אור תורה: במדבר

Kipa Logo


רק “במדבר” – חינוך לתורה חף ממחירים

ורדית רוזנבלום

פרשת במדבר נקראת תדיר, ולא במקרה, ערב חג מתן תורה. התורה כידוע ניתנה במדבר. אחת הסיבות המפורסמות לכך היא הניתוק שמאפשרת ההליכה במדבר ממקום ישוב, ומצרכי היום-יום

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, ב סיון תשע”ה, 20/05/2015

פרשת במדבר נקראת תדיר, ולא במקרה, ערב חג מתן תורה. התורה כידוע ניתנה במדבר. אחת הסיבות המפורסמות לכך היא הניתוק שמאפשרת ההליכה במדבר ממקום ישוב, ומצרכי היום-יום. כך התאפשר להם לעסוק בלימוד בתורה בלבד, תוך פרישות והתקדשות מענייני העולם, כפי שעתידים לתבוע מהם חיי הקבע בבואם ארצה.

לא הביאן הקב”ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר. אמר הקב”ה, אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והן בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מָן ושותין מֵי הבאר והתורה נבללת בגופן.

מכילתא פרשת בשלח, הקדמה

ניתן לאמר בשפתינו המודרנית, כי המדבר היה מקום האידיאלי בו בחר אלוקים לעשות לנו ‘בית ספר’ לתורה. בניגוד למוסדות החינוך שלנו, הנדרשים להתמודד עם קונפליקטים ולקבל הכרעות במציאות מורכבת ודינאמית, הרי שבית הספר המדברי היה מחוייב להנחלת ערך התורה בלבד, ללא הסחות דעת, וגם לא דרש מאתנו לוותר על ערכים חשובים אחרים. כל המסע במדבר גם בתוכנו וגם בצורתויצר עבורנו סביבת-חיים לימודית שאפשרה התרכזות מקסימלית בערך החשוב שנקרא ‘תורה’, מבלי שנוצר קונפליקט עם מערכות ערכים שונות וחשובות אף הן.

אך ככל בית ספר, סופו להסתיים, והלימודים בו מהווים רק תקופת מעבר זמנית המכינה אותנו ל’חיים האמיתיים’, המתנהלים בד”כ על פי עקרונות כלכליים.

עיקרון הוויתור הריאלי בתורת הכלכלה מלמדינו כי לכל מוצר יש מחיר, וכדי להשיג מוצר אחד עלינו לוותר על מוצר אחר ולהיפך. כלומר, מחירו של מוצר נגזר מערך הויתור שעשינו כדי לרוכשו. משאבינו מוגבלים, אם כספינו אם זמנינו, ואם כוחותינו, וכל משאב שינוצל לרכישה של מוצר מסויים אם נרצה בכך ואם לא נרצה, יגלם בתוכו ויתור על מוצר אחר שיכולנו לרכוש באותו זמן, באותם כוחות או באותה מטבע.

מוצר איננו רק הישג רכושי אלא גם קנין רוחני. כוחות הגוף והנפש שיגוייסו בכניסתם לארץ לעבודת האדם את האדמה, עם כל חשיבותם, ייחסכו באותה עת מלימוד התורה.

אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?

מדברי ר’ שמעון בר יוחאי בברכות לה ע”ב, אנו למדים כי הוא מודע ל’מחיר’ שנשלם בכל אחת מן הבחירות שנעשה. אם נקצור ונחרוש ונדוש אז תורה מה תהא עליה? אך מלשונו גם ברור כי השקעת עיתותינו בתורה תבוא בהכרח על חשבון הזריעה הקצירה והחרישה. כל אחת מפעולות אלו אינה רק פעולה חד פעמית, אלא משימה בעלת ערך, אשר בתוצאותיה טמונה חשיבות פרקטית, כמו לחם לאכול ובגד ללבוש, אך גם משקל סגולי, ערכי וחינוכי משל עצמו, שיש להשקיע בו בעיתו ובזמנו.

קבלת התורה במדבר דווקא, אפשרה לבני ישראל להשקיע בתורה באופן סטרילי בלי לשלם את המחיר בעולם האמיתי. הם יכלו לשבת וללמוד עד שהתורה נבללה בגופם, מבלי שנאלצו לוותר על הישגים רוחניים אחרים, וקניינים ערכיים נוספים. הם היו מוקפים בענני כבוד אשר הגנו עליהם, שמלתם לא בלתה, ורגלם לא בצקה וכך יכלו ללמוד תורה מבלי לפנות מזמנם לשמירת נפשם מאד, בלי לשלוח את אחיהם להגן עליהם, ובלי לחיות משולחנם של אחרים. השקעת האנרגיה בלימוד התורה לא דרשה התעלמות מכבוד גופם, הם לא נאלצו להמעיט בחשיבות ‘דרך ארץ’, או להקטין מערכה של יגיעת כפיים.

אך לא לאורך זמן. בחיים האמיתיים יש להלך בזהירות בשביל הזהב, שכן צעד קטן מדי או גדול מדי עשוי להובילנו לשני שוליים בעיתיים, האורבים לנו משני צידי הדרך. וכך, לצד חינוך לנדיבות אנו עשויים חלילה להצמיח קמצנים אם חינוכינו יכשל, או חלילה פזרנים, אם ‘נצליח’ יותר מדי. לצד חינוך לאמונה אנו עשויים לגדל אפיקורסים מחד גיסא או חדלי מעש, התולים את חוסר אונם בבטחון בה’ מאידך גיסא. אלו הם ‘מחירים’ גבוהים ומסוכנים האורבים לנו בתהליך החינוכי, אשר איננו רוצים לשלמם כשכר לימוד, אלא לצעוד בשביל האמצע המובילינו אל היעד.

בפרשתינו (במדבר ג’ ג-ד) מוזכרים גם בני אהרון שהקריבו אש זרה.

“אלה שמות בני אהרון הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן. וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה לפני ה’…”

הספורנו במקום מסביר כי כל אחד מהם נחשב מצד עצמו ורום מעלתו, ולא רק משום ייחוסו החשוב לאהרון הכהן. הם היו הראשונים והיחידים שזכו להימשח בעצמם ככהנים הדיוטות בחיי הכהן הגדול, מאחר ובהיוולדם טרם באה כהונה לעולם (בניגוד לכהנים בדורות הבאים, אשר נחלו את תפקידם מעצם הוולדם במשפחת כהונה). המפרשים תוהים איפה, היאך דמויות כה נעלות ואצילות אשר זכו לקבל על כתפיהם משימה אישית, נכשלו בהקרבת אש זרה, ועוד בעיתוי כה מרומם וחגיגי של חנוכת המשכן. חומרת העונש שקבלו רק מעצימה את התהייה בדבר מהות החטא שחטאו.

המדרש נותן לכך מספר תשובות אשר כולן מבהירות את הסיכון האורב לפיתחו של מי שמבקש לעשות את הטוב והנכון, ואולי ביתר שאת, למי שקיבל את שליחותו ישירות, ורואה בה משימת חייו.

“בר קפרא בשם ר’ ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה, ועל הקרבה, על אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה, על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה – אש מבית כירים הכניסו, ועל שלא נטלו עצה זה מזה – שנאמר (במדבר י”ז) ‘איש מחתתו’ איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה…”

ויקרא רבה, פרשה כ’, ו’ – ט’

הרצון להתקרב אל ה’ הינו מובן ואף רצוי עבור כל אדם מישראל, ושבעתיים עבור הכהנים שנבדלו ויועדו לעבודת קודש זו. אך לא במקרה, הוא גם מציב בפניהם אתגר אישיותי וחינוכי מורכב. עליהם לעלות בהר ה’, לקום במקום קודשו, גם לחוש שם כבני בית, ובכל זאת, לא להישחק מתחושת השגרה, ולא לראותה כ’מובנת מאליה’. לשמור ולשמר את תחושת ההתפעלות מן הקודש, כאילו פקדו את המקום באופן חד פעמי. סכנה זו של קירבה יתירה, של צעד גדול מדי פנימה, גם אם היא מונעת מדחף פנימי של עשיה ולהיטות לחתור למגע עם הקדושה, מביאה חלילה לזחיחות דעת, ולויתור מר על ערכים חשובים כמו ענווה וצניעות מול גדולים ממך בחכמה ובשנים.

גם מי שמחנך איפא להתקרבות לה’, מניף בהתלהבות את דגל עשיית רצונו יתברך, עשוי להסתכן בעשיית מעשים שאינם רצויים, ואשר אינם עולים בקנה אחד עם כוונותיו הרצויות.

אם כן, חינוך ל’רק תורה’ איננו קידוש הבערות, כמו שחינוך לאהבת הארץ איננו חינוך ללאומנות. חינוך לפתיחות איננו בעד מתירנות, וחינוך להסתפקות במועט איננו מתן לגיטימציה לחיים מן הצדקה. אך כן, אלו הם הסיכונים האורבים לפתחינו, המחירים שאנו עשויים לשלם, אם נעלה על ראש שמחתינו ערך אחד, מבלי להיות עם יד על הדופק שלא הרחקנו לכת יותר מדי, שצעדנו צעד גדול מדי, תוך שאנו חוסכים את משאבינו מערכים חשובים נוספים שלא השקענו די זמן בקניינם הרוחני.

בלהט הקדושה והשאיפה הכנה להקנות לילדינו ערך נעלה, גם אם יסודו בהררי קודש, אנו מסתכנים בתשלום מחירים גבוהים מכפי שהעלינו בדעתינו. המדבר מציע לנו, המרבים להתבונן על עצמינו ועל אחרים בעין ביקורתית, לשים עצמינו כמדבר. להסכים להתנתק מפרדיגמות החשיבה המקובלות, ולצור בתוכנו חלל קשוב למנגינת חייו של האחר ולתורתו. שכן, גם אם מערך זה, ומזה לא נניח ידינו, עדין נסתכן בכך שניוותר קרחים מכאן ומכאן. הידיעה כי אנו מהלכים במסע גדול והיסטורי, מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מביא עימו את מעלותיו והדרו, מחייבת אותנו, המתבוננים מן הצד, לדפוק על החזה של עצמינו, ולשאוף לשיפור וערנות תמידיים. אך את אחיינו יש ‘לספור’ מתוך חיבתם, כדברי רש”י (במדבר א’ א’), ולא להציב את הזרקור דווקא על ה’מחירים’ שהם משלמים, עבור הערכים שהם מבקשים לקדם.

ורדית רוזנבלום היא טוענת רבנית ועו”ד ב’יד-לאישה’, ארגון שמעניק ייעוץ וייצוג מפשטי לעגונות ומסורבות גט, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn