מחשבות וחשבונות לרגל קבלת התורה בעידן המחשב

טו”ר ועו”ד ורדית רוזנבלום
“יד לאישה” ע”ש מוניקה דניס גולדברג


את ההיסטוריה האנושית מקובל לחלק לפי תקופות המתאפיינות בדרך העברת המידע ותפוצת התרבות. החל בתקופת ‘האבן’, עבור ל’עידן הקיטור’ וכיום ‘עידן המחשב’. כל ההגדרות הללו מבטאות את הרעיון,  שהטכנולוגיה והדרך שבה זורם המידע משפיעים על הסדר החברתי, על זרמי החשיבה, ועל הפצת התרבות והתפשטותה.

החיים בעידן זו זוכים למה שלא זכו דורות קודמים. אנו מתוודעים לתרבויות אחרות, למנהגיהן ולאורחות חייהן של קבוצות, עדות ועמים, ומקבלים פרספקטיבה להשוואה מול תרבותנו, מנהגנו, ואורחות חיינו. בעזרת התקשורת הדיגיטלית אנו נחשפים לנעשה בחצר של השני, וחושפים בפניהם את זו שלנו. חברים וירטואליים נוטלים חלק בשיח  הפנימי הגועש בקהילתנו, ובמקביל, אנו מתערבים ומערבים את דעותינו בתוכם. באפשרותנו לדעת כיצד אנו משתקפים בעיני הזולת, תוך שאנו משקפים לאחר את מחדליו וקשייו. הכרות עמוקה זו מאפשרת לנו לחדור למנגינת חייו, להאזין בשימת לב לצלילים המתלווים לערכים המכוננים את בנין אישיותו, עובדה המעצימה את יכולתנו לגלות אמפטיה והבנה, שלא מצאנו לה מקום בליבנו בזמנים עברו.

כך אנו מגלים כי אתרי האינטרנט החרדיים פתחו בשיח אוהד לציונות ולנושאי דיגלה ערב ימי הזיכרון והעצמאות, תוך שהם מביעים שותפות גורל עם החברה הישראלית. האחרונה החזירה להם בהאדרתם של קדושי השואה שמסרו נפשם על קיום מצוות בגיא ההריגה, תוך ויתור על האתוס המעצים את כוח הזרוע. הישראלי המצוי כבר לא מתנצל על קשריו עם ארון הספרים היהודי, וללימוד תורה בליל שבועות צועדים שלובי זרוע שלל כיפות ממינים שונים, וגם בלעדיהן.

עובדה זו מעצימה את תחושת האחווה, ומיטיבה להכיננו למעמד קבלת התורה ‘כאיש אחד בלב אחד’. יחד עם זאת היא מציבה בפנינו אתגר לא פשוט. העובדה כי ‘סדנא דארעא חד הוא’, ואין חדש תחת השמש, כפי שהבין שלמה החכם מכל אדם, אף לפני עידן המחשב, מטילה עננה על הבחירות שלנו ומעמעמת את הלהט של מאבקינו האידיאולוגים, אותם נהלנו בעקשות על אמיתותה של דרך. כולם ברורים, כולם קדושים וכולם משתדלים לעשות רצון קונם כפי שהם מבינים אותו.

מה המשמעות של קבלת התורה בתוך תודעה של רלטיביזם מוסרי וריבוי דרכים ראויות? מה לי דרך זו בעבודת ה’ ומה לי דרך זו, אם הכל מחשבים חשבונו של מקום?

עידן המחשב מאתגר לא רק את שומרי המצוות אלא את החברה כולה. כל אחד בדרכו מציב קו גבול אחר במידת הפתיחות והסובלנות שהוא מגלה כלפי העולם, קו הנדמה פעמים רבות כגבול כמותי אך לא מהותי בדרך התמודדותו עם אתגרי התקופה.

הגמרא מספרת (בבא בתרא כ”ג ע”ב)  על ר’ ירמיה, שלמד בבית המדרש את הסוגיה שעסקה בגוזל שהלך לאיבוד. המשנה קבעה כי אם הגוזל נמצא במרחק 50 אמה מן השובך הוא שייך לבעליו, אך מעבר לחמישים אמה, הוא שייך למוצאו.

הקשה ר’ ירמיה: ואם רגלו אחת בתוך 50 אמה ורגלו השנייה מחוצה להם – למי הוא שייך? שאלה זו נשמעה באוזני חבריו קנטרנית ולעגנית והם הרחיקוהו מבית המדרש.

אך שאלתו מטרידה גם אותנו. היא טומנת בחובה חיפוש כן אחר הטעם לאותו קו גבול שמציבים חכמים. הגוזל שרגלו מצד זה של הגבול, ורגלו השנייה מעבר לה מאחד בסמליותו את האמת, ההיגיון, או ההצדקה הגלומים בשתי הגישות. ואנו תוהים עימו, האם מדובר רק בקו גבול מספרי, סתמי ואקראי, או בעל משמעות? במה עדיף הוא על פני רעהו? האמנם עדיפה דרך אחת על פני אחרת?

שאלה זו מתעצמת איפה ב’עידן המחשב’ ומאתגרת את היחיד החפץ בכל ליבו להתכונן לקבלת התורה.

אומר לנו המדרש:

“לא הביאן הקב”ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר. אמר הקב”ה, אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והן בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מָן ושותין מֵי הבאר והתורה נבללת בגופן. (מכילתא פרשת בשלח, הקדמה)

ידוע כי המימוש המלא של חיי תורה ומצוות הוא דווקא בארץ ישראל, כאשר חיי החול והקודש מתאחדים לחטיבה אחת, ומי שעובד את שדהו לא חדל מלעבוד את ה’ בו זמנית, וגם תלמיד חכם שהתמכר ללימוד התורה לא פרש מן הציבור והחיים, כדברי הרב יעקב ווינברג בעל ה’שרידי אש’ ורבים נוספים.

אם כן, מה הייתה תרומתו של התהליך אותו עברו במדבר, ‘בתנאי מעבדה’, רחוקים מהרעשים של חיי המעשה ‘האמיתיים’ האופייניים לחיים בארץ?

דומני, שדורנו מיטיב להשיב לקושיה זו. דווקא העיסוק האינטנסיבי במשך 40 שנות הליכתם במדבר כשהם מנותקים מהחובה לעסוק בצרכיהם הגופניים, איפשר לכל אחד להטמיע את תורתו ולבוללה בגופו, עד אשר הפכה לחלק בלתי נפרד מהווייתו.

האתגר העומד היום בפני כל אחד מאיתנו באופן אישי היא לשחזר ולגלות את אותה תורה אישית המבוללת בגופו. למצוא את אותו נתיב בעבודת ה’ הייחודי לו, לכוחותיו הנפשיים ולחוזקותיו היחודיים. עלינו להקשיב לנשמתנו ולגופינו, לכמיהותינו הרוחניות וליכולותינו המוחשיות- ומתוך אותה מודעות רפלקטיבית, להתחבר לתורה שנבללה בגופינו, ולממשה  באופן מלא וחיוני.

בתהילים א’ (ב’) אנו אומרים: כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ ובְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה- חיפוש אמיתי ורצון לקבל את תורת ה’ ככסף וכמטמונים, יחשפו בפנינו את ‘תורתו’ האישית של כל אחד מאתנו–הנמצאת בתוכנו, ומימושה ולימודה הם חלק בלתי נפרד מהוויתינו 24 שעות ביממה.

גם את ר’ ירמיה השיבו בסוף חכמים למקומו, בנסיבות אחרות לגמרי, כאשר נכחו בצדקתו וענוותנותו, למרות המחלוקת על טיבה של דרך שהתגלתה בראשית הדברים.

כדי להצליח במשימת הקשבה זו, יש לחזור על התהליך שכבר הוכיח את עצמו בהליכתנו במדבר. עלינו להתנתק שוב מאותם רעשים המציפים את חיינו הממוחשבים, להסיר את המסך העוטה את עיסוקינו דבר יום ביומו, ולהתכנס, בדומה לשבת, למרחב מקודש שבו נטה אוזן אישית ומשפחתית לקולה של התורה המפעמת בטבעיות חיינו.

לפתוח PDF