אישה ופרשה: תולדות תשע”ז

Kipa Logo


“ויאהב יצחק את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב”

רותי היילמן

כל זמן שהיו יעקב ועשיו קטנים, הייתה תמימות דעים בין רבקה ויצחק, אולם כאשר “גדלו הנערים” והתנהגותם לא הייתה כמצופה, אז נתגלעו הוויכוחים ביניהם בחינוך הבנים. על הורות וחינוך בפרשת תולדות

מדור פרשת השבוע של אתר כיפה, א כסליו תשע”ז, 01/12/2016

הסוגיות החינוכיות המתגלות בפרשת תולדות הן רבות ומגוונות וכל אחת יכולה להוות שיעור חשוב בחינוך ילדינו ותלמידינו. בדברי הבאים אנסה לעסוק בגישה החינוכית של יצחק ורבקה כלפי בניהם, ובעיקר ביחס לעשיו.

בבראשית כה, כז’- כח נאמר: וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ ויגדלו הנערים וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב”. מדוע הדגיש הכתוב את היחס הרגשי השונה שהיה לכל אחד מההורים לבנים? מדוע יצחק אוהב את עשיו ורבקה את יעקב? ומה פשר הסמיכות שבין “ויגדלו הנערים” לאהבת יצחק את עשיו ורבקה את יעקב?

פרשנים שונים מציינים, כי התורה לא הייתה מזכירה יחס זה של הורים לילדיהם אם לא היה בהם כדי לרמוז על חילוקי דעות בין רבקה ליצחק בחינוך הבנים ובעקר בחינוכו של עשיו. רש”י לפס’ כז’ מסביר את הסמיכות שבין “ויגדלו הנערים” לבין “ויהי עשיו איש יודע ציד”: “כל זמן שהיו קטנים, לא היו נוכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כיון שנעשו בני שלוש עשרה זה פירש לבתי מדרשות וזה לע”א”. כל זמן שהיו יעקב ועשיו קטנים ולא ניכרו הפגמים בחינוכם הייתה תמימות דעים  בין רבקה ויצחק. כאשר “גדלו הנערים” והתנהגותם לא הייתה כמצופה, אז נתגלעו הוויכוחים בין רבקה ויצחק  בחינוך הבנים.

רבקה, שבאה מבית לבן הארמי, הכירה את רמאותו  של עשיו “שהיה מרמה את אביו בפיו ופושט טלפיו כחזיר”- (רש”י, שם, כח’). מה גם שידעה בנבואה מה יצא מבנה “שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו”. לכן, גם קראה שמו עשיו  “לפי שהיה נעשה ונגמר “(רשי,שם, כה’). מבחינת רבקה אופיו של עשיו והתנהגותו השלילית כפי שהתגלו בנעוריו, הם בבחינת נבואה המגשימה את עצמה ואין אפשרות לשנותה, לכן בחרה להפנות את אהבתה ודאגתה ליעקב שבו תתקיים הנבואה: “ורב יעבוד צעיר” והוא הוא שראוי לברכת יצחק.

יצחק לעומתה: “ויאהב יצחק את עשיו”. הנצי”ב: “ויאהב -בלב ובמחשבה”. אהבת יצחק לעשיו לא הייתה אהבה טבעית כמו אהבת אם לבנה. יצחק הביא את עצמו לאהוב את עשיו. אהבה שהיא תוצאה של מחשבה, נתינה ובעיקר של אמונה, כי “יצר לב האדם לא רע מנעוריו”. יצחק הצדיק לא היה מנותק מהמציאות, הוא ידע והכיר את מעלליו של בנו עשיו, רק שהוא האמין בכל ליבו שבכוח האהבה, הקרבה הדיבור בגובה העיניים (“הבא נא לי ציד”) יעזור לבנו להסיר מעליו את כל הגסות והרמייה שהצטברה בנערותו, ויסלול את דרכו לטוב. יצחק לא מסכים עם הדרך בה בחרה רבקה – לאבד תקווה. הוא חושב לברך קודם את עשיו שהיה זקוק לחיזוק רוחני, כי האמין שבכוחה של ברכה  להשפיע על המציאות ולחזק את הטוב שבבנו.

אך לדאבונו של יצחק התכנית לא נשאה פרי, וכשהוא מגלה שברך את יעקב ולא את עשיו בראשונה: “ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד”. רש”י מביא את המדרש: “ראה גיהנום פתוחה מתחתיו”, קרי נוכח לדעת שכנראה התיקון של עשיו יהיה רק בעתיד לבוא. בינתיים הפער בין הבנים גדול מאוד, ובמציאות הולכת ומתגשמת הנבואה.

בהמשך לא צוין שיצחק כעס על רבקה או על יעקב – להיפך, הוא מקבל את הדין. לעניות דעתי אולי הבין יצחק שבחינוך הנערים היה צורך בגישה אחידה שלו ושל רבקה. גישה שיסודה בדיבור, בהקשבה ובהבנה של  נפש הנער עשיו. כמו שהרש”ר הירש בפירושו (על בראשית מ”ט, כ”ח) אומר כי “אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה’ כי אז הגיבור של העתיד לא היה הופך להיות “גיבור ציד” אלא לגיבור לפני ה’ באמת”.

זהו למעשה הלימוד הגדול שלנו כהורים וכמחנכים. בבואנו לחנך את ילדינו חשובה הגישה האחידה שלנו – ההורים והמורים. גישה שמבינה כי כדי לחנך, לעצב ולהשפיע עלינו קודם ללמוד. ללמוד את נפשם של ילדינו-תלמידנו. להכיר את כוחותיהם וכישרונותיהם. להכיר את הדברים הקטנים והגדולים שמעניינים אותם. להיפתח לחדש, לעיתים גם לזרום עם הישן, ובעיקר – לעולם, לעולם לא לאבד תקווה. כי בכוחה של אמונה להפך את המציאות, ולהביא גם את הנבוכים לדעת את הטוב שבהם ולדעת את ה’.

רותי היילמן היא סגנית מנהלת באולפנת או”ת אוריה מבית אור תורה סטון

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Font Resize
Contrast