אור תורה: תזריע-מצורע

Kipa Logo


השימוש הנכון בכוח הגדול של המילה

הרב יהודה נוימן

דווקא הכוח הגדול ביותר של האדם הוא זה שדורש הכי מעט תשומת לב. כדי לגדל נכון את הדור הבא אנו צריכים להיות זהירים בו במיוחד

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, כ”ז ניסן תשע”ה, 16/04/2015

נאמר בפרשתנו: “זאת תהיה תורת המצורע ביום טהורתו, והובא אל הכהן… וצוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן ושחט את הציפור האחת, על כלי חרש על מים חיים וכו” (ויקרא, יד’, ב’-ה’).

אנו מוצאים בשלושה מקומות בתורה את חובת ההזאה במים חיים. האחד אצלנו בפרשת המצורע, השני – בפרשת סוטה (שם מערב הכהן מאפר העזרה במים החיים) והשלישי – בפרשת פרה אדומה (שם מערבים את אפר הפרה במים חיים). מהו המכנה המשותף לשלושתם?

אדם המדבר לשון הרע על חברו עושה זאת על מנת ליהנות מכך ולמלא את תאוותיו – הוא נהנה להתכבד בקלון חברו ואילו דברים רוחניים אינם חשובים בעיניו. מובן אם כך מדוע יושב המצורע מחוץ למחנה – מפני שהתורה רוצה לבודד אותו מחברת בני האדם. על ידי כך יבין את מצבו ואת היותו אנוכי, אדם שקשריו עם הסובבים אותו אינם אלא קשר חיצוני ולא מהותי.

כאשר אדם זה רוצה לשוב למחנה ולהיקלט בחברה, יש לדאוג לכך שלא יחזור לסורו. על כן מצווה התורה “ושחט את ציפור החיה”. ציפור הדרור מסמלת את חיי ההפקר, חיים ללא שיעבוד למערכת כלשהי. הציפור חיה רק למען עצמה. המדבר לשון הרע מצווה לשחוט את הציפור ולהיפרד מדרך זו. עליו לשאוף לחיי רוח, תורה והטבה עם הזולת. עלינו לדעת, שנוכל לסגת מחיי אנוכיות ולעבור לחיים ערכיים רק בעזרת חיי תורה, ועל כן מצווה התורה “ושחט את הציפור האחת… על מים חיים”.

גם למצורע וגם לסוטה, הבאים להיפרד מחיי ה”נהנתנות” וגם לטמא מת שבא במגע עם החלק הבהמי שבאדם, אנו מזכירים: אם ברצונך באמת ליהנות מהחיים ולהיות בן חורין אמיתי, עליך לשעבד תאוותיך לעול התורה – ואז תזכה לחיי העולם הזה ולעולם הבא.  (מזקנים אתבונן על פי הרש”ר הירש).

לשון הרע הינו חטא הרסני ואיננו יודעים תמיד כמה נזק אנו גורמים לזולת. מלמד אותנו החפץ חיים ש”הרוח ממללא” שבנו – כוח הדיבור – הינו מתנה נפלאה ויקרה שהעניק לנו הקב”ה לאדם, בחיר היצורים. ופליאה יתרה יש במתנה זו שאין האדם זקוק לריכוז או כוונה מיוחדת כדי להוציא מילה מפיו. זאת לעומת פעולות אחרות בשאר האיברים, שכדי לבצען נדרש האדם לחשוב קודם לכן, משום שאם לא ישים לב לפעולותיו – לא זו בלבד שהן לא תצלחנה, אלא הוא עשוי ללקות על ידן. דוגמא פשוטה לכך – תקיעת מסמר בכותל. הרי זו מלאכה ואינה חכמה כלל, ונדמה שכל שוליה בן יומו מסוגל לעשות זאת. בכל זאת דורשת פעלה קטנה ופשוטה זו ריכוז ותשומת לב. האדם שאוחז בידו האחת את המסמר ובידו השניה את הפטיש ומכה על ראש המסמר נדרש להיות מרוכז ולא להסיח את דעתו. שאם לא כן, עשוי הוא לפגוע ביד במקום להכות במסמר. אם פעולה קטנה דורשת ריכוז כה רב, הרי  שפעולותיו של אמן מומחה במלאכה חשובה ומסובכת דורשות התרכזות יתרה ללא היסח הדעת כלשהוא. לעומת זאת, אותו דיבור שהעניק השם לאדם, כח נפלא טמון בו. כדי להוציאו לפעל אין האדם זקוק לכוונה מיוחדת, אף על פי שפעולה זו מסובכת עד מאוד וכל מילה דורשת את פעולתם של הרבה אברים כדי לבטאה – האות ב’ את השפתיים, האות ח’ את החך והגרון והאות ל’ את הלשון וכו’. מדוע זה כך? משום שהאומר את המילה “וידבר” צריך לכוון פירושה ולשם כך עליו לרכז כל מחשבתו. ממילא אין נשאר במוחו מקום להתרכז גם בחיבור האותיות זו לזו, כדי שתתקבל המילה “וידבר”. הואיל ואי אפשר לרכז את המחשבה כולה לשתי פעולות, גם לחיבור האותיות וגם לכוונת המילה, העניק לנו הקב”ה את המתנה הנפלאה – האותיות מתחברות מאליהן ללא כל מחשבה ומסוגל האדם במשך דקה אחת לבטא כמאתיים מילים ובלבד שיכוון פרושן. לכן מצווה האדם לשמור מכל משמר את המתנה הזו ולא להשתמש בה לדבר עבירה כגון לשון הרע, רכילות, שקרים וליצנות.

שלמה המלך כותב במשלי “המוות והחיים ביד הלשון” (משלי יח’). כמה חזקה היא כוחה של המילה. לפני מספר ימים הייתי במקום מסוים ועברה מולי משפחה. האמא כעסה על הילד ואמרה לו שלא איכפת לה שהוא ימות. אני מאמין כי האמא אמרה זאת מתוך כעס ולא מתוך כוונה אמיתית כי היא מייחלת למותו של בנה. שמעתי זאת ותהיתי האם היא מודעת לנזק העצום שהיא עשתה בזה הרגע לבנה? האם אנחנו, כהורים וכמורים, מודעים לכוחה של המילה?

ומהו באמת, אותו הכוח שיש למילה? ילדינו נמצאים בתהליך מתמיד של בנייה וזהות. הם בודקים מי-הם, מה-הם, מה הם אוהבים ובמה הם טובים. פסיכולוגים רבים הגדירו את שלבי ההתפתחות של הילדים (פרויד ואריקסון, כל אחד מהם הגדיר 5 שלבים שונים של התפתחות). במהלך שלבי התפתחות אלו, היחס של ההורה לתינוק ולילד משפיעים מאוד על קבלת הזהות של הילד.

כיצד עושים שימוש בכוח גדול זה לחיוב? מחזקים את הילד. נותנים לו פידבקים חיוביים, ומעודדים את מעשיו הטובים. אין אנו משקרים לו – ילד יודע מתי אנחנו משקרים ומתי תשומת ליבנו לא באמת מופנית אליו. כאשר אנו רוצים להכחיד התנהגות מסוימת, אל לנו כמורים להשתמש בפידבקים שליליים או ביקורות שליליות, שכן דברים אלו פוגעים בילד מאד. עלינו לשים לב כל הזמן לאחריות שלנו וכך לגדל את הדור הבא.

הרב יהודה נוימן הוא מנהל החטיבה או”ת אריאל ע”ש יעקב ספירשטיין, מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast