אור תורה: יתרו תשע”ו

Kipa Logo


הדרך בה חיפש יתרו את הקשר ליהדות

הרב יעקב פישר

אנשים זקוקים לקשר ולמגע אנושי, משוועים לאכפתיות מן הזולת ומן החברה, רוצים שיקשיבו להם. כך בכל העולם, כך הטבע והפסיכולוגיה של המין האנושי, אלא שבישראל עוד יותר

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, י”ז שבט תשע”ו, 27/01/2016

לפני זמן מה העניקו לי ילדי מתנה – מכשיר ניווט לוויני- GPS לרכב, “שלא תלך לנו לאיבוד” הם כתבו לי. ומכשיר זה לימד אותי דבר מה על פרשת יתרו. “עתה ידעתי כי גדול ד’ מכל הא-להים” מצהיר יתרו, וחז”ל יבינו מכך במכילתא, כי מחזר היה יתרו אחרי אלוהויות שונות, וניסה וטעה, ותהה וניסה, ולא הניח עבודה זרה שלא עבדה. לא התייאש, והמשיך לחפש ולתור, עד שהגיע אל היעד, אל ישראל ואל א-לוקי ישראל, אל האמת.

החלטתי לקרוא למכשיר הפלא החדש שלי על שם יתרו – בכל פעם באחד משבעת שמותיו – לפי שאף הוא נוהג ומנהיג כך. אם חפץ אתה להגיע אל היעד, אל האמת, יתעקש המכשיר בדבקות עצומה להביאך אליו. גם אם תטעה ותתעה ותסתובב סחור סחור, לא ירפה “היתרו הלוויני” הזה ולא יתייאש. מאחר שהוגדרה לו המשימה פעם אחת, שוב אין הוא מוכן להתבלבל, והוא ננעל על המטרה עד שתושג.

אני חושב שסיפור חסידי קצר יכול לתת הסבר מעניין על פרשתנו. לא בכל יום מזדמן רבי משה מקוברין אל חצרו של הרבי מאפטא. שמחה גדולה, ותכונה רבה והתרגשות ליוו איפוא את בואו של רבי משה לשבת אצל הרבי. למען האמת, סקרן היה רבי משה וביקש לעמוד על הנהגותיו של הרבי, וביותר – על יחסו המיוחד, שנודע ברבים, כלפי תלמידיו וחסידיו.

ערב שבת היה, החמה בראש האילנות, ושני הצדיקים – הרבי מאפטא ורבי משה מקוברין, אורחו, עלו כבר מן הרחצה במקווה. כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם לכבוד שבת המלכה שבפתח, יושבים הם, ובעיניים עצומות, ובדבקות עצומה בוקעת שירת “ידיד נפש” מלבבותיהם הטהורים. האוויר רווי קודש, ודומה שאפשר לשמוע משק כנפי מלאכי השרת.

לפתע נפתחת הדלת בתנופה. בפתח מופיע איכר פשוט מחסידיו של הרבי מאפטא, ואיתו חודרים אל החדר צינת השדה, ריח זבל, וניחוח חציר. אי אפשר לטעות – מן הרפת הוא מגיע ומגפיו אף הם מעידים על כך. והוא מצעק: “רבי, רבי! רבי… הפרה שלי!…” הרבי נותן בו עיניו הטובות, ושואלו ברוך ובאהבה לרצונו. ממשיך הרפתן ומבאר: ” הפרה שלי מתקשה להמליט”.

“יהי רצון” מברכו הרבי, ” שתמליט הפרה בשלום, ושהכול יהיה לטובה ולברכה”.

נחה דעתו של החסיד, הוא ממלמל דברי תודה ויוצא שוב אל צינת הלילה ואל המלאכה. או אז פונה רבי משה אל הרבי, כשהוא אחוז פליאה והלם, ושואלו כיצד הוא מרשה לחסידיו להתפרץ כך אל ביתו ולהפריע בשעה יקרה וקדושה שכזו.

“כלום שמעת, רבי משה, את שמבקש האיש?” מחזיר לו הרבי שאלה. ” שמעתי היטב” – משיב האורח המזועזע – “יש לו בעיה עם פרתו המעוברת… וכי הרבי ווטרינר רופא בהמות הוא?!”

“אוי, רבי משה חביבי, לא שמעת היטב. אלו אמנם המילים שיצאו מפיו. אבל מלבבו בקעה אז, בעצם, הזעקה: ‘רבותי הצדיקים! אתם יושבים לכם באור ובחום ומתענגים על זיו השכינה בקבלת שבת. הקשיבו נא אלי, איש השדה הפשוט, העניקו גם לי פיסה קטנה של חום של אור ושל קדושה!'”.

הפרה, מסתבר, הייתה רק תרוץ לבקשת קשר, לחיפוש קשב.

סיפור נאה זה שמעתי ממו”ר הרב עמיטל זצ”ל. באמצעות הסיפור הסביר את השיח המוזר שבין משה ליתרו חותנו.

“מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בקר עד ערב?” שואל יתרו, ומשה משיב: “כי יבא אלי העם לדרש א-לקים”. נשמע כדו-שיח של חרשים.

ברוח סיפור הפרה יש להבין, שיתרו מביע תמיהה על שמשה מרשה לעם להטריחו בבעיות ובשאלות קטנוניות של סכסוכי שכנים וממונות, בענייני “פרות” טיפשיים. משיב לו רועה ישראל באדיבות, כי איננו מסוגל, בעצם, לעמוד על הסוד. “כי יבא אלי העם לדרש א-לקים!”. הכל, בעצם, איננו אלא רק תרוץ, רק “פרה”. הם מבקשים באמת קדושה א-לוקית, הם זקוקים להקשבה מצד עבד ד’, הם רוצים קשר.

אנשים זקוקים לקשר ולמגע אנושי, משוועים לאכפתיות מן הזולת ומן החברה, רוצים שיקשיבו להם. כך בכל העולם, כך הטבע והפסיכולוגיה של המין האנושי, אלא שבישראל עוד יותר.

כך זה היה פעם בישראל. המגע האנושי, החום, האכפתיות, הפנייה הישירה, הדוגריות שעל סף החוצפה, היו מאפיינים ברורים של החברה הישראלית, ובאו לידי ביטוי בשוק, באוטובוס, ברחוב ובכל מקום. והנה הגיעה הקידמה, ועמה מכשירים אלקטרוניים משוכללים, ואמצעי קשר ותקשורת חדשים ומדהימים. וככל שיש יותר מכשירים של קשר, כך יש פחות קשר.

סגורים וספונים להם אנשים בחדרים ובמשרדים ממוזגי האוויר וסגורי חלונות, וגם הלבבות אט אט נאטמים.

הרבה מיזוג יש, ופחות זוג ויותר פֶּרֶט ופֶרֶד. ותהומות נפערים בין אנשים, ומתרבים ופורחים ומתפרנסים להם מגשרים ולרוב ויועצי “זוגיות” מלבלבים. יש גשר ואין קשר. מזל שצריך עוד גם היום, לפנות את האשפה ואפשר לפגוש שכנים ומכרים. “שלום!” אני קורא אליו בשמחה, “מה נשמע?” וכבר כמעט ממשיך לספר לו על ה”פרה” שלי…. עד שאני מבחין שהוא מדבר ואינו שומע. מדבר לא איתי ושומע לא אותי. אוזניה תחובה לו באוזנו ( לקיים מה שנאמר “ויתד תהיה לך על אזניך”), והוא בסלולארי.

לא עוד יישבו זקנים וזקנות במרפסות השיכונים ויפטפטו להם, לא עוד ישחקו ילדים בחצרות. אורם התכלכל והצונן של מסכי הפלזמה, של הטלוויזיה ושל המחשב, יחבר אותם אל הנעשה בכל העולם וינתק אותם מהעולם. קולם של צרחני קשר ייבלע בבדידותם המנוכרת של צרכני התקשורת, ותקשורת המחשבים תחליף את תקשורת החושבים.

אלא שאז מגיע “יתרו לוויני” זה אלינו, ואף הוא סוגר את חלוננו, והוא מוביל, והוא מנהיג ומנווט בטח. ואין כבר צורך לפתוח חלון, וכבר לא צריך לראות ולא צריך לשמוע.

“שלא תלך לאיבוד” הם כתבו לי בצירוף מכשיר ניווט לווייני – GPS לרכב, ואני הולך…

הרב יעקב פישר הוא ראש הישיבה התיכונית או”ת נווה שמואל, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast