הכנה למתן תורה – תובנות מסדר הקרבנות
חנה גודינגר (דרייפוס)
ראש בית המדרש, מדרשת לינדנבאום
העובדה ששבועות היא חג מתן תורה נשארת עלומה בפסוקים, אין שום אמירה מפורשת המקשרת בין מועד זה, ו’ בסיוון, לרגע האדיר בו הקב”ה מתגלה אל עם ישראל ונותן לנו את התורה. יתרה מכך, אפילו התאריך עצמו לא נזכר בפשטי הפסוקים, אלא הוא תוצר של חשבון פשוט המתחיל מחג הפסח וסופר ממנו חמישים יום עד לחג החדש, המכונה בפסוקים: חג הקציר. עולם הקורבנות והדינים המלווים אותם נחווה אצלנו בדרך כלל כמשהו זר ורחוק ואנחנו נוטים לדלג על העיון בפסוקים שזהו עיסוקם ולחפש את משמעות החגים במקום אחר. ובכל זאת אני מבקשת בדברים הבאים דווקא לשוב אל הפסוקים ולעיין בקרבנות המיוחדים שיש בחג השבועות ואולי דרכם לחפש ולהעמיק את משמעותו של חג זה.
הקרבנות המיוחדים בחג השבועות (מעבר לקרבנות המובאים בכל יום ואלו המובאים בכל אחד משלושת הרגלים) הם שני כבשים לשלמים וכמובן לחם התנופה המובא כלחם ביכורים למקדש ומונף על השלמים.
נדמה לי שקרבנות השלמים הם הרמז היחיד שניתן למצוא בפשטי הפסוקים לכך שבתאריך זה ניתנה התורה לעם ישראל. שלמים הם בדרך כלל קרבן של יחיד: אדם שרוצה להודות לקב”ה על נס שאירע לו או על תחושת שלמות שהוא חש ומביא אל המקדש שלמים שמסמלים במהותם את השלמות. הם כוללים לחמי חמץ וכולם נהנים מאכילתו (הכהן, הקב”ה והבעלים שאוכלים משלחן גבוה). שני המקומות היחידים בתורה בהם יש קרבן שלמים שהוא קרבן ציבור הם חג השבועות ומתן תורה, כמו שמתואר בברית האגנות בשמות פרק כ”ד: “וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים”. אם כך קרבן שלמי הציבור המובא בשבועות מרמז על האירוע ההיסטורי הגדול שהתרחש ביום זה ואולי גם מבקש כמו לשחזר אותו מידי שנה במקדש: להתייצב כעם לפני הקב”ה ולהודות ולשמוח על התורה שקיבלנו שממלאת אותנו בכל טוב ומדריכה אותנו אל השלמות.
אך מהו לחם הביכורים המובא גם הוא בשבועות לצד קרבן שלמי הציבור? לחם הביכורים הוא הקרבן שמתיר להביא מעתה מנחה למקדש מהתבואה החדשה שצמחה השנה. נקודה זו מעניינת ותמוהה שכן חמישים יום קודם לרגע זה, הבאנו למקדש כבר קרבן שגם אותו הנפנו: קרבן העומר. תפקידו של קרבן העומר הייתה להתיר את האכילה בגבולין לכל אדם ואדם מהתבואה החדשה שצמחה. לשון אחר: ההיתר ליהנות מהתבואה החדשה ולאכול ממנה כאדם פרטי בבית שלי מתרחש חמישים יום קודם ההיתר להביא מתבואה זו קרבן למקדש. הסדר שבתהליך זו מוזר שכן בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב, וכך גם פועלת המערכת ההלכתית שאת הראשית אנחנו מביאים לקב”ה ובכך מכירים שגם מה שנהנה אח”כ בעצמנו הוא רק פועל יוצא שמותר אחרי שנתנו את הראשית לה’. כך ביכורי הפירות שאנחנו מביאים למקדש, כך בכור האדם שצריך להיפדות ובכור הבהמה שמובא למקדש וכך כל תרומות ומעשרות בהם אנחנו נותנים לכהן וללוי מהתבואה ורק לאחר מכן יכולים לאכול ממנה בעצמנו. מדוע דווקא התהליך המשמעותי של ספירת העומר, זה המעביר אותנו מפסח לשבועות, מיום יציאת מצרים למתן תורה, מקרבן העומר לקרבן שתי הלחם, בונה את התהליך באופן הפוך: ראשית אנחנו מתירים (אמנם דרך קרבן) לאכול מהתבואה החדשה בגבולין, אצלנו בבית ורק בסופו של התהליך, אנחנו מתירים (שוב, דרך קרבן) להביא מהתבואה החדשה קרבן לקב”ה? כלומר, ישנם חמישים יום בהם אני יכולה לאכול מהתבואה החדשה כרצוני, אך להביא ממנה קרבן לקב”ה עדיין אינני יכולה?!
בכדי להתבונן בפתח שהערה זו מאירה, צריך אולי לחפש את המכנה המשותף שיש לשני הקרבנות המיוחדים המובאים בחג השבועות: שלמי הציבור ולחם הביכורים – המכנה המשותף של שני קורבנות אלו הוא שבעוד ככלל ישנו כלל הקובע שבמקדש אין להקריב חמץ (ויש מובן שאיסור חמץ שלנו בפסח הוא תולדה ונגזרת של איסור זה שכן בפסח הבית שלנו הופך להיות מעין מזבח ומקדש מעט), הרי ששני קורבנות אלו מורכבים מחמץ של ממש: קרבן השלמים מכיל בתוכו לחמי חמץ וגם קרבן הביכורים צריך להיות חמץ: “סלת תהיינה חמץ תאפינה”. החמץ מסמל הבשלה של תהליך, רגע בו ניתן להסתכל אחורה ולראות איך בנחת ובסבלנות נתנו לתהליך רוחני לתפוח, לצמוח, לא האצנו בו להגיע כבר אל התנור והנה הוא חמץ שלם לפנינו.
העובדה שהקרבנות המובאים למקדש בשבועות הם קורבנות של חמץ – קרבנות המבטאים רגע בו האדם מרגיש שלם ושמח בעצמו ומביא את החוויה הזו לפני הקב”ה – יכולה לתת גם הסבר לעובדה התמוהה שאני יכולה לאכול מהתבואה החדשה חמישים יום לפני שאני יכולה להביא אותה כקרבן לפני ה’. נדמה לי שהסדר המשונה הזה מספר שחוץ מהבחינה הפשוטה והאינטואיטיבית שאומרת שמפגש עם הקב”ה תובע מהאדם הקשבה שנושקת לא אחת כמעט להשתקה של כוחות נפשו, מה שבחסידות קראו מפגש עם ה”אין” שבו, שרק דרכו ניתן לתת מקום אמיתי לדבר ה’. ישנה גם בחינה נוספת, כזו האומרת לאדם תתמלא, תרגיש את כל ה”יש” שבך, ודווקא איתו וממנו תגיע למפגש עם הקב”ה.
בדרך כלל הסדר לבניית תהליך רוחני הוא כזה שאת הביכורים נותנים לקב”ה, שמכירים שהכל בא ממנו והולך אליו ושכל הנאה וכשרון ושמחה שיש לי, הם כולם תולדה הנובעת מתוך מעין דבר ה’ ורק אחרי ההכרה הזו אני יכולה גם “לאכול מהפירות” ולהרגיש את ההנאה מהכישורים והחיים שלי. ובכ”ז דווקא קרבן העומר וקרבן שתי הלחם מספרים שהדברים מורכבים יותר ולעיתים דווקא ההכנה הטובה ביותר לקבלת התורה, נעשית דרך זה שאני בונה וממלאה את עצמי ונותנת לעצמי להיות וליהנות ולפתח את כישורי, כאילו מצד עצמם, עוד לפני ואולי כהקדמה למפגש עם דבר ה’ שיביא עימו את היכולת להעניק ולתת ולהעמיק את תורת ה’ מתוך כל אותו מעין “יש” שגיליתי ופיתחתי בתוכי.
[btn href=”https://leverageit.nyc3.digitaloceanspaces.com/ots/wp-content/uploads/2015/05/17110721/Godinger-Dreyfus.pdf”]לפתוח PDF[/btn]
