מלך השמש בבגדי לבן

 

מלך השמש בבגדי לבן

הרב חיים נבון

ר”מ במדרשת או”ת לינדנבאום


כשאנו מדברים על “מלך השמש”, אנו מתכוונים בדרך כלל ללואי הארבע עשרה. אך המהר”ל חשב שכל אדם הוא “מלך השמש”. כך כתב המהר”ל: “וכמו שהשמש הוא מלך, גם כן האדם הוא מלך” (תפארת ישראל, פרק ד’). כוונתו של המהר”ל לשבח את האדם ולפארו. “יש שפע פלאים מדהימים”, כתב סופוקלס, “אך אין דבר מה מדהים כמו האדם”. האם באמת האדם הוא כזה יצור נפלא? חכמי ישראל, וכמוהם גם חכמי האומות, התלבטו בשאלה זו, ואף נחלקו על אודותיה. המהר”ל ראה באדם את תכלית הבריאה כולה. הרמב”ם פקפק בקביעה הזו; וזרמים מסוימים בתנועת המוסר הדגישו את אפסותו של האדם, ולא את עוצמתו.

יום הכיפורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה, והיום היחיד שבו נכנס הכוהן הגדול, האדם הקדוש ביותר, אל תוך קודש הקודשים של בית המקדש, המקום הקדוש ביותר. יום הכיפורים במקדש היה יום של קדושה גדולה ושל חרדה גדולה. כל העם היה מחכה במתח עצור, לראות האם תצליח שליחותו של הכוהן הגדול. לשון של זהורית, פיסת צמר אדום, הייתה תלויה על פתח ההיכל; אם הצליח הכוהן ונמחלו עוונותיהם של ישראל, הייתה מלבינה. כשהלבין הצמר, המתח העצום היה מתפרק בבת אחת, וכל העם פתח בריקודים סוערים של שמחה והקלה.

התורה מתארת מה לובש הכוהן הגדול באותו יום קדוש: “כתונת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור, ובמצנפת בד יצנוף” (ויקרא ט”ז, ד). מערכת הבגדים הזו מכונה על ידי חז”ל “בגדי לבן”, והיא שונה מאוד מבגדי הכוהן הגדול הרגילים, “בגדי הזהב”. בדרך כלל הכוהן הגדול עטור בבגדי פאר משובצים זהב ואבנים טובות. התורה מפרטת באריכות את מכלול בגדי הפאר המסנוורים, המקנים לכוהן הגדול את חזותו המרשימה (שמות כ”ח). מדוע דווקא ביום הקדוש ביותר, פושט הכוהן הגדול את בגדיו המפוארים, ולובש בגדי בד לבנים פשוטים? מדוע אין הוא מתקשט במחלצותיו החגיגיות ביותר, לקראת רגעי השיא של חייו?

התשובה פשוטה. במשך השנה כולה הכוהן הגדול צריך להתקשט בבגדי פאר. הבגדים הללו אמורים להקרין כלפי חוץ כבוד ויקר, אך גם להשפיע כלפי פנים, על תודעתו של הכוהן הגדול עצמו. הכוהן צריך לחוש שהוא נמצא במעמד נשגב, המטיל עליו חובות מיוחדות. הוא צריך להיות מודע לעוצמתו וליכולותיו. אם הכוהן יתכחש למעמדו ולערכו, הוא לא יהיה מודע גם לייעוד המיוחד שהוטל עליו.

כל זה בימי השנה הרגילים. אך ביום הכיפורים, כשהכוהן הגדול צריך להיכנס לקודש הקודשים ולעמוד לפני ה’, נדרש ממנו הלך רוח שונה לחלוטין. ביום הזה הוא פושט את בגדי הזהב, ולובש בגדי לבן. כשהאדם עומד לפני ה’ הוא נתבע לענווה אמיתית, לפשטות, לצניעות. כל הקישוטים, כל ההערכה העצמית – כולם מתנדפים לנוכח פני ה’. אם הכוהן יהיה חדור בהכרה הזו במשך כל השנה – הוא ישותק, ולא יוכל לפעול. אך ביום הכיפורים, ה’ חפץ דווקא בענווה המשתקת הזו. לא ענווה מזויפת ולא צניעות מעושה, אלא הכרה אמיתית באפסות האדם בעמדו לפני קונו.

העמידה לפני ה’ היא רגע צלול ומשתק של הכרה בעוצמת האלוקים ובחולשתו של האדם. אך אין לנו שאיפה להרחיב את תחושת החולשה הזו גם לשאר ימות השנה. בימים רגילים, טוב שנרגיש בעלי עוצמה ויכולת, ונשתדל לנצל אותן על הצד הטוב והראוי ביותר. הפשטות והצניעות של האדם הנפגש בבוראו, מבטיחות שגם תחושת הכרת העוצמה והיכולת, שצריכה למלא אותו בכל השנה, תהיה הכרה בייעוד נאצל, ולא גאוותנות ריקה. בגדי הלבן של יום הכיפורים הם שנותנים לנו את הזכות ללבוש בשאר ימות השנה בגדי זהב.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn