חג שמחת תורה: שמחת הפרידה או שמחת ההתחלה?
הרב אהד טהרלב
מנהל התוכניות הישראליות במדרשת לינדנבאום
חג שמחת תורה או כפי שמכונה בלשון התורה ‘שמיני עצרת’, חל מיד אחרי סוכות. בעבר, ציינו את החג בהקרבת קורבן מיוחד בבית המקדש, אך כיום נהגו קהילות ישראל לחגוג ביום זה, את סיום קריאת פרשיות התורה ולכן הוא מכונה שמחת תורה.
בחג שמחת תורה בבית כנסת אנו מסיימים את הקריאה השנתית של התורה בקריאת פרשת ‘וזאת הברכה’, ובבד בבד מתחילים מחדש את קריאת התורה מפרשת בראשית. שני חתנים עולים לתורה: חתן תורה המסיים את התורה וחתן בראשית המתחיל את התורה מחדש.
איזה חתן מכובד יותר האם זה שמסיים את התורה או זה שמתחיל אותה. בשאלה זאת טמונה שאלה יסודית: מתי אנחנו שמחים יותר – האם כשאנו מסיימים ומשלימים תהליך, או כשאנו מתחילים התחלה חדשה ותהליך חדש.
האם תלמיד שמח יותר כשהוא מתחיל את שנת הלימודים או כאשר הוא מסיים את לימודיו.
היכן ההתרגשות גדולה יותר בתחילת שנה או במסיבת סיום?
בדרך כלל אנו נוהגים לקיים סעודת מצווה בסיום מסכת. אך האם ניתן לקיים סעודת מצווה כשאנו מתחילים ללמוד מסכת?
בעירו של רבי יצחק אלחנן ספקטור רב העיר קובנא שבליטא (1817-1896) הייתה תקנה שכאשר עושים סעודת מצווה יש לתת מעשר מהסעודה. קבוצת אנשים מעירו החליטו לכתוב ספר תורה בשותפות ולעשות סעודת מצווה בתחילת הכתיבה. ולא הסכימו לתת את המעשר המקובל כיון שטענו שסעודת מצווה עושים בדרך כלל בסיום ולא בהתחלה. והשיב להן מסעודת חתן וכלה. שלמרות שאדם שמקדש אישה הוא עדיין לא סיים את המצווה שהרי עדיין הוא לא קיים את מצוות פריה ורביה, בכל אופן סעודת האירוסין היא סעודת מצווה. ואין לנו שמחה גדולה יותר מסעודת מצווה של חתן וכלה . כך גם אותה קבוצת שותפים שהחליטה לכתוב ספר תורה, סעודתם סעודת מצוה, והיא מחויבת בנתינת מעשר. (שו”ת באר יצחק יורה דעה סימן י”ט)
למרות השמחה הגדולה עם תחילת קריאת התורה, חג שמחת תורה מתייחד בכך שהוא חג של סיום ופרידה.
על הפסוק ” וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם” (במדבר כ”ט ,ל”ו) כותב רשי ” פר אחד איל אחד – איל (אלו) כנגד ישראל ..התעכבו לי מעט עוד. ולשון חבה הוא זה כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו‘” לפי פירוש זה, משמעות המילה ‘עצרת’ היא מלשון “עצרו עמי עוד יום אחד’. הקב”ה אומר לעם ישראל: התארחתם אצלי הרבה ימים, חגגתם הרבה מועדים (ר”ה, יוה”כ סוכות), היה כל כך נעים וטוב ,אנא הישארו עמי עוד יום אחד.
היטיב לבאר את הצורך הזה הכתב והקבלה ” שכל הלמודים היקרים הנקנים בנפשותינו במועדי ה’ וההזמנה אל הקדושה שהשגנו בהם נעכב אצלנו, שיישארו בנו גם אחר עבור הרגל, והלמודים הנפשיים האלה, שהתרגלנו בהם כל ימי החג לא נעזוב אותם גם בכלות המועד” עברנו ביחד תהליכים מאד משמעותיים בתקופת המועדים, הגענו להשגות והארות. הקב”ה ואנחנו מבקשים כביכול אחד מהשני שכל התחושות הנפלאות יישארו בנפשותנו. אך לכאורה עדיין קשה ומה יעזור עוד יום נוסף?. ההפך הוא הנכון – ניתן לשער כי השארות יום נוסף בצוותא רק תקשה על הפרידה. שהרי האהבה רק תגדל , ההתקשרות הנפשית תתעצם והפרידה שוב תהיה קשה. מה מוסיף היום השמיני?
הפייטן בתפילת מוסף של שמיני עצרת חורז את כל השמיניות ביחד:” ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן וגו'”, מילה שבשמיני ושמ”ע. כיון שביום השמיני יש משהו מיוחד, תוספת של יום היא לא סתם תוספת אלא יש בה מציאות הקיימת בכל השמיניות. משהו שנשאר קיים לנצח. על משקל “אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד פעמים” וכי מה מוסיף המאה ואחד על פני המאה? אלא כנראה שיש בו משהוא מיוחד מאד כדברי האדמו”ר מסוכטושוב בעל השם משמואל (מועדים, שמיני עצרת שנת תרע”ב) : “כי עד מאה הוא ההרגל שהיו אז רגילין לשנות מאה פעמים, וכל ההרגל הוא בטבע, על כן עדיין יש בו שכחה, אבל השונה מאה ואחד שיוצא מן ההרגל, הוא נוגע למעלה מן הטבע מעט, על כן יש לו קיום יותר. ועל כן בכל שבעת ימי החג שהם במספר הטבע אין בהם כל כך קיום שיהי’ נשאר על להבא. וזהו קשה עלי פרידתכם שיעשו נפרדים, על כן עכבו עוד יום אחד שיהי’ בו למעלה מן הטבע ויהי’ לו קיום, ואף כשילכו לביתם לא יהיו נפרדים, שהלבבות יישארו עדיין קשורים”.
בשבעת ימי הסוכות, מתקיים הקשר הרגיל היומיומי והתמידי שלנו עם הקב”ה. לעומת זאת, ביום השמיני, ישנה יציאה מההרגל ומהטבעי, לקשר מסוג אחר. במציאות היומיומית של ההרגלים והשגרה הטבעית, ישנה גם שכחה. ואין שכחה במציאות העל טבעית- (הספרה שמונה מייצגת את המציאות העל טבעית). לכן חגיגת החג ביום השמיני משאירה בנפשותינו רושם ייחודי, של הקשר המיוחד שלנו עם הקב”ה. קשר שמונע מאתנו להיפרד מהקב”ה ונותר בנפשותינו גם לאחר שהחג הסתיים, בקשר אמיץ ובחוויית חיבור ודביקות עם הקב”ה. חיבור זה מתעצם ומתחזק כשאנו חוגגים את סיום התורה בשמחת התורה.
רעיון זה בא לידי ביטוי במאמר חז”ל ( ברכות ל”א ע”א): “אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו” מדוע רק מתוך דבר הלכה הוא יזכרהו?
בלימוד תורה נוצרים חיבורים רבי עוצמה: ישנו חיבור מיוחד בין לומדי תורה בחברותא בינם לבין עצמם, ובין לומדי התורה לבין הקב”ה. זוהי לא סתם שיחה אלא התקשרות רוחנית גדולה מאד שהמדיום שלה זה לימוד תורה. מדיום עמוק זה משאיר חותם נצחי בנפש הנפרדים. ולכן דווקא ביום הפרידה מהקב”ה אנחנו בוחרים להיפרד מתוך עיסוק בתורה ובמיוחד אנו עוסקים בסיום ובהתחלה. אנו בוחרים להיפרד מהסיבוב הראשון של קריאת פרשיות התורה ולהתחיל דרך חדשה בסיבוב נוסף של התורה. העיסוק בסיום ובהתחלת התורה הוא בבחינת שני אנשים שנפרדים אחד מהשני כשאחד נשאר או לחילופין חוזר לביתו והשני יוצא לדרך חדשה. החיבור בין הסוף להתחלה יוצר קשר עמוק שבעתיים ולמעשה עוצר את הפרידה המפרידה ומשאיר קשר וחיבור בל ינותק ונצחי.
ולכן , התורה קוראת לחג “שמיני עצרת” בבחינת’ עצרו עמי עוד יום אחד. חז”ל בטאו זאת ב”קשה עלי פרדתכם” ואנו כיום משתדלים להשאיר חותם עמוק בלבנו ע”י סיום והתחלת התורה. וכך אנו בעצם לא נפרדים אלא נותנים קיום עמוק וממשי לחוויה המיוחדת שחווינו ולקשר המיוחד והפלאי שנוצר בימים האלו עם הקב”ה מביאנו לשמחה גדולה לשמחת התורה.
[btn href=”https://leverageit.nyc3.digitaloceanspaces.com/ots/wp-content/uploads/2015/08/17110640/Rabbi-Ohad-Teharlev.pdf” ] VIEW AS PDF [/btn]
