Kipa Logo

 

הערך הכולל של המצוות לאורך השנה

פרשת אמור סוקרת את לוח השנה ופרטי מצוות החגים, אך בו בזמן מזכירה לנו שאין להסתפק בהתייחסות אליהן כחלק ממערכת המצוות  בלבד, אלא גם כערך חשוב העומד בפני עצמו – אחדות עמנו ואהבת כל אדם מישראל

אסתר זיסמן

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, ט”ו אייר תשע”ז, 11/05/2017

חלק נכבד מפרשת השבוע, פרשת אמור, מוקדש לפרשת המועדות. בזה אחר זה, סוקרת התורה את לוח השנה ומצווה אותנו בפרטי מצוות החגים: מפסח דרך קרבן העומר אל חג השבועות, ומשם אל חגי תשרי – ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. הפרשה נחתמת במילים “אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י ה’ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵי קֹ֑דֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה’ עֹלָ֧ה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃ מִלְּבַד שַׁבְּתֹת ה’ וּמִלְּבַד מַתְּנֽוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל־נִדְב֣וֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַה’׃” (ויקרא, כג, לז-לח).

אך באופן מפתיע, לאחר פסוקי הסיכום הללו מגיעה מצווה נוספת הקשורה לאותו הנושא: “אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת־תְּבוּאַת הָארֶץ תָּחֹגּוּ אֶת־חַג־ה’ שִׁבְעַת יָמִים … וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵ֤ץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ־ עָבֹת וְעַרְבֵי־ נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים׃” (שם, לט-מ’).

מקריאת רצף הפסוקים מתבקש לעצור ולשאול: במה שונה מצוות ארבעת המינים משאר מצוות המועדים? מדוע היא זוכה למקום נפרד ומיוחד ואיננה מופיעה בתוך רצף מצוות המועדים? כדי לנסות לענות על שאלה זו, נעיין במקום נוסף בתורה בו קיימת  “תופעה” דומה –  מצוה שמופיעה במיקום חריג ומנותקת משאר המצוות השייכות לאותו נושא.

בפרשת תרומה מופיעים כמעט כל כלי המשכן: הארון, השולחן, המנורה ומזבח הנחושת. לאחר מכן בפרשת תצווה עוברת התורה לנושאים אחרים: הציווי על בגדי הכהונה ועל הקדשת הכהנים לעבודה והשראת השכינה, ולבסוף – מופיע הציווי על בניית מזבח הקטורת. גם כאן נשאלת השאלה – מדוע לא הוזכר מזבח הקטורת יחד עם שאר כלי המשכן? מדוע ניתן לו מקום מיוחד כאילו הוא נושא בפני עצמו?

אולי המפתח להבנת מיקומן של שתי המצוות הללו הוא במשמעות המיוחדת המשותפת להן. על הקטורת נאמר בגמרא: “אמר רבי שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת” (כריתות ו’ ע”ב). כלומר, הקטורת מסמלת את כלל ישראל שמורכב גם מסממנים בעלי ריח טוב – המסמלים את הצדיקים, וגם מהחלבנה שריחה רע – המסמלת את הרשעים. תערובת הקטורת אינה שלמה בלי החלבנה, שהרי “אם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה”.  הקטורת מלמדת על מעלתה של אחדות ישראל, ששלמה כאשר כולנו יחד – הרשעים עם הצדיקים.

רעיון דומה נאמר על 4 המינים. חז”ל ממשילים את הטעם שבארבעת המינים לתורה ואת הריח למעשים טובים. לכל אחד מ-4 המינים יש צירוף תכונות שונה, אך בסוכות אנו מצווים לאגוד יחד לא רק את האתרוג, אלא גם את הערבה שאין לה לא טעם ולא ריח והיא מסמלת את האנשים מישראל שאין להם לא תורה ולא מעשים טובים. “אמר הקב”ה: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו” (ויקרא רבה פרשה ל, יב) – גם כאן מסמלים 4 המינים את כלל ישראל– צדיקים, בינוניים ורשעים, אשר נקשרים יחד ל”אגודה אחת”, ואם נוריד מהם אפילו את הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח – לא קיימנו את דבר ה’.

וייתכן שהמיקום החריג של שתי הפרשיות צריך לגרום לנו, הלומדים,  לראות אותן לא רק כחלק ממערכת המצוות אלא גם כערך חשוב העומד בפני עצמו. אנו נדרשים לשלב בין שתי פרשיות המועדים – זו העוסקת בקיום המצוות ופרטיהן יחד עם זו הקוראת לנו לדאוג לאחדות עמ”י ולאהוב כל אדם מישראל. התורה קוראת לנו: קיימו את החגים במועדם, הקריבו את המוספים, אכלו מצות, תקעו בשופר, אך אל תסתפקו בכך. שימו לב גם לכלל הציבור – האם אתם מרגישים חלק מהעם? האם אתם רואים בכל אדם מישראל חלק מהאגודה האחת? האם אתם מסוגלים לראות אדם שמבחוץ ריחו רע כמו החלבנה, או שהוא חסר טעם וריח כמו הערבה, ולהבין שבלעדיו גם אתם לא שלמים?

בימים אלו אנו נוהגים מעט מנהגי אבלות על 24,000 תלמידיו של ר’ עקיבא, שבוודאי היו תלמידי חכמים גדולים, והקפידו על מצווה קלה כבחמורה, אך מתו כיוון שלא נהגו כבוד זה בזה. נשתדל דווקא בימים הללו להרבות באחדות ובאהבת ישראל, ונזכה שיתקיים בנו “נעשו ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה”) ב”ר פרשה צח, ס”ק ב(.

אסתר זיסמן היא מחנכת כיתה י”ב ורכזת תנ”ך באולפנת אור תורה אוריה, מבית רשת מוסדות אור תורה סטון