‘זדונות נהפכים לזכויות’ –
על דיאלוג, תשובה והיחס ביניהם

הרב רונן בן דוד

מנהל אולפנת “אור תורה נווה חנה”



כולנו רוצים שיהיה טוב

יותר ממה שעכשיו. מדובר במוטיבציה קיומית אליה שואפים כל בני האדם. על פי השקפתם של חלק מהמקובלים, שבראשם הרב קוק, מדובר בשאיפה של כל היצורים ובעצם של כל העולם כולו. כמו כל רצון, גם את הרצון הזה אנו מבקשים לממש. מי שנותן לנו את הכלים למימוש הרצון, להפיכת חיינו והעולם כולו למקום טוב יותר, היא התרבות שבה אנו חיים.

מה בעצם עושה תרבות?

כל בני האדם חווים בעולם חוויות של סתירה. כוחות הפועלים לכיוון אחד וכאלה המושכים למקום אחר. טוב ורע, קודש וחול, גוף ונשמה משמשים בערבוביה. באה התרבות שלנו ומציעה לנו פשר לכאוס. ‘מפת דרכים’ שמגדירה את היעד, את הדרך המובילה לשם, מה נכון ומה לא נכון לעשות במסגרת התהליך הזה. על פי המפה הזו, נקבל גם פרשנות לטעויות שעשינו עד כה, ונדע כיצד להתקדם. למשל, תרבות הרואה בעולם של חסד עולם מתוקן, תציג מפה לפיה עשיית חסד היא הדבר הנכון. בה בעת, היא תסביר לבניה כיצד עוולות העבר הן שלא אפשרו לחסד להתגלות בעבר. אחת הנגזרות של תפיסה כזו תהיה להעביר מעשים של מידת הדין אל מחוץ לתחום, ולהגדיר אותם כמעשים רעים.

נשמע טוב, לא?

מסתבר שלא כל כך. ההיסטוריה מלאה בסיפורים על תרבויות שקראו לעשיית הישר והטוב על אדני חסד, אך התפתחו לתרבויות שיש בהן לא מעט אכזריות, או לכל הפחות חוסר סובלנות קשה כלפי האחר שבתוכן. הנצרות (ולא רק היא) דוגמה מצוינת לכך. האם זה מלמד שערך החסד הוא ערך רע, חלילה, או שמא ניתן למצוא הסבר אחר לתופעה?

לשם הבהרה, נבדוק מה התורה

מציעה כ’מפת דרכים’. מעניין לגלות, שהן הקב”ה בכבודו ובעצמו והן מצוותיו, מלאים במסר של איזון בין כוחות סותרים. בורא עולם מתגלה במציאות בצורות שונות, פעמים במידת הדין ופעמים בחסד, פעמים בלשון זכר (א-ל) ופעמים בלשון נקבה (שכינה), פעמים בלשון רבים (א-לוהים) ופעמים בלשון יחיד (ה’). במצוות יש דגש על עשיית חסד (‘ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה כולה’), אך גם הקפדה על מידת הדין והמשפט עד כדי עונש מוות. באותו פסוק מזכירה התורה שהקב”ה הוא מידת הרחמים בהתגלמותה (‘א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד’), אך לא פחות מכך גם מידת הדין בהתגלמותה (‘ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים’). ניתן לראות בתמונה המורכבת הזו מסר מבלבל ולא ברור, ‘מפת דרכים’ לא מובנת. אך האמת היא, שדווקא בכך שהתורה מציגה את מגוון ההתגלויות, כמו גם מגוון של מצוות, היא בעצם קוראת לנו לחיים מאוזנים, וכך מגדירה מהם חיים טובים.

מהם בעצם חיים מאוזנים?

העולם, כפי שראינו קודם, מזמן חוויות סותרות. הנטייה הטבעית של האדם, שהתפתחה בתולדות כל התרבויות, היא להעדיף כיוון אחד ולהגדירו כ’טוב’ ולדחות כיוון אחר ולהגדירו כ’רע’. אלא שאם נצא מנקודת הנחה שכל כוח שיש בעולם, גם הרע, לא ייעלם אם נגדיר אותו ככזה, שאלות ההתמודדות מולו וההתגוננות מפניו הופכות להיות שם המשחק התרבותי. התורה, המתייחסת למציאות כולה כבריאה אלוקית, קוראת לנו לא להתעלם משום כוח, אפילו רע, שיש בעולם. בשפתו של קרל יונג הפסיכואנליטיקן הגדול, חסד, כמו גם דין, אהבה, כמו גם זעם, כולם ארכיטיפים (יסודות מולדים בנפש של הפרט ושל הקולקטיב), ולכן אי אפשר להעלים אף אחד מהם. הקב”ה הוא האחדות המכילה את כל הכוחות כולם (זו ההבנה הפשוטה של השם ‘א-לוהים’, א-ל הוא כוח וא-לוהים הוא כל הכוחות), והוא קורא לנו לבצע את מלאכת האיזון בין הכוחות בלי לנסות לוותר על אחד מהם. על פי זה יובן מדוע תרבות שמנסה להכחיד בכוח את אחד הארכיטיפים, לא רק שלא תצליח, אלא ניתן לומר שבשלב מסוים בוודאות יחזור הכוח הזה לקדמת הבימה וידרוש את ההכרה בו. כך מידת הדין חזרה לנצרות והפכה דת המבוססת על חסד לתרבות של מלחמה וקלגסות (כמובן תוך השלכה של המלחמה על ה’כופרים’). כך קרא פרויד בתחילת המאה הקודמת לא להתרשם רק מהתרבות הפילוסופית העליונה של גרמניה ולשים לב לשפה התרבותית השלטת במסבאות, על בסיסה קמה האנטישמיות המפלצתית של השואה, ועוד.

האם ניתן בכלל ליצור איזונים?

מסתבר שמדובר במלאכה קשה ומורכבת, עד כדי בלתי אפשרית. קל ומובן הרבה יותר ליצור הגדרות דיכוטומיות בין ‘טוב’ ל’רע’, בין ‘נכון’ לבין ‘לא נכון’. כמעט בלתי אפשרי להתקדם בחיים בלי להגדיר הגדרות כאלה. מצד שני, התמדה בהגדרות חדות יוצרת ניתוק (split) ומובילה לתנודות לא יציבות שעלולות להוביל לאסונות וקריסת תרבויות. אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי, ומה אעשה? מאין ניקח עצה טובה?

החסידות, ובעקבותיה הרב קוק

קראו לנו להתבונן פנימה לתוך עצמנו. התבוננות זו מגלה לנו שבכל אחד מאתנו טמונים כוחות שונים המשמשים בערבוביה בצורה פרדוכסלית. האם אני אדם טוב? התשובה היא בדרך כלל, ברוך השם, כן. עם זאת, תשאלו אותי את אותה שאלה בעיצומו של יום הכיפורים, לאחר כמה ווידויים שהתוודיתי בכוונה, ובקלות (ובכאב גדול) אוכל לספר לכם עד כמה חוטא אני, וההגדרה אדם טוב נראית רחוקה במקרה הטוב. אז מה אני? התשובה היא – גם וגם. זו תמציתה של תרבות מבוססת דיאלוג. איך מנהלים את הטוב והמוטב הזה יחד? ראשית, אדם מרגיש מתי הוא עושה טוב או לפחות נמצא בדרך למקום טוב. שנית, מערך המצוות מציע לי דרך, בתוכה אני מחפש את המסלול האישי שלי. ושלישית, התשובה ככלי קיומי משמעותי להתקדמות לעבר הטוב.

בעלי המוסר עסקו רבות

בתשובה, וקראו לאדם להכניע עצמו ורצונותיו במגוון רחב של דרכים. החסידות, ובהמשך הרב קוק, הציעו מתווה עשיר יותר. ההנחה שאדם יוכל להכניע עצמו, הסביר הרב קוק, מתעלמת מכך שהכוחות השונים בנפש הם כולם א-לוהיים. לכן, כשאדם עושה מעשה לא טוב, לא די בהכנעה עצמה, וחייב האדם להתבונן ולזהות מה היתה המוטיבציה שלו לעשות את החטא. זה שלב שאנו לא מורגלים בו, והוא יוצר הבדלה (דיפרנציאציה) בין אדם לאדם ובין חטא לחטא. כל אדם נמשך לחטא אחר ובניואנס אישי. לא ראי מי שלא נותן צדקה לעני פושט יד ברחוב כראי מי שלא מקפיד באכילת מוצרים עם הכשר. השאלה למה דווקא אני נמשכתי לחטא הספציפי הזה, מזמנת התבוננות עומק יוצאת דופן. היא מאפשרת לאדם, כך לפי הבעל שם טוב וממשיכי דרכו, לזהות מה הדבר הטוב שהוא חיפש דווקא בחטא הזה. התבוננות שכזו, שנקראת הבדלה, יכולה להוביל לשלב מלא יותר – ההמתקה. השלב בו אני מחפש את אותם הדברים הטובים, רק במקומות טובים יותר. אם זיהיתי שכעסתי כי חיפשתי להביא לידי ביטוי את הכוח שלי (רק בצורה שבורה ולא טובה), אחפש נתיב של ביטוי כוח בצורה מאוזנת.

ומה הקשר לדיאלוג?

כל התהליך הזה הוא תהליך דיאלוגי. דיאלוג של אדם עם עצמו, על אדני אמונה שכולו נברא בצלם אלוקים. ברמה החברתית, זה מאפשר תשובה תרבותית מתוך דיאלוג, כשכל אדם או קבוצה מכירים בערך שלהם ובה בעת גם בערך של האחר. זה נותן הבנה מלאה יותר לדרשת חז”ל לפיה ‘תשובה קדמה לעולם’. ‘מפת הדרכים’ להתקדמות בעולם בו פועלים כוחות שונים אינה הכחדה של חלקם, אלא יצירת דיאלוג שיוציא את הטוב מכל הצדדים. בדרך כזו, קשה, ארוכה ומורכבת ככל שתהיה, לא רק שנתקדם לקראת חיים טובים, אלא שהקב”ה גם מבטיח לנו ‘פתחו לי פתח כפתחה של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם’.

‘זדונות נהפכים לזכויות’?

אכן, אמירה פנטסטית של חז”ל על המקום של תשובה שלימה. גם מעשה רע של זדון, של יחיד או של ציבור, הוא מוטיבציה טובה שנשברה. אם נצליח לתקן אותה, המעשה עצמו יתברר בדיעבד כמעשה של זכות ולא של זדון. יהי רצון ש’מפת הדרכים’ הדיאלוגית הזו תעמוד לנגד עינינו כל הימים, בשדה של העצמי ובשדה החינוך, ובפרט בימים שהתשובה יפה להם.