אור תורה: פרשת בא

Kipa Logo


התהליך הפנימי של יציאת מצרים

הרב נחמיה קרקובר 

ראשיתו של כל תהליך חיצוני הוא בתהליך פנימי. השאלה איננה רק מה האדם מוכן להפגין כלפי חוץ, אלא בראש ובראשונה מה הוא מוכן לחשוף כלפי פנים – איך האדם רואה את עצמו ומגדיר את עצמו

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, א שבט תשע”ה, 21/01/2015

חצות לילה, המשחית עובר מבית לבית ומכה כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה ועד בכור השפחה. אך על חלק מן הבתים מדלג המשחית, לא ברור מדוע. אין על הבתים האלה כל סימן או סממן חיצוני. מבדיקה עם תושבי הבתים הללו, מסתבר שמדובר בבתי עם ישראל שקיימו את מצוות הפסח כהלכתו.

כידוע הסימן שעל פיו ‘ידע’ הקב”ה באלו בתים קיימו את הפסח ובאלו לא, היה הדם על מזוזות ומשקוף הבית. אך האם הסימון היה בצד החיצוני של הדלת או בצד הפנימי?

אפשרות אחת היא שהדם היה בצידה החיצוני של דלת הכניסה, ומשמעות הסימן הייתה המוכנות של אותו איש ישראל להראות את אמונתו באופן גלוי, למרות הסיכון הכרוך בכך בחשיפת אמונתו כלפי הרחוב המצרי. אדם שכזה הוא זה שזכאי להיגאל ע”י הקב”ה. אך רש”י, האבן עזרא ועוד פרשנים מדייקים בפסוקים וסוברים שסימון הדם היה מצידה הפנימי של הדלת, ואם כן עולה התמיהה כיצד מדובר על סימן למשחית לפסוח על בית זה, מה סימן כזה מסמן?

נראה לי שיש כאן מסר עמוק מאוד.

ראשיתו של כל תהליך חיצוני הוא בתהליך פנימי. השאלה איננה רק מה האדם מוכן להפגין כלפי חוץ, אלא בראש ובראשונה מה הוא מוכן לחשוף כלפי פנים – איך האדם רואה את עצמו ומגדיר את עצמו. רק אחרי הגדרה פנימית ברורה אפשר לעבור להגדרות חיצוניות שהן הרבה יותר פשוטות.

ידועים דברי חז”ל שדבר שאסור לעשות משום מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור לעשות. טכנית, חז”ל אומרים שאם לא נאסור איסור גורף האדם עלול להיכשל גם במקום הבעייתי באופן מובהק, אך באופן עמוק יותר ניתן לומר, שהסיכון הגדול הוא דווקא בחדרי החדרים, שם האדם עלול לחרוג באופן הרבה יותר חמור מן הכללים, שהרי שם איש לא רואה אותו, דווקא בחדרי חדרים האדם נחשף אל אישיותו העצמית, עד כמה היא יציבה ומה היא אומרת באמת, ללא שיקולים חיצוניים.

במציאות המודרנית, או יותר נכון הפוסט מודרנית שבה אנחנו חיים, מדובר בשאלה מהותית. התרבות שלנו מלאה בהגדרות חיצוניות, בהשפעות חברתיות, ביחסי גומלין, מלאה בתקשורת מגוונת ומסועפת, אך דווקא התקשורת הפנימית הולכת ומצטמצמת. שאלות ההגדרה העצמית הולכות ומתחדדות, יותר ויותר אנשים ובמיוחד אנשים צעירים מתקשים להגדיר מי הם ומה הם, ובתוך ההגדרות המעורפלות הללו נוצרות סתירות פנימיות וקשיים נפשיים רבים יותר ממה שהכרנו בעבר.

כך גם בעולם הדתי, תופעה שהולכת ומתרחבת היא חוסר הנכונות או חוסר היכולת להגדיר באומץ את מקומי הדתי, להגיד איפה אני ואיפה הייתי רוצה להיות. חוסר ההגדרה הזו מאוד נוחה, משום שהיא מאפשרת מגוון התנהגויות שונות ואפילו הפוכות, ללא כל שיפוט וללא רגשות אשמה או ביקורת, כיון שבמציאות שאיננה מוגדרת הכל אפשרי, ושאלת הנכון או לא איננה רלוונטית. אך יחד עם החופש הזה מגיעה גם תחושת התסכול מחוסר העוגן, ומחוסר הכיוון. תסכול שניתן לחוש אותו היטב במערכת החינוך הציבורית אך בעיקר במערכת החינוך הביתית שבה הסמכות ההורית והחינוכיות נמצאות בסכנה, לא משום שהילדים אינם מקבלים את הסמכות אלא משום שלהורים אין את עמוד השדרה להפעיל את ה’אני מאמין’ שלהם, משום שפעמים רבות הוא איננו קיים. מצב כזה שומט את הקרקע מתחת לכל יוזמה חינוכית.

באה התורה ומבהירה, גאולה תלויה בראש ובראשונה בגאולה הפנימית, בבהירות נפשית, ביכולת של האדם לעמוד ולהגדיר את עצמו, להגיד מי ומה הוא, מהן חוזקותיו ויחד עם זאת גם מה חולשותיו.

מערכת חינוכית, אנושית או תרבותית איננה צריכה לכפות את דעותיה על חניכיה, אך היא מחויבת להיות מסוגלת להגיד לעצמה במה היא מאמינה ומה דרכה כלפי עצמה פנימה. אדם שיצליח לעמוד, ולסמן על פתח ביתו ודלתי נפשו את אמונתנו באלוקיו ובחייו, הוא זה שיזכה ויראה את הגאולה הגלויה והחיצונית.

גאולה היא מלשון גילוי, וכדי להיגאל יש לוודא שיש מתחת לכל הכיסויים והשעבודים משהו שאפשר, צריך ושווה לגלות.

הרב נחמיה קרקובר הוא רב אולפנת או”ת נווה חנה, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast