אור תורה: שלח לך

Kipa Logo


היה נכון יותר לשלוח נשים כמרגלות

רננה בירנבוים

המרגלים הבינו את תפקידם באופן שונה מזה שראה אותו משה. מה הייתה המטרה של השליחות, והאם היא בכלל הייתה הכרחית? ועל היתרונות של מנהיגות נשית

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, כ”ג סיון תשע”ה, 10/06/2015

פרשת שלח היא פרשה טראגית. משה שלח מרגלים לארץ כנען לפני הכיבוש המתוכנן בידי עם ישראל. בסופו של דבר המהלך עלה על שרטון, ובעקבותיו עם ישראל נשאר במדבר 40 שנה וכל דור המדבר לא זכה להיכנס לארץ ישראל. מתוך הפרשה עולות מספר שאלות: לשם מה נשלחו המרגלים? האם כל המהלך היה הכרחי? מה הייתה מטרת השליחות ומה התפספס בדרך? באיזה סוג של שליחות היה מדובר? האם זו הייתה שליחות מודיעינית לפני כיבוש, משימה צבאית גרידא, או שמא הייתה בשליחתם כוונה אחרת לגמרי?

בקריאת הפרשה, כבר בראשית הסיפור נראה כי הכוונה של משה בשליחות והמגמה של העם לא עלו בקנה אחד. לשני הצדדים היו כוונות שונות, והן לא השתלבו זו בזו.

משה רצה לשלוח מרגלים כדי ליצור זיקה בין העם לארץ, כדרך שאמרו חז”ל: “אסור לאדם שיקדש אישה קודם שיראנה”. משה רצה שתתעורר משיכה ואהבה בין המרגלים לארץ ישראל, שתביא לידי כוח הכיבוש. הנשיאים מדדו את הארץ כמו סחורה, ולא כמו אישה שצריכים להתאמץ כדי להגיע אל לבה. המטרה של משה הייתה לעורר את חיבת הארץ, לעורר את מידת האמון בין הנשיאים לארץ.

והיה צורך ליצור אמון זה, עם ישראל במדבר הורגל לחיים בסיוע נסים. עם הכניסה לארץ ישראל, משה רוצה לחנכו לחיים טבעיים – חיים של עבודה ועשייה מתוך אמונה שכאשר יהיה צורך הקב”ה יתערב. חיים טבעיים נורמליים, ואמונה בה’. מפליא שהנשיאים, שהכירו את נפלאות ה’, היו קטני אמונה: “לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו.” (במדבר י”ג).

יש מפרשים: מרגלים – מלשון זיהוי המרגליות שימצאו בדרך. משה שלח את הנשיאים למסע פנימי של התבוננות שנועדה לחבר בינם לבין דעתו. משה חשב שלפני הכניסה לארץ הם צריכים להתמודד עם הסכנות, הפיתויים, האתגרים ולהשתמש בבחירה החופשית שלהם להשגת היעוד. המשמעות העמוקה של שליחתם הייתה האמון בהם, כבעלי כוחות פנימיים וחיצונים, שיכוונו לרצון ה’ ויבטחו בהשגחתו. טעותו של משה הייתה בכך שהם לא היו בשלים לכך.

השליחים ששלח משה, אמנם היו אנשים מכובדים, יידועי שם, אך הם לא הבינו את כוונת השליחות. הם חשבו שמדובר בריגול ממש, לצורך בירור האם ניתן לכבוש את הארץ והאם הם מסוגלים לכך. מעניין לראות שהדימוי העצמי שלהם מאד נמוך “והיינו בעיניהם כחגבים”. כשאדם חסר אמון בעצמו, נדמה לו שהשני רואה אותו כחגב. זוהי ראיה סובייקטיבית שנובעת מחוסר בטחון עצמי, המרגלים נראו בעיני עצמם כחגבים. אנו רואים כאן שהתפקיד והחשיבות לכשעצמם אינם ערובה לביטחון בה’. הם לא האמינו ביכולתם.

ישנם מפרשים שסוברים שדווקא משרותיהם הכשילו אותם, כיוון שחששו מאיבוד משרותיהם כנשיאים עם הכניסה לארץ. הם העדיפו לשמור על השררה והמעמד במדבר, ולא רצו להזדרז להיכנס. המסקנות מהסיור בארץ נבעו לדעת מפרשים אלו, לא רק מחוסר אמון, אלא גם משיקולים נוספים שהיטו את לבם. משה רבנו כנראה זיהה שהמניעים של הנשיאים אינם נכונים ונובעים מאינטרסים ורווחים אישיים, ולכן חשב לתקנם על ידי השליחות.

בעל ה”כלי יקר” בפרושו לסיפור המרגלים מסביר: “אמר הקב”ה למשה: היה יותר טוב לשלוח נשים (כמרגלים) שהן מחבבות את הארץ ולא יספרו גנותה…”

מדוע ה’כלי יקר’ סבר שישנו יתרון של הנשים על הגברים, בענין חיבתה של ארץ ישראל? כשניסיתי להבין את דברי ה’כלי יקר’ מדוע לדעתו נשים לא היו מגנות את הארץ, נזכרתי במחקר שנערך על מנהיגות נשים בירחון ‘ארץ אחרת’ (מספר 11, שנת תשס”ב 2002) ושם נכתב כך: “המנהיגות הגברית ממוקדת במשרה. פוסלים ומבקרים “בלי חשבון”. המודל הוא רציונאלי אגרסיבי. נשים לעומתם שונות מהגברים בצורת מנהיגותן. נשים נוטות להיות מנהיגות עם סגנון יותר חברתי. הן עסוקות ביצירת אוירה נינוחה, יוצרות התלהבות בקרב המונהגים, חדורות אמונה ופחות רציונאליות. עובדות על חיזוק הערך העצמי”.

אולי מה שהיה חסר למרגלים, נשיאי השבטים, הוא המנהיגות מהמבט האישי והאינטראקטיבי, שיח פתוח ומשתף על התהליך לקראת המטרה, הפגת מתח, דאגה לכך שכל אחד מן הקבוצה ימצא את מקומו ויבין את כוח השיתוף, לקראת השגת היעד והאמונה בהשגתו.

אני מאמינה גדולה במנהיגותן של נשים ואין לי ספק שזו מנהיגות משתפת, מצמיחה. נשים, שהן מחבבות את הארץ, לא היו מספרות בגנותה.

רננה בירנבוים היא מנהלת המכון להכשרת מחנכות ע”ש קלאודיה כהן ומנהלת אולפן הגיור של רשת אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast