אור תורה: וילך תשע”ז

Kipa Logo

 


מאה מיתות ולא קנאה אחת

בילי רבנשטיין

שורש הקנאה נעוץ בתחושה על פיה המשאבים בעולם מוגבלים ולכן זוכה האדם במה שנלקח מהאחר. כיצד מתמודדים עם מידה זאת?

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, ד תשרי תשע”ז, 06/10/2016

פרשת וילך מתארת את חילופי ההנהגה שבין משה רבנו ליהושע בן נון. הפסוקים מתארים את משה במלוא הדרו, מחזק את יהושע ומפנה לו את מקומו. פסוקי פרשת ואתחנן מלמדים אותנו על הקושי הגדול של משה בקבלת העובדה שלא יזכה להיכנס לארץ, אולם מאומה מתחושות קשות אלה אינו עובר אל מחליפו, יהושע.

תמונה מלאת הוד זו משורטטת במדרש באופן מפתיע. המדרש בוחר לצייר את משה האיש – כאיש, בעל חולשות אנושיות. עפ”י המדרש מציע משה לקב”ה לוותר על תפקידו כמנהיג, להפוך לשולייתו של יהושע ובכך לזכות בכניסה לארץ. הקב”ה נענה ומשה – כשולייתו של יהושע – משכים לפתחו ונכון לשמשו. אלא שהקנאה עתידה לקלקל את השורה (דברים רבה ט’, ה’):

הלך משה לשמאלו של יהושע.

נכנסו לאוהל מועד,

ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם.

משנסתלק עמוד הענן,

הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור?

אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך?

אותה שעה צעק משה ואמר: מאה מיתות ולא קנאה אחת.

על פי המדרש, משה – העניו מכל אדם – נכון לוותר על הכניסה לארץ ובלבד שלא לסבול עוד מייסוריה של הקנאה. אותו משה, הנוזף ביהושע “המקנא אתה לי?!” (במדבר י”א, כ”ט) נופל אף הוא ברשת הקנאה. מדוע בוחר המדרש לתאר את משה כמקנא?

 נראה כי בראש ובראשונה מעוניין בעל המדרש להפגיש אותנו עם משה האנושי, ולא רק עם דמותו הנעלית והבלתי מושגת. שנית, ייתכן גם כי בעל המדרש מנסה להציג את הקנאה באור שונה: רגש אנושי שכל אדם, אפילו אוהב ואפילו עניו כמשה, נגוע בה. נראה כי את שורש הרעיון בדבר קנאתו של משה, ניתן למצוא במדרש מאוחר המופיע באוצר המדרשים של אייזנשטיין. מדרש זה מצטט אף הוא את הסיפור בדבר קנאת משה ביהושע. בנוסף, בשונה מן המוכר לנו מן המקרא, קובע המדרש כי חטאו היחיד של משה – זה שבעטיו נגזרה עליו מיתה – הינו הריגת המצרי. מדרשים נוספים התייחסו בביקורת למעשה הריגת המצרי על ידי משה, אך לא מעבר לקביעה כי משה נחשב לרוצח בשגגה. מגדיל לעשות כאן אוצר המדרשים כשהוא מציג את משה כרוצח במזיד, חוטא בחטא בל יכופר, ואשר יזכה לכפרה רק במוות.

 ייתכן כי המדרשים יוצרים כאן קשר בין מושג הקנאה ובין מושג הקנאות. כך אנו פוגשים את משה העניו, משה המוחל על כבודו, כשמסכת חייו מוקפת בראשיתה בקנאות ובאחריתה בקנאה. האם יש בכך להקל מעט בדמותה הקשה של הקנאה, ולהפוך אותה לרגש שאין בן אנוש המסוגל להימלט ממנו? נראה כי המדרש בחתימתו מוסר לנו גם כלי להתמודדות עם רגש אנושי זה שקשה ביותר לבעליו, ועלול להיות הרסני לסביבתו. שורש הקנאה נעוץ בתחושה אנושית מוטעית, על פיה המשאבים בעולם מוגבלים ועל כן מה שזוכה בו הזולת – הרי שנלקח ממני. הכלי להתמודדות עם תפיסה זו, הוא ההכרה כי תמונת המשאבים המוגבלים הינה תמונה שקרית. כאשר נבין כי השפע בעולם הינו שפע בלתי מוגבל, לא נמצא עצמינו מאוימים על ידי השפע שנפל בחלקו של הזולת. כך לא נחשוש שמא שפע זה ניטל מאתנו, ונאמין כי שפע רב מזומן גם בעבורנו. נראה כי חתימתו של המדרש מכוונת לתובנה זו: “כיוון שקיבל עליו למות, התחיל הקב”ה מפייסו. אמר לו: חייך, בעולם הזה הנהגת את בניי, אף לעתיד לבוא על ידיך אני מנהיג אותן”.

 מלמד הקב”ה את משה כי משאבי ההנהגה הינם בלתי מוגבלים: אמנם הנהגתו הנוכחית של משה צריכה להסתיים ולעבור לידי יהושע, אך בהסתכלות על-זמנית הנהגתו של משה לא תמה, והוא עתיד לשוב ולהנהיג את ישראל לעתיד לבוא. רמז לכיוון זה ניתן לראות בפרשה עצמה. משה מנבא לעם על עתידו ועל הייסורים הרבים שיבואו. בה בעת משה מצייד את העם בכלי הנצחי לשיבה אל ה’ ולחידוש הברית – השירה, אותה ילמד משה את בני ישראל בפרשה הבאה. ייתכן כי השירה על סודה ונצחיותה, היא היא הנהגת משה את ישראל לעתיד לבוא, ובכל דור ודור.

 בילי רבנשטיין הינה ר”מית במדרשת לינדנבאום, מבית רשת אור תורה סטון

 

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast