אור תורה: כי תצא

Kipa Logo


האם יש עניין רוחני לחקור את שורשיהן וסביבותיהן של המצוות?

רבקי ישראלי 

בימינו ראוי שהמושגים “נאמנות” ו”אחריות” יחליפו את המושג “מחויבות”. אדם נאמן זה אדם שיש בו אמון ויש לו אמון. ואם מוטלת אחריות על אדם, סימן הוא שהוא ראוי לשאת באחריות זו

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, י”א אלול תשע”ה, 26/08/2015

אחת המצוות המעניינות שנמצאת בפרשתנו, היא מצוות “שילוח הקן”. חז”ל והרבה מהפרשנים דנו רבות במצווה זו מכיוונים שונים, הן מחשבתיים והן הלכתיים. אחת השאלות העקרוניות שעולות מתוך לימוד של מצווה זו היא – האם יש טעמים למצוות, ואם יש האם יש סיבה לחקור אחריהם.

בהקשר של טעמה של מצוות שילוח הקן כותב הרמב”ם (מו”נ ח”ג פמ”ח): “וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד… כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער בעלי חיים… וזהו הטעם גם כן בשילוח הקן… ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם”. כלומר, לפי הרמב”ם טעם המצווה הוא צער בעלי חיים. אסור לנו לקחת את האפרוחים או את הביצים בעוד האם עליהם כדי לא לצערה. ומכאן נוכל לדון בקל וחומר, שאם התורה מקפידה כל כך על צער בעלי חיים ודאי שאין לנו לצער בני אדם.

הרמב”ן חולק על הרמב”ם ומביא טעם אחר (בפרושו עה”ת לפרק כ”ב): “וכן מה שאמרו (ברכות ל”ג ע”ב) “לפי שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזירות” לומר שלא חס האל על קן ציפור… שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו מידות הטובות. וכן יקראו הם כל המצוות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות..” הרמב”ן טוען שמטרת המצווה אינה משום צער בעלי חיים, אלא כדי להקנות לאדם את מידת הרחמנות.

השאלה מהו טעם מצוות שילוח הקן הוא חלק משאלה הרבה יותר כללית – האם יש טעמים למצוות והאם ראוי לעסוק בטעמי המצוות. נושא זה של טעמי המצוות והרצון למוצאם העסיק מאד את חכמי ישראל לאורך כל הדורות, החל מחז”ל, דרך הראשונים ועד אחרוני האחרונים. ישנם כאלה שעודדו מאד את העיסוק בנושא זה, ויש ששללו אותו.

הרמב”ם בהלכות מעילה פ”ח ה”ח כותב: “ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינים כפי כוחותיו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו…”. לדעתו של הרמב”ם יש ערך דתי בחיפוש אחרי טעמי המצוות. אדם שעוסק בכך מבהיר לעצמו יסודות ערכיים ורוחניים בעבודת ה’ ומגדיל את מסירותו והתלהבותו בקיום המצוות.

אולם ישנם חכמים שחששו מלימוד טעמי המצוות, בגמרא במסכת סנהדרין דכ”א ע”א כתוב: “מפני מה לא נתגלו טעמי התורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהם גדול העולם. כתיב: “לא ירבה לו נשים…” אמר שלמה: “אני ארבה ולא אסור”. וכתיב: “ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו”. וכתיב: “ולא ירבה לו סוסים” אמר שלמה: “אני ארבה ולא אשיב”. וכתיב: “ותצא מרכבה ממצרים”.

חז”ל מזכירים כאן את הסכנה של ערעור המחויבות לקיום מצוות. כאשר מתגלה טעמה של מצווה מסוימת, קיים החשש המעשי שאנשים יבואו להקל במצווה זו או לשנות אותה לפי דעתם. ומעבר לזה, גם אם באופן מעשי אדם לא יפחית בקיום המצוות, הרי שזה יכול לגרום לו לקיים את המצווה משום הזדהות איתה ועם טעמה ולא משום המחויבות שלו לקב”ה.

חז”ל ניסחו זאת בצורה יפה במדרש המופיע בספרא על ויקרא כ’ כ”ו:

ר’ אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם “אי אפשי ללבוש שעטנז” “אי אפשי לאכול בשר חזיר” “אי אפשי לבוא על הערוה”. אבל “אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך? תלמוד לומר “ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי”- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים”

נושא זה של “מחויבות” בקיום מצוות מול הרצון ל”התחברות”, הוא נושא שמעסיק מאד את הנוער בזמננו. ישנו רצון כנה של בני נוער המבקשים לבטא בעבודת ה’ שלהם את אישיותם המיוחדת, נוער המחפש את זהותו הדתית האישית ולא מסתפק בזהות דתית קולקטיבית, נוער שכאשר מדברים איתו במושגים של “סמכות” ו”מחויבות” הוא “נסגר” כי הוא מזהה מושגים אלה עם בטויים של “כפיה” ו”שלילת החירות האישית”. ניתן למצוא בחיפוש זה דברים חיוביים: הרצון לעבוד עבודת ה’ משמעותית, חוויתית ורוחנית מתוך רצון ונכונות פנימית. אין ספק שיש בכך רמה נעלה. אך כפי שכותב המהר”ל (“תפארת ישראל” פל”ב): “אבל מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל “אנחנו קיבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה”. ודבר זה לא היה מעלת התורה. אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק שהיה הקב”ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זה שלא יחזור העולם לתוהו ובוהו”. כלומר, קבלת תורה המבוססת רק על קבלתה מרצון, ללא יסוד של כפייה, יש בה פגם. אי אפשר לתאר חיים של תורה ללא קבלת סמכות, עמל והשתדלות גם כשזה קשה ולא מתאים לאדם, לרגע, למציאות.

הרב עמיטל זצ”ל דיבר רבות על נושא החינוך למחויבות. באחד משיעוריו הוא הציע להחליף את המושג “מחויבות” למושגים של “נאמנות” ו”אחריות”.

המושג “נאמנות” הוא מושג שאין לו קונוטציה שלילית, אלא להפך מושג שניתן להתגאות בו. אדם נאמן זה אדם שיש בו אמון ויש לו אמון. שם הוי”ה הוא שם שמצביע על נאמנות. אנו אומרים בתפילה: “ונאמן אתה להחיות מתים”. ולכן גם אדם שמאמין בקב”ה ומתהלך בדרכיו נקרא “איש אמונים” (על פי משלי כ’ ו’: “רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא” ( וכפי שמסביר שם המהר”ל: “הן שתהיה האמונה בו יתברך, הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו”.

מושג נוסף שמציע הרב עמיטל להעצים הוא מושג ה”אחריות”. זהו מושג המעניק סיפוק. אם מוטלת אחריות על אדם, סימן הוא שהוא ראוי לשאת באחריות זו. ישנה אפשרות לכל אדם לקחת אחריות בה יוכל לבטא את הגוון האישי והייחודי שלו. אך חובה על כל אחד לחפש ולמצוא את הדרכים שבהן הוא יכול לקחת אחריות, בתחום האישי, בתחום המשפחתי, בתחום הקהילתי ובתחום של כלל ישראל.

בימים אלו אנו צריכים להעצים ולהדגיש שני מושגים אלו: נאמנות ואחריות.

רבקי ישראלי היא המנהלת החינוכית של אולפנת או”ת נוה חנה, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast