אור תורה: מטות תשע”ו

Kipa Logo

 


הנהגת משה רבנו: בין הנהגת דור המדבר לדור הנכנסים לארץ

הרב ד”ר מיכאל בן אדמון

ויכוח ציוני, שהתעורר בין יצחק טבנקין למשה אונא, מעודד שבירת מוסכמות חברתיות ומאפשר חשיבה מורכבת על מעמדה והכרחיותה של המלחמה היום.

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, כ”ג תמוז תשע”ו, 29/07/2016

פרשתנו מגוללת את סיפור מלחמת מדין ואינה חוסכת בפרטים אשר מעלים על נס את הרדיקליות שבה יש לטפל באנשי מדין, הרג אנשים נשים וטף, ביזה ושלל גם יחד. הפרשנים הרבו לעסוק בהצדקות לאכזריות הזו והחוקרים המודרניים יכלו להציע הבחנות דקות וחשובות כדי לדון בשאלת המלחמות הצודקות והלא צודקות, המותרות והאסורות.

ככלל, ניתן לומר שהמסורת התלמודית ריככה באופן משמעותי את האלימות הבאה לידי ביטוי במלחמות התנ”כיות – החל ממלחמת עמלק ומדין וכלה בכיבוש יהושע – וערכה מורליזציה של הטקסטים האלה. לרוב, האסטרטגיה הפרשנית שאומצה היא הפיכת הסיפור המקראי לפרדיגמה שלילית. באופן זה, המלחמות האלה אינן יכולות לשמש אב-טיפוס למלחמה יהודית בתקופה אחרת והן לגיטימיות רק בהקשר המקראי. זו דרכה של המסורת היהודית לדורותיה אשר לא תמיד הרגישה נוחות מוסרית מהאכזריות הקשה המצויה בפרשיות אלה.

אבקש להזכיר ויכוח ציוני שהתעורר בשנות הארבעים של המאה העשרים בין שני הוגים דגולים, משה אונא (1902-1989, איש הקיבוץ הדתי, הוגה דעות ופעיל פוליטי) ויצחק טבנקין (1888-1971, איש עין חרוד, מנהיג בתנועת העבודה ואחד הפעילים והוגי הדעות של התנועה הקיבוצית). מוקד הוויכוח הוא מעמדם של המיליטריזם והפציפיזם בעולם היהודי והציוני. ויכוח זה הוא מרתק שכן הוא מציג תמונה הפוכה מזו המתקבלת היום בזירה הפוליטית בין מחנה הימין לבין מחנה השמאל, בין המחנה הדתי והמחנה החילוני והבלבול הזה עשוי להיות פורה במיוחד לעיצוב החשיבה בנידון.

יצחק טבנקין, הקיבוצניק החילוני, מציג את עמדתו בבהירות יתירה :
“החינוך ברוח מיליטריזציה של היישוב, של כל אדם בתוכנו, צריך להתחיל מהגן ולא רק מבית הספר, ואפילו מבית התינוקות; העמים המדוכאים יכולים להיות יותר חזקים מהרשע – ורוסיה המועצתית היא דוגמה לכך. דמותו של שאול, של דוד, דמויות מהתנ”ך מחנכות לסגולות מלחמה, לגבורה, להערכתה, לחברות בקרב’. ועוד : ‘היכולה היהדות לחנך את בניה לתקופה של מלחמה בין אנשים לאי כושר של עמידה במלחמות אלה?’ “

טבנקין מאמץ לעצמו את הפתגם הלטיני “רצונך בשלום – תתכונן למלחמה”. לדעתו, “מי שאינו מתכונן למלחמה, מכין בזה מלחמה; חינוך למלחמה – פירושו להילחם על דבר שהנהו ההיפך הגמור ממלחמה”. לדעתו, מצדדי הפציפיזם אינם אלא תמימים; הם נותנים את אמונם במתנגדיהם ואינם מבחינים שהללו מנצלים אמון זה כתכסיס מלחמה המכוון להחלשתם ולהבסתם. אין הפציפיסט יורד לעומקה של תכסיסים אלו אלא שובר את כללי המשחק, ובכך מסכן את עצמו ואת חברתו. המסקנה היא שיש ללחום בפציפיסט, גם אם לא בעוצמה שבה יש להילחם באויב. זוהי עמדה פילוסופית. לטבנקין גם טענה חינוכית ולפיה יש להתאים את החינוך של הילד למציאות שבה הוא יגדל ולהקנות לו את הכלים הדרושים להישרדות בסביבה עוינת. אי לכך, יש לחנכו ‘למלחמה הצפויה והכפויה עלינו’. לבסוף, טבנקין רואה בהבנה הזו את הדרישה הנגזרת מן החלוציות הסוציאליסטית הבונה אדם וחברה חדשים. ללא ספק, השתנו הטבעים.

אל מול טבנקין עומד משה אונא איתן בעמדתו ומביע התנגדות ואף סלידה מדבריו. ראשית, הוא משיב לטענה הפילוסופית בדבר הכרחיותה של המלחמה בחיי אנוש. תחילה הוא דוחה את העמדה הפציפיסטית  התמימה ומצדיק לעתים את השימוש במלחמה צודקת לאור שיקולים של מוסר, כדאיות ועוד. ואולם, הוא צועד צעד נוסף וטוען שההכרעה ליטול חלק פעיל במאבק מזוין איננה נובעת רק משיקולי כדאיות או מהיגררות סתמית: “הוא מתעלם מדבר אחד, אולי עוד יותר חשוב, שההיסטוריה מוכיחה כי אין אמצעי יותר בדוק ובטוח להיכנס למלחמה מההתכוננות לקראתה. רובן המכריע של המלחמות, שרשן נעוץ בהתכוננות למלחמה” לדעתו, טועה טבנקין בהבנת מהותם של הטוב והרע לפי מודל בינארי.

אונא דוגל בהכרת העמדה של האויב ובחובה המוסרית להשתדל ולהבין את עולמו של הזולת. הבנת הזולת היא לפי דבריו “אחת הנסתרות הגדולות ונס המתחדש בכל יום בחייו הרוחניים של המין האנושי”. אי לכך, רבים משורשי המלחמה יש לחפש בתמורות התרבותיות הפוקדות את האדם ומונעות ממנו להיפתח לעולמו של הזולת. פתיחה במלחמה נובעת לא רק מדיספוזיציה לקויה של האדם, אלא גם מרפיון מוסרי: ‘אלף מוקשים טמונים בדרך זו של ההבנה ההדדית. צריך להכיר את השני, ולא כאובייקט לסקרנות ולשון הרע; צריך ללמוד את השפה על בוריה, צריך להתגבר על חולשות הגוף והנפש וכו’. והרבה פעמים נוח לא להבין מלהבין.. ואלף דרכים הן בהן האדם רגיל להתחמק מן הדרישה לרדוף אחרי ההבנה – כמו בכל דרישה מוסרית’.

מכאן עונה הוא גם לטענה החינוכית של טבנקין לפיה יש לחנך את הילד למציאות בה הוא יגדל. אונא מבקש לעצב את אישיותו של הילד על ערכים מוסריים הנובעים מן התורה, אותם הערכים הגלומים במה שהוא קורא ההומניזם היהודי:

“מה פירוש ‘הומניזם יהודי’? הומניזם זהו עמדה תרבותית המבוססת על ערכים מוסריים ותרבותיים כלליים, היוצרים יחס לעולם ולאנושות.. הוא בעל אופי יהודי, הנובע מתוך רגש יהודי והנלמד מתורתנו. יש צורך בהדגשה על המלה ‘הומניזם’ ולא מספיק לומר ‘על-פי התורה’, כי מן התורה אפשר ללמוד דברים שונים. ‘שבעים פנים לתורה’. אפשר ללמוד ממנה אפילו את החיוב לטרור – כפי שמישהו ניסה כבר להוכיח. המילה ‘הומניזם’ באה לפרש ולברר על איזה ערכים, מבין הערכים הרבים הנמצאים בספרותנו, אנו שואפים לבסס את החינוך’.

אונא מדגיש שמקריאתו של טבנקין לחנך למלחמה – אף שהיא בהשראת הרוח העברית ודמויות תנ”כיות – נעדר העיקרון ההומניסטי; ואף שטבנקין רואה בה המשכיות ופרשנות למסורת היהודית, היא מייצרת טרור. לבסוף, אונא מתנגד גם לטענה האידיאולוגית של טבנקין הכורך את המיליטריזם בהוויה הסוציאליסטית. לדעתו, ניסיון כזה “יביא בהכרח, אם חס וחלילה יצליח, לערעור כל היסודות המוסריים של תנועת העבודה בארץ”.

אונא הדתי, שומר המצוות, המעלה על נס את אידיאל התלמיד-חכם החלוץ, רחוק מן המיינסטרים הציוני הדתי היום באותה מידה שטבנקין הקיבוצניק החילוני אינו מוצא בתנועה הקיבוצית העכשווית חסידים רבים לדעותיו. יש בוויכוח הזה משהו קסום המזכיר את המורכבות של המצב בו אנו נתונים ומאפשר לחשוב חשיבה מורכבת על מעמדה של המלחמה היום בהוויה היהודית – ישראלית. הוא גם מעודד אותנו לשבור את המוסכמות החברתיות הכולאות אותנו במגזרים נפרדים ומסוגלות להביא אותנו לפילוג ואף למלחמת אחים. ואולם, התובנה המשמעותית ביותר היא שההימנעות ממלחמת אחים היא האתגר האמיתי בכל דיון שעניינו דרכי שלום ומלחמה בתורה ובימינו.

(הציטוטים מופיעים במקור בספרי מרד ויצירה בהגות הציונות הדתית, אוניברסיטת בר-אילן 2013, עמ’ 41-32).

הרב ד”ר מיכאל בן אדמון הינו מנהל תוכנית “מערבא” להכשרת רבנים לשליחות בקהילות ספרדיות, מבית רשת אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast