אור תורה: ואתחנן

Kipa Logo


הדרך הנכונה לאהבת אלוקים

הרב ד”ר מיכאל בן אדמון

כיצד ניתן לבקש מהאדם התייחסות של אהבה כלפי האלוקים? איך האדם יוכל לתרגם את ההתמסרות, ההתבטלות, את הערנות החושנית שהוא חש כלפי המין השני למנת חלקה של אהבת אלוקים? דומה שמונח כאן מוקש שמסוגל להביא לפיצוץ עז בשם הדת

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, י”ג אב תשע”ה, 29/07/2015

פכל מי שמתפלל עוצר לפעמים את שטף הדיבור המתפרץ אל פיו מתוך הסידור, ומחפש פה ושם פסוק או מילה שיהיו לו למקור השראה אישי יותר. באופן זה, האדם מנכס לעצמו את הסידור ומאפשר לתפילה להתרחש באמת. הדבר הינו אישי מאד, וכך תפילתי שונה מהשכן למרות הנוסח האחיד. בכל קבלת שבת, אני קורא את הפסוק ‘אוהבי ה’ שנאו רע’ תוך ערבוביית רגשות ומחשבות. באופן בלתי מוסבר אף לעצמי, הוא מעלה בי הרהורים, ציפיות, תהיות, אך גם עצב וייאוש בעולם בו זוועות מבוצעות בשם אהבת האלוקים. כיצד מגיעים מאידיאל דתי וחינוכי כזה לשנאת האדם, לעיצוב אישיות לא מאוזנת בעליל?

חלק מהתשובה נמצא במבוכה שנוצרה בהבנת הפסוק מפרשתנו אותו קוראים שלוש פעמים ביום: ‘ואהבת את ה’ אלקך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך’. הקושי מורגש וידוע: וכי כיצד ניתן לבקש מהאדם התייחסות של אהבה כלפי האלוקים? איך האדם יוכל לתרגם את ההתמסרות, ההתבטלות, את הערנות החושנית שהוא חש כלפי המין השני למנת חלקה של אהבת אלוקים? דומה שמונח כאן מוקש שמסוגל להביא לפיצוץ עז בשם הדת.

ארצה לטעון שהפרשנים נתקשו בקושי זה, והציעו דרכים שונות למימוש הציווי של אהבת ה’. אבקש לתאר טיפוסים של אוהבי אלוקים, כאלה הנובעים מעמדות פרשניות ואחרים אשר פוגשים בחברה הישראלית כיום ודרך העיון בדגמים שהם מציעים לנסות לחדד את היתרון והחיסרון של כל עמדה. זהו אפוא עיון פרשני-סוציולוגי על מקומה של אהבת ה’ בחברה הישראלית היום לאור דגמים אידיאליים. לא אפסול שום דרך, רק אבקש להצביע על האופן שבו מובנת ומתממשת האהבה. אין לי גם עניין לדון בפרטים בכל פרשן ופרשן, רק לאפיין כמה מודלים של אהבת ה’.

נפתח בספר החינוך המבקש לתת הדרכה הלכתית קונקרטית לאהבת ה’, כבכל תחום הלכתי: ‘ראוי לו לאדם שישים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת ה’, יעריך בלבו תמיד כי כל מה שהוא בעולם – עושר, בנים, ממשלה וכבוד, הכל כאין וכאפס כנגד אהבתו יתברך’ (מצוה תיח). בעל ספר החינוך מציע לערוך מיפוי של כל האהבות אותן מכיר האדם (משפחה, כסף וכבוד), ולשלול אותן באופן שיטתי אל מול אהבת ה’ המצופה. יוצא אפוא שאהבת ה’ היא אקסקלוסיבית ואינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אהבות אחרות, בוודאי לא בעוצמה שווה. הטוטליות שבהתנהגות האוהבת אינה מותירה כל כך מקום לאהבות אחרות בדגם זה, והייתי אף מוסיף שהן מסכנות את קיומן. הרי לנו אהבת ה’ העשויה להביא לשנאת האדם, באם זה האחרון ייתפס כמכשול למימושה. בקיצוניותה, עמדה זו היא מסוכנת ומהווה בסיס לפנאטיות דתית. הפנטזיה לחיות באהבה עם האלוקים עשויה להפר את האיזון הבסיסי בין מחויבויות אנושיות לחובות דתיות וליצור מפלצת דתית. התיאור של הפסוקים ‘בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך’ יכול להוליך לעמדה כזו. הסכנה אם כן ברורה: אהבת אלוקים נעדרת אהבת אדם.

לא פעם פוגשים אנשים אשר מבטאים את אהבתם לה’ דרך הקפדתם הדייקנית בפרטי ההלכה. מימוש האהבה מצוי בזהירות הפולחנית, ואין לסור מן הדרך הזו בשום פנים. אף כאן טמונה סכנה של הטוטליות המסנוורת לעתים את האדם ואינה מאפשרת לו להרים את העיניים כדי לפתור בעיות הניצבות מולו. אדם יכול לשקוע בהלכתיות יתירה ולהתעלם מן הדרישות שההלכה עצמה מציבה לו בהקשרים אחרים. האמת ניתנת להיאמר: לעתים, ההלכה היא מקלט לטיפוסים חולניים. קל למצוא מקלט במערכת ההלכתית הממירה את רגש האהבה בפולחן. יש כאן דת, אבל דתיות אין?

פולחן במקום אהבה יכול גם להופיע בקרב קטגוריה דתית אחרת של בני אדם, שמקפידים פחות על קיום ההלכה ושהשפה המכוננת את דתיותם אינה הלכתית צרופה; כוונתי למסורתיות. מצד אחד, יש רושם שעמדה דתית זו מאפשרת קיום שיח פתוח כלפי הבורא וכינון קשר אליו כאבא יותר מאשר כאל מחוקק. ערוץ הרגשות והדיבור אל האלוקים פתוח יותר ואינו מתווך על ידי ההלכה או לימוד התורה; אך מאידך האהבה מופנית באופן חסר פרופורציות כלפי אובייקטים מקודשים אליהם מיוחסים כוחות מאגיים. המושא של אהבת האלוקים מערבב קיום מצוות עם אמונות טפלות ויש מי שיטען שבכך יצא שכרה בהפסדה.

יש פרשנים אחרים המפתחים את הרעיון שאין שום אפשרות לדבר על אהבה ביחס אל האלוקים. אי לכך, הם מציעים לתעל את האהבה למושא אשר יוכל לתת ביטוי לרגש האהבה. ראש המדברים הוא הרמב”ם. בכמה מקומות, הוא מצביע על כך ש‘על פי הדעה, על פי האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד לעצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג’ (סוף הלכות תשובה). נראה לי שהרמב”ם חותר לעצב טיפוס אשר מאוהב בחכמה ובתורה ומבקש להרבות בדעה מתוך תחושה שהוא כל הזמן חסר, ושחסר זה גורם לו לסבל. יש ודעה זו תביא אותו לאהבת ה’ אך המדיום אליו יש להפנות את מירב האנרגיות הוא הידע. אהבת ה’ הופכת אם כן לעניין אינטלקטואלי. הטיפוס האולטימטיבי של הגישה הזו הוא הלמדן אשר מתענג בלימודו (ספר המצוות עשה ג’), וגם אם ייתכנו בעלי דעה אשר יחוו חוויה מסוג אחר כתוצאה מהתעמקות בחכמה, הרי שהם ללא ספק מתי מעט. יוצא אם כן שהאובססיביות של האהבה מופנית כלפי הלימוד וההתבטלות כלפי אוצר החכמה.

הניו-אייג’ החסידי הנפוץ מאד כיום במחוזות העולם הדתי לאומי לוקח את אהבת ה’ לכיוון אחר, ומבקש למצוא לו ביסוס (גם אם חלקי מאד) במימרות של רבי צדוק הכהן. לפי תפיסה זו, ניתן לדבר על אהבת ה’ רק אחרי שהאדם מכיר ואוהב את עצמו. עבודת הנפש והמידות המביאה את האדם להכרת מעלותיו ומגרעותיו, היא הבסיס לאהבת ה’. קבלת האדם את עצמו ואת שבריריות קיומו הוא המונח המרכזי של השיטה: לאהוב את ה’ ‘בכל לבבך’, ‘בשני יצריך – יצר טוב ויצר רע’. החולשות והנפילות אף הופכות לתנאי לגילוי גודל אהבת ה’ הפוטנציאלית של האדם, שכן רק מתוך הקושי של החיים הוא יעפיל אל עבר ה’ממד הרוחני האותנטי’. ייתכן וטיפוס זה המודע יותר לעצמו מאשר האינטלקטואל הרמבמ”י פוגשים אחד את השני בפולחן האישיות, שהרי בסופו של דבר האנרגיה הבסיסית מופנית אל כיוון האדם עצמו ועלולה ליצור פולחן של האגו במסווה של אהבת ה’. גם אם הדברים לא מופיעים בכתובים, טמונה פה סכנה של אהבת האדם נעדרת אלוקים.

בין אהבת ה’ המביאה לפנטיות לזו המביאה לאהבת אדם נעדרת אלוקים, יש אפשרות של ‘אוהבי ה’ שנאו רע’. הפירוש התלמודי לציווי אהבת ה’ פשוט להפליא ומוציא אותנו מן הסכנות של הפנטיות או הפולחניות: ‘ואהבת את ה’ אלקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות: מה הבריות אומרות עליו? פלוני שלמד תורה , כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו’ (בבלי יומא פו ע”א). הנחת היסוד היא שהאדם אינו יכול לקיים באופן בלתי-אמצעי את מצוות אהבת ה’, אלא היא מתקיימת רק בנוכחות אדם שלישי המחפש את יסוד התנהגותו הראויה של חברו. אהבת ה’ מצטיירת כאן כעמדה דתית אשר מתחשבת בזולת, המביאה לאהבת האדם. היא בראש ובראשונה אקטיביזם, קיום מלאכה תוך אחריות ויושר, דאגה לחינוך הדור הבא מבחינת ‘ושננתם לבניך ולבנותיך’. העולם שלנו זקוק לאהבת ה’ בגרסה זו שאינה מביאה את האדם לפנטיות או להסתגרות בארבע אמותיו, אלא להוספת אור ושלום.

הרב ד”ר מיכאל בן אדמון הוא מנהל תוכנית מערבא להכשרת רבנים לשליחות בקהילות ספרדיות, מבית אור תורה סטון

Click here to read a translation of this article into English, by Rabbi Benjy Myers

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast