אור תורה: וזאת הברכה

Kipa Logo


לעיתים ביטולה זהו קיומה

הרב דוד סתיו  

מוטב ישברו הלוחות ואל יושמד עם ישראל. תורה ניתנה בשביל ישראל ולא להיפך. יש משהו במעלתה של כנסת ישראל שבשורשו הוא מעל התורה ולכן משה מעדיף לשבור הלוחות על פני אפשרויות אחרות

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, י”ז תשרי תשע”ו, 30/09/2015

כבר התרגלנו, ואין אנו מכירים בתופעה המדהימה המתרחשת בפרשת “וזאת הברכה”. אולי זו אווירת שמחת תורה מלאת הריקודים והממתקים, שאוטמת את אוזננו מלחוש בדבר הנפלא שקורה בפרשה זו. היינו מצפים שספר התורה, אותו נתן והכתיב אלוקים למשה, יסתיים בעקרונות הדת היהודית, אולי בחזון העמים לעתיד לבוא. משהו רעיוני ורוחני עמוק, מסר וצידה לדרך אותם ייקחו כל נער ונערה יהודיים עם סיימם את ספר התורה. במקום זאת, מה היה לנו בפרשה? שתי פרידות כואבות. משה נפרד מעם ישראל ומברך כל אחד מהשבטים בברכה המתאימה לו. הפרידה השנייה, אף נעשית בצלילים כואבים עוד יותר, היא הפרידה ממשה.

וכך מתארת זאת התורה: “וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה:”. אבל המקרא לא מסתפק בתיאור האבל. הוא מעניק ציונים מדהימים לנבואת משה, “וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ השם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים”. מכאן הוא עובר לתאר את המופתים בהם היה מעורב משה (מה שנראה קצת מוזר, כי הרי אלוקים יכול היה לשלוח כל אחד שיעשה זאת). התורה מסיימת במלים “וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל”.

לא ברורה כוונת המלים הללו, הרי הניסים הוזכרו כבר קודם לכן. למה אפוא מתכונת התורה באומרה “ולכל היד החזקה” ומה בדיוק הוא עשה לעיני כל ישראל. רש”י שם מפרש כי היד החזקה היא זו שאפשרה למשה לשאת הלוחות בידיו. ומה פרוש המלים לעיני כל ישראל? מסביר רש”י – “לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת”. לא מצאה התורה, לפי רש”י, לסיים את עצמה ואת מעלותיו של משה אלא בסיפור שבירת הלוחות. מדוע זה הספור האחרון של תורת משה, איזה עקרון תיאולוגי חשוב יש לנו ללמוד ממנו?

הסברים רבים ניתנו בחז”ל על החלטתו של משה לשבור את הלוחות. ברור שהייתה זו החלטה אישית עליה לא נצטווה, ואכן הגמרא מציינת זאת כאחד הדברים שעשה משה מדעתו והסכימה איתו דעת קונו. המדרש מבאר מדוע עשה כן משה. “משל למלך שכעס על בנו וישב על בימה ודנו וחייבו, נטל את הקולמוס לחתום גזר דינו. מה עשה סונקתדרו חטף את הקולמוס מתוך ידו של מלך כדי להשיב חמתו, כך בשעה שעשו ישראל אותו מעשה ישב הקדוש ברוך הוא עליהם בדין לחייבם, שנאמר הרף ממני ואשמידם ולא עשה אלא בא לחתום גזר דינן שנאמר (שמות כב) זובח לאלהים יחרם, מה עשה משה נטל את הלוחות מתוך ידו של הקדוש ברוך הוא כדי להשיב חמתו, למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש אישה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן כלומר שאלו היו רואין עונשן לא חטאו, ועוד אמר משה מוטב נידונין כשוגגין ואל יהיו מזידין. למה שהיה כתוב בלוחות אנכי ה’ אלהיך ועונשו אצלו זובח לאלהים יחרם לפיכך שבר את הלוחות, (שמות רבה מג, א).

במלים אחרות, משה שובר את הלוחות, כביכול, כדי למנוע הוכחות להרשעתם של בני ישראל. שבירת הלוחות מתפרשת כפעולה מנהיגותית מליצת יושר של משה. אבל מבין השיטין למדים אנו משהו נוסף. מוטב ישברו הלוחות ואל יושמד עם ישראל. תורה ניתנה בשביל ישראל ולא להיפך. יש משהו במעלתה של כנסת ישראל שבשורשו הוא מעל התורה ולכן משה מעדיף לשבור הלוחות על פני אפשרויות אחרות. האם יתכן שזה בדיוק מה שתורה רצתה ללמדנו בפרשת וזאת הברכה, בכלל ובפסוקיה האחרונים בפרט? משה נפרד מכל שבט ומבקש לברכו, למה זה חשוב לנו. האם תוכחותיו של משה שמלאו את ספר דברים לא אמורות היו להדהד גם בסופו של ספר. והתשובה החד משמעית היא לא. ברור שיש להוכיח את העם למען לא ילך בדרך רעה. אבל כדבר איש עם בנו אהובו, לצד התוכחות הוא יבקש להביע במלים ובמעשים את גודל חיבתו לבנו וזה בדיוק מה שמשה רבנו עושה. את ברכותיו הוא פותח במלים “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”. זאת אינה רק תורה בעלמא, היא ירושה שלנו, היא מאורסת לנו היא שלנו, של כנסת ישראל.

את סופה של הברכה הוא יסיים במלים, “אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בהשם”, כאומר בסופו של דבר העם שגורלו קשור באלוקים לטוב ולרע הוא עם ישראל ולכך אשריו. זו אינה אמירה לאומית בעלמא. זו קביעה תיאולוגית שמטרתה לייצר את זהות האינטרס והקיום של האומה עם בורא העולם ונותן התורה שנתנה דווקא לה.

שבירת הלוחות היא האירוע המסיים את התורה, כי הוא המבהיר יותר מכל אירוע אחר את ההירארכיה הנכונה בין תורה וישראל. הוא מגלה באור יקרות את פניו של משה לא רק כגדול הנביאים שלא יהיה כמותו, וממילא נשללת אפשרות לאיזושהי נבואה שתבוא אחר כך ותפחית את ערכה של תורה, אלא הוא גם מגלה כי מסירות הנפש של משה עבור ישראל היא גלוי ההבנה היותר עמוקה של מדרגת התורה שנועדה עבור ישראל. ברכת התורה אותה אנו אומרים מדי יום מקבלת אפוא מימד נוסף. “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. זו אינה קביעה היסטורית בעלמא, זוהי תמצית קיומה של תורה שנועדה עבור האומה הישראלית שדרכה היא תאיר את דרכו של העולם כולו.

לעיני כל ישראל. שברת את הלוחות לעיני כולם, ולמדת את הדורות כולם כי לעיתים ביטולה זהו קיומה. הצלת האומה והדאגה לעתידה וצביונה הם שאמורים להיות בראש מעיניהם של נושאי התורה לדורותיה.

הרב דוד סתיו הוא יו”ר עמית של אור תורה סטון, רב העיר שהם ויו”ר ארגון רבני צהר

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast