הבנת “צלם אלוקים” והחירות של האדם
הרב דוד סתיו
יו”ר עמית, אור תורה סטון
בתורה לא כתוב כמעט על ר”ה. לא מוזכר השם של החג. התאריך הרחוק ביותר מראש השנה הוא ראש השנה מכיוון שהוא בראשון לשביעי ולא בראשון לראשון. יש בחודש השביעי מימד של סוף השנה – חג האסיף בתקופת השנה. אך בתורה זה מופיע כחג של החודש השביעי באמצע השנה.
בקשר למה שצריך לעשות כתוב רק “זכרון תרועה”. אנו יודעים שהתורה יודעת לדבר כשהיא רוצה להגיד לנו מה לעשות: “בסוכות תשבו שבעת ימים” וכד’. למה הכוונה “זכרון תרועה”?
בפרשת פנחס כתוב “יום תרועה”. זה יותר מובן, צריך להריע בו אבל לא כתוב האם מריעים בשופר, בחצוצרה או כלי נגינה אחר. מדוע? חז”ל בבבלי ובירו’ לומדים מפסוק שהתקיעה נעשית בשופר. הפסוק הוא בפרשת בהר: ויקרא כה, ט: “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם”.
המילים בחודש השביעי מיותרות לפי הירו’. משמע שכל תרועות החודש השביעי יהיו בשופר. כבר אלפיים שנה אין לנו יובל ואילו ר”ה יש כל שנה. מדוע התורה ראתה לכתוב לתקוע בשופר ביובל שקרה רק פעמים מועטות בהיסטוריה ולא בפרשה של ראש השנה? חז”ל ראו שיש הבדל בין יום תרועה לזכרון תרועה ואמרו בירו’ שזכרון תרועה זה בשבת. זהו הסבר שהבבלי דחה אותו ואמר שבשבת אסור לתקוע בשופר בגלל איסור הוצאה מתחום לתחום. מדוע התורה בחרה לכתוב בפרשת המועדות את ר”ה שחל בשבת ולא את ר”ה הרגיל ביום חול? רבינו ניסים בדף ג, א בדפי הרי”ף – בארבעה פרקים העולם נידון – בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. שואל הר”ן: איך המשפט הזה הגיע לראש השנה?
אם אתה רוצה להכיר חברה, תרבות תבדוק איך לפי שיטתם נוצר אדם הראשון. לפי התרבות ההודית, שבה בני אדם אינם נוגעים בבשר פרה. הסיבה היא שאבי אבותיהם נוצר מהפרשה של הפרה. כלומר, הפרה נמצאת למעלה והאדם נמצא למטה. כמובן, שהאדם לא יעיז לפגוע באמא שלו (בפרה). לפי תורתם כל החיות הם מעל האדם. בגרמניה נכתב שמהחומרים שמהם מורכב האדם ניתן להרכיב סבון, מהברזל שבו ניתן להרכיב כמה מסמרים. לא מפליא שאחר כך הפכו אנשים מעמנו לסבונים. בתורה שלנו יש סיפור איך נברא האדם. הסיפור מספר שהאדם נברא בצלם אלוקים. המשמעות היא “ותחסרהו מעט מאלוקים” האדם קיבל שליטה על הבריאה. “כל הפוגע בנפש אחת כהורס עולם מלא”. האדם יכול בבחירתו להכריע עולם לשבט או לחסד. המשמעות של פגיעה בצלם אלוקים, היא כי הפגיעה באדם היא פגיעה בהקב”ה. מדובר גם באדם שבי”ד חייבו לתלות אותו “כי קללת אלוקים תלוי”, הקב”ה נמצא שם ולכן אין להלין את המת תלוי.
הר”ן שאל מנין שכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון בר”ה? היא יודעת את זה כי ביום הזה נברא האדם. ברור שיום ההולדת שבו נברא האדם הוא היום בו הוא נידון. ביום הולדת של כל אחד, הוא שמח אבל זה יום בעייתי. יום שבו הוא בודק האם הוא הגשים את מה שהוא רצה או לא. זה היום שבו האדם נברא, חטא, עמד לדין ונענש. ברור א”כ שזה לא יום של עם ישראל אלא יום של כל העולם כולו. “וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון”. ולכן ראש השנה הוא לא יום לאומי ולכן הוא לא מתחיל מיציאת מצרים אלא יום בריאת האדם שאליו כל בני אדם שייכים. התורה בכוונה לא כתבה לתקוע בשופר.
בשנת היובל יש שתי הלכות – יש חיוב לשלח את כל העבדים העבריים הביתה ויש חיוב להחזיר את האדמות שנמכרו. הירו’ אומר ששילוח עבדים לא מעכב. כל אחד צריך לשחרר את עבדיו. בפסוקים של פר’ וארא נאמר שמשה אומר “ומאז באתי לדבר עם פרעה הרע לעם הזה”. ואז כתוב “וידבר ה’ אל משה ואהרן ויצום את בני ישראל אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים”. הפרשנים שואלים מדוע הוא מצוה את בני ישראל להוציא את בני ישראל? מיד אח”כ כתוב רק ראובן, שמעון ולוי. מדוע כתובים רק חלק? המשך חוכמה מסביר ע”פ הירו’ במסכת ר”ה. “ויצוום את בני ישראל”- לפני שהולכים לפרעה שישלח את עבדיו, גם היהודים צריכים לשחרר עבדים. ראובן, שמעון ולוי היו אלה ששעבדו יהודים אחרים שיעבדו אצלם ולכן ראובן, שמעון ולוי מנויים כדי שמשה ידע את מי לצוות. העומק של ר”ה הוא להכיר בכך שהוא אדם שנברא בצלם אלוקים שיש לו חירות ויש לו את חופש הבחירה לבחור ואחד הדברים שמבטאים את זה הוא שחרור העבדים, כי האדם הוא בן חורין. “תקע בשופר גדול לחירותנו”. זה נכון שרק אחת לחמישים שנה אנו משחררים עבדים, והופכים את כולם לבני חורין. אנו שואפים שכך יהיה גם בראש השנה ולכן לומדים תקיעת שופר מתוך ר”ה של היובל. אנו רוצים בר”ה לזכור את השופר של היובל, השופר שאומר לנו שאנו בני חורין. רק אדם שהוא בן חורין יכול להמליך את הקב”ה. ביום שבו נברא האדם, שיש אדם עם היכולת, השכל והבחירה הוא יכול להמליך את הקב”ה.
הירו’ שואל מנין שאומרים מלכויות, זכרונות ושופרות? מלכויות לומדים מ”אני ה’ אלוקיכם”, והרי אין קשר בין ר”ה לפסוק זה. אם נסתכל בפרשת המועדות נראה שלפני פרשת המועדות, בפר’ לקט שכחה ופאה כתוב בסוף “אני ה’ אלוקיכם”. כנראה שהירו’ הבין שיש קשר בין שתי הפרשיות. המדרש אומר שמי שמקיים לעני ולגר תעזוב אותם זוכה לר”ה. מי שרוכש כבוד לבני אדם ומבין את המשמעות של הצלם אלוקים שיש לאדם ומבין איך צריך להתייחס לאדם אחר, הוא זה שיכול לזכות בר”ה, כי עיקר ר”ה הוא להבין מיהו האדם: מיהו אני ומיהם האחרים.
[btn href=”https://leverageit.nyc3.digitaloceanspaces.com/ots/wp-content/uploads/2015/08/17110639/Rabbi-David-Stav.pdf” ] VIEW AS PDF [/btn]
