איפה אני? איכה?

איפה אני? איכה?

 הרבנית רננה בירנבוים

מנהלת אולפן הגיור אור תורה סטון
ומכון להכשרת מחנכות ע”ש קלאודיה כהן


חסיד בא לרבו בערב ראש השנה על מנת לבקש עזרה: “אני סובל מבלבול ושכחה המפריעים לי לתפקד! בכל לילה בטרם אלך לישון אני מניח את חפצי באופן מסודר, אך בבוקר למחרת אינני מוצא דבר. הבלבול והשכחה גורמים לי למצוקה רבה” התלונן  החסיד בפני רבו כשדמעות זולגות מעיניו.

הציע לו הרב: “בכל לילה לפני השינה תכין רשימה מסודרת ותציין בה היכן הנחת כל דבר ודבר. כך למחרת תוכל לעיין ברשימה ותיזכר בכל דבר ודבר.”

שמע החסיד ועשה בשמחה כמצוות רבו. למחרת כשקם משנתו החל לקרוא את הרשימה שהשאיר: המשקפיים – בכוננית, הבגדים – על הכסא, הנעליים – ליד המיטה ואני במיטה. ניגש החסיד למיטה וראה שהיא ריקה. מבולבל וחרד צעק: איפה אני???

ואכן השאלה המרכזית בחייו של כל אחד ואחד היא – איפה אני? איכה?

החסיד שאל את רבו על עניינים טכניים-פרקטיים, איפה החפץ ההוא ואיפה החפץ הזה. אך הרב הבין שפניית החסיד דווקא אליו ולא לרופא מצביעה על התחושה הפנימית של החסיד עצמו לגבי מקור הבעיה. לכן הוא כופה עליו להתייצב מול השאלה האמיתית – שאלת האיכה.

שאלת האיכה מתדפקת על לבו של האדם כל הזמן, אך בדרך כלל גם נבלמת ע”י חומה של רעשי היום יום, פיזיים ורוחניים כאחד. השגרה והקשיים מקילים על האדם להסיט מבטו לכיוונים אחרים ובלבד שלא יביט לכיוון המתבקש ביותר – פנימה. אז מגיעים חגי תשרי עם אווירתם המיוחדת ומחייבים אותו להישיר מבט ולב לשאלה “איפה אני” ללא התחמקות.

שאלת ה”איכה” שמהדהדת בנשמתנו וטורדת את שלוותנו, היא הבירור המתחייב כנקודת המוצא לשאלות קיומיות חשובות אחרות: מהי מטרתנו, מהו מקומנו הרוחני, מה הספקנו לעשות, האם חיינו נאמנים לעצמיותנו, האם חיינו בעלי תוכן ומשמעות?

ומהתשובה לשאלה זו, נגזרת גם התשובה לשאלה “לאן אני הולך?”. גם שימוש במערכת הניווט ברכב (GPS) מתחיל בצעד הראשון – “מיקום נוכחי”. רק לאחר שהמערכת איתרה את המיקום הנוכחי, באפשרותה לסמן את הדרך ליעד.

הצורך ביעד רוחני וביעדים בכלל הוא אימננטי לאדם. בספרו “האדם מחפש משמעות” ויקטור פרנקל סבור שאדם ללא מטרה או משמעות הוא אדם לא בריא. עבור היהודי המאמין, מטרת המטרות היא קרבת ה’. החטאים, כשמם, נובעים מהחטאה של המטרה. דווקא לאור חשיבותה של המטרה בחייו של האדם, המעגל האינסופי בין החתירה אליה להחטאתה, עלול להיות מייאש ומתיש.

הרב קוק מציע נקודת מבט מהפכנית ומדהימה על המתח המתמיד שבין נקודת המיקום הנוכחי לכישלון שבהשגת היעד. “אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת” (אורות התשובה ה, ו).

כמו החסיד שבסיפור, האדם עומד חרד ובוכה במר לבו מול “המיטה הריקה” של חייו (לפחות של השנה החולפת), מיואש מזווית הסטייה בין התכנית המקורית למיקומו. אומר לו הרב קוק: אל תיבהל, אל תתייאש. נכון שהמיטה ריקה, אך בו זמנית מלאה. ביישום – החמצת את המטרה. בחוויה הפנימית, השגת. הבנה זו מעניקה שלווה וכוחות להמשך הדרך.

החטאים אינם עצמיותנו ואינם חלק ממהותנו. עובדה זו באה לידי ביטוי בברכות השחר: “אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא”. מאחר שכך, אנו יכולים לשוב בתשובה ולמחוק אותם, לבטלם ולכפר עליהם. החטא אינו חלק מצלם האלוקים שטבוע בנו ולכן ניתן לתקנו.

ההכרה בחטא ובהחטאה מלמדת ומצביעה על המאפיין האלוקי של רוח האדם, חוויה מתמדת של רצון לשלמות (לפעמים גלוי ולפעמים סמוי) ויכולת מתמדת לצמיחה רוחנית ללא גבול. השלמות איננה סטטית, אלא היא תנועה מתמדת כלפי מעלה. כפי שחליפת מעצבים שנתפרה עבור ילד קטן מידות יכולה להיות מרשימה ונפלאה, אך טובה לשעתה בלבד, לעומת בגד רופף שעלול ליפול מדי פעם, אך גם מאפשר צמיחה והתפתחות תמידיים.

כשהחטא או ההחטאה מתרחשים עד כדי איבוד מוחלט של היעד, לא להיבהל. עיקר השלמות של האדם היא לא שלמות סטטית, ללא נפילות ומעידות, אלא “העריגה” והחפץ הקבוע לשלמות. במילים אחרות, קיימת חובה לתקן את כל המעשים והנפילות בדקדוק רב. השאיפה הפנימית והעריגה לטוב אינם פוטרים אותנו מחובה זו. מאידך, מציאות רוחנית, נפשית, של רצון לטוב, היא שלמות בפני עצמה. כמה נחמה יש בידיעה זו.

הדרישה לתיקון ביהדות היא אופטימית ונובעת מההכרה בכך שהאדם טוב ביסודו. מאחר שכך, התיקון והתשובה טבעיים לו. הבנה זו מאפשרת לנו להכיל את הנפילות ושכחת העצמי ובד בבד מעצימה את הרצון והיכולת שלנו לחשב מסלול מחדש ולהשיב על שאלת “איכה”.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn