?מדוע באים ביום כיפור לבית הכנסת


מדוע באים ביום כיפור לבית הכנסת?

הרב אליהו בירנבוים
ראש מכון ברן-עמיאל ומכון שטראוס-עמיאל


לפני מספר שנים, סיפר לי ידידי הרב פנחס גולדשמיט רבה הראשי של מוסקבה סיפור נפלא על הקשר בין יהודים ליום הכיפורים וכך סיפר: “בשנה הראשונה שהגעתי למוסקבה היו אלו שנות השמונים של המאה העשרים בהם עדיין רוסיה הייתה תחת השפעה קומוניסטית חזקה. יהודים לא הורשו להגיע לבתי כנסיות במשך השנה, רק אחת בשנה ביום הכיפורים. בשעת שחרית בית הכנסת היה כמעט ריק ורק יהודים בודדים ישבו בספסלים הישנים, אולם לקראת תפילת יזכור, שמעתי המולה גדולה מחוץ לכותלי בית הכנסת ומאות ואף אלפי יהודים בקשו לפקוד את בית הכנסת לתפילת יזכור לזכר יקיריהם שנפטרו. אולם כאשר יצאתי לאולם הכניסה של בית הכנסת כדי ליהנות מהמחזה של היהודים העומדים בתור להיכנס לבית התפילה להתייחד עם בוראם, ראיתי מנהג שלא הכרתי מספרי מנהגים וגם לא מבתי כנסיות אחרים בעולם. בקדמת בית הכנסת ישבו זקני העדה, ראשי הקהל והגבאים לאורך שולחנות ארוכים. מולם השתרכו תורים ארוכים של גברים ונשים אשר בקשו לרשום את שמות יקיריהם על פתקים כדי ששמם יוזכר בתפילת יזכור על ידי החזן. הגבאים, רשמו את שמות קרובי המשפחה על פתקים ולאחר מכן כל איש ואישה עבר ליד קופות צדקה גדולות שהיו מונחות לאחר כבוד בפתח בית הכנסת וטמן בהן את הרובלים שהיו בכיסו כצדקה הניתנת לעילוי נשמת הקרובים. כל הפעילות הזו, התקיימה ביום כיפור, בעיצומו של יום ואפילו ביום כיפור שחל בשבת…. היה צורך בעמל רב והשתדלות עצומה כדי לשנות את המנהג וכדי שהוא לא יהפוך לדין. רק לאחר מספר שנים הצלחתי לעקור מנהג זה מהקהל…”.

אכן, 25 השעות של יום הכיפורים, נחשבות בליבם של יהודים רבים בתפוצות לא רק ליום הקדוש ביותר בלוח העברי בבחינת “שבת שבתון” אלא ליום המכונן של החיים היהודיים והזהות היהודית. רבבות יהודים בתפוצות נוהרים בליל יום כיפור לקול נדרי וביומו של חג לתפילת יזכור ובצאת הצום לתפילת נעילה ותקיעת שופר.

רבים מן היהודים הפוקדים את בית הכנסת בתפוצות ישראל ביום כיפור, אינם יהודיים דתיים.  ללא צורך בקביעת קטגוריות של סוגי יהודיים, ביום כיפור כולם באים לבית הכנסת ויושבים יחדיו. מהיהודי המסורתי ועד היהודי החילוני, מהיהודי שמגיע ברכב לבית הכנסת ביום כיפור עד היהודי המתבולל הנשוי לאישה לא יהודייה או אפילו נוצרית. גם יהודים שעובדים ביום כיפור, (במיוחד אם לא התמזל מזלו של חג והוא נופל באמצע השבוע), יעשו הפסקה קצרה כדי להגיע לזמן מועט לתפילות המרכזיות. כולם באים לבית הכנסת, אבל מדוע? מה מביא יהודים שרחוקים מדת ומסורת לבית הכנסת? מדוע ביום כיפור הם באים ובחג הסוכות ושמחה תורה לא? מדוע תפילת קול נדרי שהיא בעלת מילים ותוכן שאיננו בעל משמעות אישית ומלווה בניגון נוגה היא אבן שואבת יותר מאשר הריקודים השמחים של שמחה תורה?

אמנם הגמרא במסכת ברכות (ח, א) אומרת “תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחיד … בשאר ימות השנה אמרו, על אחת כמה וכמה ביום הכיפורים…” אבל נדמה שרוב רובם של היהודים המגיעים ביום כיפור לבתי הכנסת בתפוצות, לא באים להתפלל אלא לשתף את עצמם עם הציבור. יש הבאים כדי לשמר את הזהות היהודית שלהם לפחות אחת בשנה, אחרים משום נוסטלגיה שכן אבותיהם באו לבית הכנסת, יש המחפשים שייכות ואחרים משמעות. אולם המציאות היא שיהודים בוחרים להגיע לתפילה זו לבית הכנסת יותר מכל מועד אחר או כל תפילה אחרת.

פעמים שההגעה לבית הכנסת, היא לא בגלל העבר המשפחתי אלא בגלל הרצון לעתיד יהודי במשפחה. בעולם פוסט מודרני, אין אמיתות ברורות ואין גם ביטחון ביחס לאמונות ודעות בעתיד, לכן, השתתפות בתפילת יום כיפור, מהווה עוד גורם וסיבה לשמירת היהדות בדורות העתיד.

אחד המאפיינים של הקיום היהודי המודרני הוא תחושת הבדידות. חלק מהיהודים חיים במסגרת קהילה ואחרים חיים מנותקים מחיי קהילה וחברה יהודית והם בגדר “לא משוייכים”, כך או כך, היהודי בתפוצות חש את עצמו בודד, לבד. מצוקתו של היהודי היא מצוקת הבדידות וזו כמובן מקרינה גם על מצוקת הזהות האישית והיהודית. ביום כיפור, היחיד מבקש להיות חלק, להרגיש שייכות, לחזק את הזהות האישית שלו על ידי הקולקטיב היהודי. האדם היהודי מבקש להיות בתוך קהל ועדה גם אם הוא איננו מתפלל.

כאשר שימשתי ברבנות בקהילה היהודית במונטבידאו אורוגואי תמהתי מידי שנה על מראה עיניי ביום כיפור. התפילה החלה בשעה 9.30 בבוקר ובקושי היה מניין, עד קריאת התורה הגיעו כמה עשרות מתפללים אשר באו ועלו לברכות התורה, אולם בתום ההפטרה כאשר החל הזמן המקודש של תפילת יזכור, בית הכנסת התמלא מפה לפה בגברים ונשים. יותר מ2000 איש התקבצו ובאו בשעות השיא של התפילה ועמדו לאורך כתלי בית הכנסת והמעברים. נכון שאנשים אלו, לא באו להתפלל, נכון שלא נכחו במשך כל שעות התפילה ובסך הכל היו כשעה בערב החג וכשעה בסיומו של יום, אבל הם באו ביום כיפור לבית הכנסת  מתוך רצון אישי להתחבר ליהדות ומתוך בחירה.

אולם יש להעמיד את הגעתם של יהודים רבים ביום כיפור לבית הכנסת בפרופורציה. במחקר שנערך לאחרונה בקהילות היהודיות באירופה התברר שאמנם ביום כיפור, מגיעים לבתי הכנסת כחצי מליון יהודים ביחס לרבע מיליון בכל שבת, אך לעומתם כ-70 אחוזים מיהודי אירופה לא ילכו לבית הכנסת – אפילו לא ביום הכיפורים.  בשנה שעברה, התפרסם מחקר על הגעתם של יהודי קנדה לבית הכנסת ביום הקדוש. מתוך כ180.000 יהודי קנדה, רק 39.000 פוקדים את בתי הכנסיות (של כל הזרמים). לכל קהילה שאני מגיע בעולם, אני מקפיד תמיד לשאול מה הם מספרי היהודים במדינה וכמה מהם מגיעים ליום כיפור אפילו לשעה אחת בלבד. התשובות בדרך כלל מוכיחות, שאפילו מחצית מיהודי המקום לא באים לבית הכנסת ביום כיפור.

נדמה לי, שאחד מתחומי האחריות  של רבנים בתפוצות וגם במדינת ישראל  הוא להבין מדוע יש יהודיים לא דתיים שבאים ביום כיפור לבית הכנסת ומדוע יהודים אחרים לא מגיעים לפתחו של  בית כנסת. רק אם נשכיל להבין ולכבד את השקפתם ותחושתם, נוכל להבין,  מהי הדרך הטובה והנכונה לפתוח מסילות לבית הכנסת וליהדות.

על הקשר המיוחד שיש בין יהודי ואף המרוחק ביותר ליום הכיפורים ניתן ללמוד מהסיפור הבא אשר בא לפתחי כאשר ביקרתי בקהילה היהודית באלכסנדריה במצרים לפני  מספר שנים. לפני הגעתי למצרים, שמעתי סיפור נפלא על אישה בשם קלר מזרחי, אשר  בהיותה בת 12 נחטפה על ידי אדם מוסלמי שהודיע להוריה שהוא מתחתן עמה גם בניגוד לרצונה ורצונם (מנהג מקובל בארצות המזרח).  קלר מזרחי, התאסלמה בניגוד לרצונה, החליפה את  שמה לחגה בטה ונישאה לאותו מוסלמי בהיותה ילדה. בעלה של קלר נפטר לפני מספר שנים לאחר שבעים שנה של חיים משותפים. במשך שנים ארוכות אלו, האישה שמרה על יהדותה בליבה וכל השנים היא הקפידה לצום ביום כיפור למרות שהיא לא באה לבית הכנסת כדי שלא יגלו את אמונתה האמתית. כך חיה גברת מזרחי כאנוסה לכל דבר מאז נשאה לבעלה. גם בנותיה היהודיות על פי ההלכה התחתנו עם מוסלמים והן אפילו לא חושדות בדם היהודי הזורם בעורקן.

כאשר הגעתי לאלכסנדריה ניסיתי בכל מאודי לבקר את גברת מזרחי באופן אישי. אולם היא נבהלה וטענה שאם יהודי בעל זקן יבוא לבקרה בשכונה המוסלמית שהיא גרה, כולם ידעו שיש לה קשר ליהדות ובכך תהיה סכנה גדולה לשנינו. גם ניסיונותיי להציע שאבוא לבקרה מחופש  לרופא או לבעל מלאכה אחר לא  הועילו ולא הצלחתי להגיע לביתה.

בשיחתנו הטלפונית, ניסיתי להבין מדוע וכיצד היא החליטה לשוב לאמונתה היהודית לאחר 70 שנה שהיא חייה חיים מוסלמים. לשאלתי מדוע היא החליטה לשוב ליהדות היא השיבה: “אני מעולם לא עזבתי את היהדות ואת האמונה באלוקי ישראל”. שבתי ושאלתי במה בא לידי ביטוי שהיא חזרה ליהדות, הרי שכניה חושבים שהיא ממשיכה להיות מוסלמית? היא הסבירה לי שהיא מתפללת ביום כיפור. שמחתי על דברתה ושאלתי אם כן, את באה לבית הכנסת ביום כיפור? לשאלתי זו השיבה גב’ מזרחי בתשובה נפלאה: “לא כבוד הרב, אני לא הולכת לבית הכנסת ביום כיפור, שמא שכניי ידעו שאני יהודייה…. אני בודקת עם נשיא בית הכנסת מתי הציבור ומתפלל… ובשעה שהציבור מתפלל בבית הכנסת בכיפור, אני מתפללת בביתי ביחד עם הציבור, כך אני לא מרגישה לבד ביום כיפור, זו תפילתי וזו דרכי חזרה לאמונת ישראל”.

VIEW AS PDF  

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn