אור תורה: אמור

Kipa Logo


הספירה שבין פסח לשבועות

הרב חיים נבון

כאשר הקב”ה מודד אותנו, הוא מתעניין לא רק בשאלה האם קידמנו את העתיד הגדול המחכה לעמנו, אלא גם בשאלה איך התמודדנו עם האתגרים הקטנים שניצבים בפנינו יום-יום, שעה-שעה

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, י אייר תשע”ה, 29/04/2015

לאן מכוונות פנינו? לעתיד, כמובן; לכן כשאנחנו מדברים על העתיד, אנחנו “מסתכלים קדימה”. אבל פניו של האדם המקראי היו מכוונות לעבר; ולכן כשהוא סיפר על מאורעות העבר, הוא השתמש בביטוי “לפנים”. אני רוצה להציע דרך שלישית: להפנות את הפנים להווה.

בפסוקי המועדים בפרשת אמור נכללת גם ספירת העומר, אשר אינה בדיוק מועד: “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה” (ויקרא כ”ג, טו). התורה מצווה אותנו על מנהג ייחודי: לספור ארבעים ותשעה יום אחרי יום טוב הראשון של פסח. את הספירה הזו סוגר חג השבועות.

המסר הראשוני של ספירת העומד ידוע וחשוב: הספירה מתארת את תהליך המעבר מהחירות הפיזית של חג הפסח, אל החירות הרוחנית של חג מתן תורה, חג השבועות. אך לכאורה היינו מצפים שהספירה לקראת מועד מתן התורה תהיה כמו הספירה לקראת שיגורו של טיל, היינו – ספירה לאחור: עשר, תשע, שמונה… שבועות! העובדה שספירת העומר נמנית קדימה ולא אחורה, נושאת בתוכה מסר מהפכני.

המסר של ספירת העומר הוא חשיבותם של תהליכים ושלבי ביניים. לכל שבוע יש חשיבות, וכל יום נספר. בעידן התכליתי שאנו חיים בו, אנשים מעונינים רק בשורה התחתונה, ב”מבחן התוצאה”, כביטוי השגור על לשונו של אחד מראשי ממשלתנו. אנחנו מנסים בכל תחום לקצר את זמן הפיתוח, ולחתוך לסיום. במקום לעשות דיאטה, לוקחים כדורים להרזיה. ספירת העומר מלמדת אותנו שיש ערך וחשיבות לא רק לתוצאה, אלא גם לתהליך.

רש”ר הירש מחשב שעל פי לוח הזמנים המופיע בתלמוד, מתן תורה לא היה בחג השבועות, אלא יום לאחר מכן. מסקנתו היא שהחג אינו מציין את יום מתן תורה, אלא את “הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת התורה”. זו גם הסיבה לכך שהתורה קראה לחג “שבועות”, על שם ספירת השבועות שקדמה לו. מסקנה זו מחזקת מאוד את הטיעון שהעלינו: גם תהליך ההכנה ראוי לציון, ולא רק התוצאה הסופית. לתקופת ההכנה יש חשיבות גם בגלל היותה הקדמה הכרחית להישג הסופי, וגם בגלל עצם הקיום היום-יומי, השגרתי, המתרחש בה, שגם לו יש משמעות.

“כל תקופה קרובה לאלוקים באותה מידה”, אמר ההיסטוריון רנקה. גם אם לא נקבל את אמרתו כלשונה, יש בה מסר חשוב. הערך של חיינו היום אינו גלום רק בעובדה שתקופתנו היא המפתן לגאולה, הקדמה לעתיד מיוחל. יש לחיינו היום משמעות כשלעצמם. גם לשלבי הביניים יש חשיבות.

ישנם זמנים היסטוריים אשר נראים רק כתקופת מעבר בין מאורעות חשובים יותר. בעקבות מלחמת העולם הראשונה דרש הרמטכ”ל הצרפתי פוש, שהגבול בין צרפת לגרמניה יעבור בריין. כשנדחתה דרישתו, אמר – בדיוק היסטורי מדהים – “זה לא שלום; זוהי שביתת נשק לעשרים שנה” (צ’רצ’יל, חשרת הסופה, עמ’ 24). אנחנו היום נוטים אכן לראות את השנים שבין מלחמות העולם כמין תקופת מעבר חסרת חשיבות עצמית. אך האם בתקופה ההיא אנשים לא חיו ומתו? לא עשו מעשי עוול או מעשי חסד? כולם חשובים, ובפני האלוקים יבואו כולם.

כך גם לגבי חיינו היום. ייתכן שתקופתנו תיראה בעתיד כתקופת מעבר בין אירועים חשובים יותר. ועדיין, לכל יום יש ערך עצמי, לכל מעשה קטן יש משמעות. חיינו היום אינם בטלים בפני הימים הגדולים של העתיד. הגאולה היא יעד סופי. אך גם לשלבי הביניים יש חשיבות פנימית. כאשר הקב”ה מודד אותנו, הוא מתעניין לא רק בשאלה האם קידמנו את העתיד הגדול המחכה לעמנו, אלא גם בשאלה איך התמודדנו עם האתגרים הקטנים שניצבים בפנינו יום-יום, שעה-שעה, ושאולי אין להם כל משמעות היסטורית. שום רגע אינו קטן עד כדי שיחמוק מראייתו של בורא העולם.

הרב חיים נבון הוא ר”מ במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast