אור תורה: ויחי תשע”ו

Kipa Logo


ברכה לשניים ברכה לשנים

הרב בנג’י מאיירס   

כהורים וכמחנכים, חשוב מאוד שנפתח בילדנו שתי תכונות: לחיות באחווה עם אחיהם ושגם בשעת מחלוקת לזכור שכולנו “בני איש אחד”. והשניה: לעמוד אל מול השפעות חיצוניות

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, י”א טבת תשע”ו, 23/12/2015

רגע לפני שבני ישראל הופכים לעם ישראל, רגע לפני תחילת השעבוד, אנו עדים לאירוע שיכול לגרור אותנו שוב לאותו מצב של קרע משפחתי ומלחמת אחים. בדרכם חזרה מקבורת יעקב, האחים חושבים שזה הזמן שיוסף ינקום בהם. מהרגע שהוא חשף את זהותו בפניהם, נדמה שהסיבה שיוסף לא החזיר להם כגמולם הייתה כדי לא לגרום עוד צער ליעקב אביו. אבל עכשיו, אחרי מותו וקבורתו, הגיע הזמן לפעולת תגמול. אך לא כך הדברים בפועל, וכמו שיוסף עצמו אומר להם:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ… וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (בראשית נ, יט-כא).

וכך באמת היה. יוסף דאג לאחיו ולבני משפחתם עד סוף ימיו. לו ניתנה המילה האחרונה בספר בראשית, משפט שכולל גם נחמה וגם בקשה – אתם תצאו מכאן, ונא לא לשכוח אותי כשתחזרו לארץ המובטחת.

זה לא המקרה היחיד בפרשה שהיה יכול להוביל לבעיות במשפחה. בברכה שהעניק יעקב לבני יוסף עולה חשש ששוב נחזור למצב שבו מעדיפים בן אחד לעומת השני, ומכך תצמח קנאה, שנאה ונקמה. יעקב, בבואו לברך את מנשה ואפרים משכל את ידיו ומניח את יד ימינו על ראש אפרים, הצעיר, למרות שיד ימין המסמלת כבוד ובכורה הייתה ראויה להיות מונחת על ראש מנשה. יוסף מנסה לתקן את יעקב, אך לשווא. יעקב נחוש בדעתו לתת את עיקר הברכה לאפרים בטענה שהוא “יגדל ממנו.” לפי ההתפתחות של ספר בראשית עד כה, היינו מצפים לפיצוץ דרמתי. להעדפה של בן אחד, לגירוש של השני, לוויכוח סוער בין האחים. למשהו. אבל בסופו של דבר לא קורה דבר. האחים מקבלים את הברכה בלי הפגנות. כאחים.

רגע לפני שבני ישראל הופכים לעם, רגע לפני תחילת השעבוד, וסוף סוף אנו רואים הצלחה בחיי משפחה על בסיס אהבה, אחווה שלום ורעות. אין קנאה, אין תחרות, אין מלחמת אחים. ועכשיו שהם יכולים לחיות אחד עם השני ולהוות דוגמא לחיים משפחה תקינים, הגיע הזמן לשלבים הבאים בהתפתחות שושלת האבות – השעבוד, גדילת המשפחה לממדים של עם וקיום הבטחת ברית בין הבתרים והזכייה בארץ. ההתפתחות של בני יעקב לעם ישראל דורש דבר נוסף – עמידה בפני תרבות מצרים ושמירה על הייחודיות שלהם, וכפי שהמדרש מעיד, “מלמד שהיו ישראל מצויינים שם; שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים” (פסיקתא זוטרתא דברים פרשת תבא דף מו ע”א).

כהורים וכמחנכים, חשוב מאוד שנפתח בילדנו את שתי התכונות הללו: האחד הוא ללמד אותם לחיות באחווה עם אחיהם ושגם בשעת מחלוקת לזכור שכולנו “בני איש אחד” ולנהל את הדיון והמחלוקת בהתאם. והשני? לעמוד מול השפעות חיצוניות שדוחפים אותם לכיוונים שליליים; הדברים מתחילים בתוך הבית ומחלחלים החוצה.

את שתי התכונות אנו פוגשים בפרשת ויחי. בני יעקב לומדים, לאחר מאמצים רבים, לחיות יחדיו. הדרך הייתה ארוכה וכרוכה בלא מעט אתגרים, אך בסוף הם הצליחו. אולם נראה שדרך הקשיים שבהם נתקל יוסף, ואולי גם בגללם, הוא מצליח ללמד את בניו מהי הדרך הנכונה. הם מצליחים לעמוד בפני שני הפיתויים בצורה יוצאת דופן. בשם הרב קמנצקי בספרו ‘אמת ליעקב’ מובא ש”אפרים היה נתון יותר לסכנה זו של השתרשות בתרבות מצרים. אפרים נולד בזמן שיוסף כבר הוטמע היטב במצרים, וראיה לכך הוא שמו של אפרים, שמשמעותו הוא “הפרני אלוקים בארץ עוניי.” יעקב הניח את יד ימינו על ראש אפרים כי הוא זה שעמד בפני הפיתויים הגדולים יותר. שמו של מנשה מעיד על היות יוסף עדיין תחת השפעה מסוימת של בית אבא, אבל אפרים מסמל את השתלבותו של יוסף בחברה המצרית ולכן היה זקוק לברכה חזקה יותר. יעקב השכיל להבין שבני יוסף, שנולדו וגדלו בתרבות זרה, הרחק מחיק המשפחה המורחבת, זקוקים לתמיכה נוספת. התורה מדגישה את ברכת יעקב לשני נכדים אלו, אך לא לנכדים אחרים. יעקב הבין שצריך להדגיש בפניהם את היותם חלק אינטגרלי מהמשפחה – “כראובן ושמעון יהיו לי.” כמובן שהמרחק הפיזי והתרבותי משפיע עליהם, ולכן כל כך חשוב להדגיש שהם בני יעקב, בני ישראל, על כל המשתמע מכך.

כשאנו באים לברך את בנינו, לא מברכים אותם בשם אברהם, יצחק ויעקב, אלא דווקא ישימם אלקים כאפרים וכמנשה, שני האחים שגדלו במקום זר, בתרבות עוינת, ובכל זאת הצליחו לשמור על קירבה אחד לשני, ועל קירבה לישראל סבא. את הדברים האלו אנו רוצים להנחיל גם לילדנו.

רגע לפני שיוצאים החוצה ומתחברים לעם, חשוב קודם כל להדגיש את המשפחה, את הקירבה, את השלום והאחווה, את החיבור למורשת ואת ההתמודדות המשותפת עם כל האתגרים שהחיים מעמידים בפנינו. אם נשכיל ללמד את ילדנו, להעביר את המסר של היותם חלק בלתי נפרד מהמשפחה, נוכל לתרגם זאת גם כשהם – ואנחנו – ייצאו מחוץ לבית אל העולם הגדול. כולנו בני איש אחד, ומה טוב אם נשב כאחים גם יחד, ויחד נעמוד מול כל הקשיים והאתגרים של העולם הגדול. חזק חזק ונתחזק.

הרב בנג’י מאיירס הוא המרכז החינוכי של מכון ברןעמיאל להכשרת מחנכים לשליחות בתפוצות, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast