“ויזכור אלהים”

הרב אוהד טהרלב

ראש מדרשת לינדנבאום, תכניות ישראליות


לזכרון יש מקום של כבוד בימים הנוראים. ראשית הימים הנוראים נקראים בשם ‘ימי הזיכרון’ בעיקר בגלל חג ראש השנה שנקרא בלשונה של התורה “יום הזיכרון” או “זכרון תרועה”. שנית, בעשרת ימי תשובה אנו מבקשים מהקב”ה  בתפילת שמונה עשרה:  “זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים”. כמו כן חז”ל במסכת ר”ה מבקשים מאתנו “אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה”.

הבקשה מהקב”ה שיזכרנו מעוררת קושיה חזקה. וכי יש שכחה לפני הקב”ה שאנו מבקשים ממנו שיזכרנו? ואם אין שכחה לפניו, מה משמעותו של הזכרון אצל הקב”ה?

הביטוי “ויזכור אלוהים” מופיע בספר בראשית שלוש פעמים ובשלושתם הוא מופיע באופן דומה.

הפעם הראשונה (בראשית ח, א) “ויזכור אלהים את נח

 “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם”.

הפעם השניה  (בראשית י”ט,כ”ט) “ויזכור אלהים את אברהם

“ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט”.

הפעם השלישית (בראשית ל’,כ”ב) “ויזכור אלהים את רחל”

ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה”.

מקובלנו מרבי צדוק הכהן שהמקום בו מופיעה מילה פעם ראשונה במקרא, שם עיקר עניינה ומהותה. כאשר אנו רוצים להבין את המשמעות והמהות של הזיכרון, נעיין במה שכותב רש”י על הפסוק “ויזכור אלהים את נח”:

רש”י : “ויזכור אלהים – זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים ע”י תפלת הצדיקים ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין שנאמר (בראשית ו)” וירא ה’ כי רבה רעת האדם וגו’ ויאמר ה’ אמחה ” והוא שם מדת רחמים”:

בפירוש הזה  מבאר רש”י שהתורה משתמשת בשם “א-להים” המסמל את מידת הדין על מנת להראות כיצד הוא נהפך למידת רחמים ע”י תפילתן של צדיקים.  ואכן, כשאנו מתבוננים על ההקשר המופיע לפני המילים “ויזכור אלהים” נוכל לקרוא שהיה מבול –שהוא כאוס גדול, כאוס המבלבל את העולם ע”י התפשטות גדולה של המים (דין המופיע ע”י תנועה של חסד שלילי בתנועה של התפשטות) והקב”ה זוכר את נח, ובכך הוא עוצר את המבול ומפסיק את התפשטות המים (תנועה של צמצום שבד”כ הינה “דין” אך בסיטואציה של עצירת ההתפשטות -זהו חסד ורחמים).

גם במקור השני, כאשר ה’ הופך את סדום ומשחת את ערי הכיכר, מתקיים אותו עיקרון. יש דין בעולם, כאוס הרסני , אש וגופרית ניתכים ארצה וסדום נהפכת,  והקב”ה זוכר את בקשתו ותפלתו של אברהם ואז עוצר וכולא את הכאוס והופך את הדין למידת הרחמים.

במקור השלישי, בסיפורה של רחל אמנו כאשר היתה עקרה (העקרות הינה תנועה של דין- עצירה והעדר לידה) ישנו דין לפני שה’ פוקד אותה. מידת הדין מרומזת גם בקריאת שמותיהם של בני בלהה שפחת רחל שהיא קוראת להם בשמות דן ונפתלי  וכן בת לאה –דינה) הקב”ה זוכר את רחל ופותח את רחמה ומשתף את מידת החסד והרחמים.

כיצד הקב”ה הופך את מידת הדין לרחמים ע”י הזיכרון?

משל למה הדבר דומה – לאדם הנמצא ברגעיו האחרונים ומריץ את סרט  חייו במהירות הבזק ועוצר את הסרט  וממקד את הפוקוס (כמו עדשת המצלמה) על תמונות חיוביות.

כך גם כביכול אצל הקב”ה, אנו מבקשים ממנו ע”י תפילותינו שכאשר הוא ‘מריץ’ לפניו בראש השנה את ימי שנותינו, שימקד את הפוקוס ויכוון את העדשה על מעשינו הטובים ולא על מעשינו הרעים. בבחינת עין טובה וראית החצי כוס המלאה ולא חלילה עין רעה וראיית החצי כוס הריקה. לעין הטובה יש תנועה נפשית רכה ורפה, חומלת ומרחמת. בניגוד לעין רעה שהיא עין קשה מצמצמת  ועוצרת .

אצל הקב”ה אין שכחה והוא זוכר את הכל. מיקוד הפוקוס – ההתכווננות שלו עלינו להפוך בחינת דין לרחמים, תלויה בתפילתנו ובהתכווננות  שלנו פנימה -במודעות עצמית, בתפילה מול הקב”ה, וכן בהתכווננות החוצה -בעמידה כנה מול הזולת.

ימי זיכרון הינם ימים של מיקוד הפוקוס, ובהם פועל העיקרון הגנוז בפסוק: “כמים הפנים לפנים”. ככל שאנו נמקד את הפוקוס בעין טובה וחיובית על אלוקינו, על חברינו ועל עצמנו, כך הקב”ה יתמקד עלינו בעינו הטובה והמרחמת ויזכור אותנו לטובה.

בדרך זו נוכל גם לבאר את דברי הבעש”ט “בזכירה סוד הגאולה”.  ההתבוננות על העבר בעין טובה, מביאה את האדם למקום פנימי בנפש של רכות וחמלה. הזכירה שמולידה את ההיפוך מדין לרחמים הופכת למקום פנימי בנפש המביא גאולה לאדם וזוהי עצמותה של הגאולה.