?מצוות ביכורים: מגמות שוויוניות? של מי


מצוות ביכורים: מגמות שוויוניות? של מי?

יונת למברגר
מנהלת אולפנת או”ת אוריה


בעיון במצוות הביכורים עולות שאלות רבות באשר למעמד הכהנים ותפקידם בקיום מצווה זו. ברצוני לטעון כי חלו שינויים במעמד הכהונה וכי מצוות ביכורים מבטאת מגמות שוויוניות שבמרכזן מבוטא רצון העם להיות שותף יותר בעבודת הקודש.

מצוות ביכורים מוטלת על היחיד. המשנה אומרת: “יורד אדם לתוך שדהו” , כלומר, שהאדם היחיד הוא זה אשר צריך לרדת לשדה ולסמן את הפירות שגדלו ראשונים. או: “ראשית בכורי אדמתך, למה נאמרה פרשה זו לפי שנאמר ולקחת מראשית כל פרי האדמה” (מכילתא כספא כ, עמ’ 335)

או: “נאמר  הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד. מה בכורי ציבור האומרים להלן משבעת המינים אף בכורי יחיד…” (ספרי דברים רצז, עמ’ 316).

הביטוי ” בכורי ציבור” מכוון כנראה לעומר ולשתי הלחם, ואילו הביכורים האחרים מכונים “בכורי יחיד”. גם לגבי ‘מקרא בכורים’ אומר הספרי: ” ‘ועתה’ ,מיד. ‘הנה’ ,בשמחה, ‘הבאתי’ משלי  (ספרי דברים שא, עמ’ 319).

מה חלקו של היחיד במצווה בכללה, ומה מקומו לעומת הציבור?

המצווה המוצגת במשנה מורכבת ממספר שלבים (השלבים נוגעים רק לתפקידי המביא):

  1. 1. ההפרשה- סימון הפירות- נעשה על-ידי היחיד.
  2. 2. ההבאה- שימה בטנא – נעשית על-ידי היחיד.
  3. 3. ההעלאה הכוללת

א: התכנסות בעיר המעמד- נעשית בציבור בהשתתפות היחיד;  המשנה מדגישה, שהאחריות על  הביכורים   מוטלת על האדם עד הגיעו להר הבית “ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביא להר הבית שנאמר ‘ ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך’. מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביא  להר הבית” (בכורים א, ט), כלומר, מוטלת על האדם  האחריות לדאוג לשלמותם של הביכורים .

ב. התהלוכה- נעשית בציבור בהשתתפות היחיד.

ההגעה להר הבית-על-ידי כל יחיד. “אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס”,

כלומר, אפילו המלך עושה מעשה זה בעצמו. ההגעה כוללת מסירת הסל לכוהן.

  1. 4. מקרא בכורים” –על ידי היחיד. אם אין הוא יודע לקרוא , הכוהן קורא תחתיו.

ראשית התהליך של סימון הפירות, הפרשתם וארגונם, נעשה על ידי היחיד. שלב הביניים של ההעלאה  נעשה בצוותא, ואילו סוף התהליך נעשה שוב על ידי היחיד.

כל חלקי התהליך כולם כרוכים אלה באלה. היחיד אינו יכול לקיים את המצווה בעצמו אלא הוא תלוי בציבור. ” לא היו עולין יחידים, יחידים אלא פלכים ,פלכים” (תוספתא בכורים, עמוד 292). כלומר,  בדרך כלל אין ליחיד אפשרות להחליט לבצע את המצווה באופן עצמאי, כאינדיבידואל ולעלות לירושלים בעצמו. 

תלותו של היחיד בציבור ושל הציבור ביחיד מהווה חיבור, המעניק חשיבות ליחיד, מחד גיסא

ולציבור, מאידך גיסא. 

אילו  היה רק היחיד מביא באופן עצמאי את פירותיו למקדש, הייתה המצווה נושאת אופי הרבה יותר מינורי ומאבדת ממשקל הכובד שהתכנסות פומבית יכולה להעניק לכל מאורע.

השילוב  שבין הפרט לציבור נעדר מן המקורות האחרים המוכרים לנו.

במקרא עולמו של היחיד הוא המכתיב את המועד והאופי של המצווה. היחיד אינו תלוי בציבור והוא עצמו מביא את הביכורים לכוהן כלשון שכתוב “ושמת בטנא… והבאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם” (דברים כו, א-ד)

בתקופת נחמיה, בעת עריכת הרפורמות בבית המקדש ועם התעצמותו של מעמד הכהונה ,נשתנה אופייה של  המצווה, והדגש בה הוסט מן היחיד, מביא ביכורים, אל הכוהן, מקבל הפירות. לפיכך, אין המקורות מקדישים תשומת לב ליחיד כעושה הפעולה. אמנם הנוסח הוא בגוף ראשון רבים, עובדה שיכולה הייתה ללמד על פן קולקטיבי של המצווה, ואולם ספק אם מסקנה זו נכונה . מדובר בהתחייבות שנבעה מתוך הברית “ולהביא את בכורי אדמתנו” (נחמיה ט, לו). ועל כן, אין בכוחה של לשון הרבים להצביע על אופי המצווה.

אף בספר היובלים, בדומה למקרא, הפעולה כולה נעשית על ידי היחיד: “ויעש כל החג הזה בשמיים” (נ,יח) והציבור אינו נזכר כלל. במגילת במקדש הניסוח הוא קולקטיבי , הציווי הוא בגוף שני רבים כלומר, הפניה איננה אל היחיד אלא אל הרבים. 

טכסי הציבור וטכסי היחיד עם הכוהן 

כדי לענות על השאלה האם תפקידי הכוהן נצטמצמו בהשוואה לתפקידי היחיד והציבור, עלינו לבדוק את מהות הטכס, שנערך בציבור.

אלמנטים המעניקים לטכס הביכורים אופי ציבורי המשתף את המוני העם.

  • °התכנסות “בעיר המעמד”

במשנה (בכורים ג, ב) נאמר :” כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר ‘קומו ונעלה ציון אל בית ה’ אלהינו'”

ה’מעמד’, הוא מונח המציין את חלוקת האזורים שעל פיה הישראלים חולקו למעמדות. אילו היינו מסתמכים על משנת ביכורים בלבד, נוטים היינו לראות בהתכנסות בערי המעמד לשם העלאת הביכורים לירושלים שלב די מינורי מבחינת העוצמה שלו בשותפות בעבודת הקודש. אף זו: אפשר שנוטים היינו לראות שלב זה כחגיגה המונית גרידא. ואולם, אם נעיין בתפקידן של ערי ‘מעמד’ אלו בזמן שנשלח מהם ‘משמר הכהנים’, ניתן לראות את מה שאירע ב’עיר מעמד’ בזמן של העלאת הביכורים האור שונה.

במסכת תענית ד, ב מדובר בתפקידם של אנשי ה’מעמד’ בזמן שליחתו של משמר הכהונה:

“אלו הן המעמדות? לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וכי היאך  קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? התקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים של לוים ושל ישראלים. הגיע זמן המשמר לעלות כוהניו ולוייו עולים לירושלים וישראל שבאותו המשמר מתכנסין לעריהן וקוראין במעשה בראשית”.

יוצא מכאן, בזמן שנשלח המשמר של הכוהנים לירושלים , נשלחו לירושלים גם לויים וישראלים. לישראלים הייתה שותפות בעבודת המקדש. בנוסף לשותפות המוחשית בירושלים, התקיימה שותפות גם בערי המעמד.

לאחר עיון בתפקידם של הישראלים בערי המעמד בזמן שירותם של הכוהנים במקדש בירושלים, אנו רואים שותפות ממשית בעבודת הקודש מעל לכל בעצם שליחתם של ישראלים לירושלים ובתפקידים השונים הנעשים על ידי ישראלים בערי המעמד, בזמן שירות הכהנים מאזורם במקדש. יש קשר הדוק בין עבודת הכוהנים ועבודת הישראלים, ואין איפוא לכהנים כל חזקה בלעדית בעבודת הקודש. 

  • °אופי ההתכנסות

המשנה קובעת ש”לא היו נכנסין לבתין”, אלא “היו לנים ברחובה של עיר” פרשני המשנה הסבירו נוהג זה כמבוסס על שיקולים הלכתיים-פרגמטיים, דהיינו : נקיטת זהירות מפני אפשרות  של טומאת האוהל.

אולם,  ניתן לראות זאת מכמה אספקטים:

כהימנעות מכניסה לטריטוריה פרטית, שהיא הבית. הבית מבטא פרטיות ועל כן כל החוויה והטכס נערכים בחוץ. בביטול פרטיות זו ניתן לראות ניגוד מוחלט למעמדו של היחיד. 

  • °התהלוכה והדרך 

תיאור התהלוכה מצוי בעיקר במשנה בכורים ג, ג: “והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים”

התהלוכה הייתה תהלוכת ססגונית וחגיגית. האפקט של הדר חיצוני בא לידי ביטוי בכך, שהוקדשה תשומת לב רבה למראה ולפרטיו: ציפוי קרני שור ועיטורים בעלית זית ועיטור סלי הביכורים בפירות ובגוזלות לנוי ולהידור.

התוספתא מתארת את הסדר המיוחד בו מועמדים הביכורים:

“כיצד הוא עושה , מביא שיעורין ונותן מלמטה ודבר אחר על גביהן. חטין על גביהן ודבר אחר על גביהן. זיתים על גביהן ודבר אחר על גביהן. תמרים על גביהן ודבר אחר על גביהן. רימונים על גביהם ודבר אחר על גביהם. תאנים למעלה מכולם ומקיפין להם אשכולות של ענבים מבחוץ”  (תוספתא בכורים ב, ח עמ’ 292).

התהלוכה מתוארת לפרטי פרטיה. הכנתה סיפקה ודאי תעסוקה לרבים והייתה כרוכה בעבודה רבה. לפיכך קשה לטעון שקיימת הקבלה בין הספיריטואליזציה של הביכורים ב’ברית החדשה, לבין התהליך המקביל של טכס ההתכנסות והתהלוכה. אמנם אין בכינוס ובתהלוכה עיסוק בהקרבת קורבנות, אבל המוחשיות הרבה, המודגשת מאוד בתהלוכה, אינה הופכת את התהלוכה לטכס רוחני, אלא היא גשמית מאוד והאלמנטים החזותיים בולטים בה.

לאור התבלטותה נשאלת השאלה: מה משמעותה של תהלוכה זו? חוקרים שעסקו בשאלה זו בשנות השישים העניקו תשומת לב רבה לעבודת האדמה וההודיה הקשורה בה.

גוטמן סובר שהתהלוכה מבטאת “בקשה אחת לברכת האדמה… זכות ההתנחלות במולדת שהובטחה לאבות האומה בברית ובשבועה”. לדעת ספראי התהלוכה היא “תהלוכת כבוד של בעלי הקרקע בישראל”

דומני, שברקעם של רבדים אלו (ובנוסף להם) עומד רצונם של החכמים להעביר את המוקד מן העבודה הנעשית בבית המקדש אל מוקד העשייה שמחוץ למקדש. האמצעי במקרה זה אינו פחות חשוב מן המטרה הסופית. יש לראות בכך יסוד מתחרה לעבודה בבית המקדש. עצם האטיות בה מתנהלת התהלוכה, העיטורים הרבים שנתווספו לביכורים והססגוניות המתלווה לכל אלו, הופכים את העם לשותף פעיל בעשיה בקודש.

אין בהעלאת טיעון זה כדי להוריד מערכם של הטיעונים האחרים. הרבדים האחרים בהם ניתן להתייחס אל הביכורים אינם נופלים בחשיבותם ואף מסייעים לשיתופו של העם בעשיה.

תפקיד הכהן 

כאמור, בחלק התיאורי, שנוא גם החלק העתיק, של משנת ביכורים (פ”ג ,א-ו) ,אין הכוהן נזכר כמעט כלל וגם תפקידיו בטכס הביכורים נזכרים רק מעט מאוד. מועטת ביותר. עם זאת, הלכות שונות, הפזורות במקומות אחרים במשנה (ובספרות התנאים בכלל) מזכירות תפקידים שונים של הכוהן. כך, למשל, נזכרת התנופה: “מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו” (בכורים ג, ד).

כאמור לעיל “בראשונה” ,מקרה שהמביא לא ידע לקרוא בלשון הקודש, הקריא הכוהן את פרשת הביכורים. בעקבות התקנה, היה זה תפקידו הקבוע של הכוהן, גם במקרה של אדם שידע לקרוא בעצמו (בכורים ג,ז).

מלבד זאת, לוותה המצווה בהקרבת קורבן: “וטוענים קרבן…” (בכורים ב,ד) כנראה היה זה קורבן שלמים.

ומעל לכל- השימוש בביכורים. המשנה (בכורים ג, יב) מדברת במה שהכוהן ראשי לעשות בביכורים. ויש בדבר מספר דעות.

הודעה הראשונה, דעת התנא קמא, היא, שהביכורים משמשים כנכסי הכוהן והוא יכול למוכרם לכוהן אחר ולקנות בכספם כל מה שירצה, אפילו נכסים, כגון עבדים וקרקעות. לפי דעה זו , יכולים הביכורים לשמש גם לתשלום חוב (כגון כתובת אישה).

ר’ יהודה, לעומת זאת, סובר, שהביכורים ניתנים רק לכוהן “חבר”, האוכל פירותיו בטהרה. ואילו לדעת חכמים, יש לחלקם לאנשי המשמר אשר עובדים באותו שבוע במקדש. לפי חכמים, מעמגם כקדשי המקדש ועל כן גם כוהן שהוא “חבר” וגם כוהן שאינו “חבר” יכולים לזכות בביכורים.

פעולות הכוהן אינן, אפוא, רבות. הן קשורות בעיקר לתחום הריטואלי והשימוש בביכורים.

לשם קביעת פרופורציה בין חלקו של מביא הביכורים בטכס לבין חלקו של הכוהן, אציג בקיצור את סדרי הטכס, זה מול זה:

הציבור והיחיד הכהן הלוי
הפרשה
שימה בטנא
ראשית ההעלאה: התכנסות בעיר המעמד
קיום ההלכות הקשורות בהתכנסות
התהלוכה לירושלים
ההגעה להר הבית תנופה שירה
מקרא ביכורים מקרא ביכורים?
הנחה עבודות הקשורות בקורבן
הבאת הקורבן
לינה בירושלים אכילת הביכורים

מהשוואה זו עולות מספר מסקנות:

  • °הטכס הנערך על-ידי הציבור ארוך, מפורט ומרוכב יותר. מרכיביו מרובים והוא ארוך וממושך, הן מבחינת המרחק לירושלים, הן מבחינת משך הזמן, החל מסימון הפרי הראשון ועד להבאה. ככל שהתהליך מורכב וארוך יותר, בוודאי שמשמעותו חשובה יותר.
  • °הטכס הנערך על-ידי היחיד והציבור הוא בעל השראה רבה יותר, חווייתי וחגיגי יותר. הכינוס בעיר המעמד, התהלוכה עצמה על כל עיטוריה, נגינת החליל, המתח סביב משלוח השליחים, קבלת הפנים וכו’, יש בכולם משום מאורע בעל משמעות. אף על פי שבתהלוכה מרובים הפרטים, התחושה הנלווית אליה היא של התעלות. אם משווים את פעולות הכוהן לפעולת הציבור (להוציא מקרא ביכורים), הן נחותות מבחינת ‘שאר הרוח’ הנלווה אליהן. הן פרקטיות, מגמתיות מאוד, ואין שום פעולה נלווית ליסוד הפונקציונלי שלהן. אנו חשים ניגוד בין ההכנה המרובה והחגיגיות המתלווה אליהם, לבין פעולותיו המעטות של הכוהן.
  • °הכבוד הניתן לציבור וליחיד המביאים את הביכורים רב יותר מן הכבוד שנחלק לכוהנים. אמנם מלכתחילה קיים מצב אבסורדי. הרי הביכורים מיועדים לכוהן והתהלוכה כולה מהווה מתן כבוד לביכורים, אבל ” השור הולך לפניהם… החליל מכה לפניהם” (בכורים ב, ג). שולחים לפניהם שליחים לבשר על בואם, מקבלים את פניהם ויוצאים לקראתם.

אפילו הלווים פוצחים בשיר, שבדיעבד נותן הדר לכל הטכס ולמשתתפיו (בכורים ג,ד). דומה, שבקבלת הפנים ובכבוד הרב המתלווה למביאי הביכורים , יורדים הכוהנים לדרגה שולית מבחינת הכבוד הניתן להם בטכס זה. מתקבל הרושם, שהכבוד הרב הניתן למביאי הבכורים, הופך אותם לעליונים, וההיררכיה של כוהנים מעל העם משנה את מגמתה, ואפילו נראית כ’ פירמידה הפוכה’.

  • °פומביות הטכס של הציבור והיחיד וקיום רוב התהליך בציבור (על כך עמדתי בסעיף הקודם- כינוס העיירות, הלינה המשותפת, תהלוכה וכו’), מעניקים לטכס חשיבות רבה מול הכוהן הבודד המקבל את הביכורים.
  • °הטכס שנערך על-ידי הציבור מתאפיין בהיררכיה ואילו הטכס הנערך על-ידי הכוהן אינו מתאפיין במבנה היררכי. בעניין זה יש להביע הסתייגות הואיל ובצד מציאותו של מבנה היררכי בטכס הציבורי קיימות גם מגמות המבטאות שוויוניות בין חלקי הציבור השונים.

ההיררכיה הבאה לידי ביטוי אצל העם: 

  1. 1. המצווה מיוחדת לבעלי קרקעות.
  2. 2. כינוס לעיר המעמד ,שהיא העיר המרכזית. קיימת היררכיה בהחלטה על עיתוי העליה לירושלים. ה’ממונה’ מחליט וקורא “קומו ונעלה ציון”.
  3. 3. קיים הבדל מעמדי בין עניים לעשירים. העשירים מביאים את הביכורים בקלתות של זהב וכסף, ואילו העניים- בסלי נצרים של ערבה קלופה.
  4. 4. אדם אינו חייב לשאת את הביכורים לאורך כל הדרך, אלא אחר ראשי לשאת אותם בשבילו (אולם בהר הבית כולם נושאים את הסל, אפילו המלך).
  5. 5. מקרא הביכורים לא נאמר על-ידי כל אחד, אלא רק על-ידי המועמדים המתאימים (אולם מקרין את כל אחד, כלומר שקיים גם צד שוויוני).
  6. 6. הבאת פירות דווקא מארץ-ישראל יוצרת היררכיה של הארץ מול חו”ל (ראה להלן). בסך הכל ניתן לומר, שטכס הבאת הביכורים לבית המקדש על-ידי הציבור מלווה במתח מעמדי. אולם אין לשלול את אפקט השוויון הקיים בד בבד עם מגמות היררכיות. לעומת זאת, ההיררכיה בקרב הכוהנים פחות בולטת; בעניין טומאה וטהרה- על אף דעתו של ר’ יהודה שאין למסור את הביכורים לכוהן עם הארץ, סוברים חכמים , שהביכורים ניתנים גם לכוהן עם הארץ. כמו כן, אין חלוקה מעמדית כלשהי בין הכוהנים מקבלי הביכורים. החלוקה המעמדית מקנה נופך של חשיבות לטכס שנערך על-ידי הציבור מול הטכס שנערך על-ידי הכוהן. פלדמן, בעבודתו, נתקשה בעובדה, שקיימות מגמות סותרות בדבר השיתוף והשוויון בכל הקשור למצוות הביכורים. כדבריו: “ממכלול ההלכות הנוגעות לביכורים כמתנת כהונה, לא עולה מגמה ברורה בנושא השיתוף והשוויון. חכמים קבעו כמה הלכות המגדילות את השוויון והשיתוף…לעומת זאת, הלכות אחרות… צמצמו את השוויון והשותפות”.

ואולם, לדעתי, החלוקה היא די ברורה בין הכוהנים והעם. מגמות היררכיות בצידן של מגמות שוויוניות באות לידי ביטוי בטכס הנערך על-ידי העם, ומגמות השוויון באות לידי ביטוי בטכס הנערך על-ידי הכוהנים.

ניתן למצוא הקבלה חלקית בין הטכס הנערך בעיר המעמד לבין הטכס הנערך על הר הבית. בראש ובראשונה, יש להגיע אל שני המקומות כנקודת יעד: מתכנסים בעיר המעמד ומביאים את הביכורים למקדש. בשני המקומות קיימת שמירה על הטהרה, גם בעיר המעמד וכמובן גם בהר הבית. הלינה המשותפת ברחוב העיר וההתכנסות מהווים אף הם מעין הקבלה פורמלית לכינוס בהר הבית. 

התמונה עולה מאליה: השותפות של הציבור בהעלאת הביכורים חורגת אף ממעמד של שותפות ומקנה לעם אף מעמד עליונות ביחס למעמד הכהונה. חלקו של העם בהעלאת הביכורים רב מחלקם של הכוהנים.

מובן שיש להתייחס לחשיבות העם בטכס גם מתוך הבחינה, שהביכורים אמנם חובה תמידית, אך אינם מועלים כנראה בתדירות גבוהה, ולכן בזמן העלאתם מוקדשת תשומת לב רבה לתהליך ההעלאה. בנוסף לכך, מדובר במצווה מן התורה, ולפיכך מעוניין הציבור להדר בה. 

עדות מסוימת לכרסום במעמד הכהונה בקשר לביכורים מצויה בספרי דברים: ” ‘ובאת אל הכהן אשר יהי בימים ההם’ ,זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה” (ספרי דברים, רצח, עמ 317). 

בקטע זה ישנן רמיזות לאי שביעות רצון מהכוהנים והדיבור על הערגה לעבר מציין, לפחות לפי קטע זה בקשר לביכורים, ביקורת סמויה על מעמד הכהונה. 

לסיכום ניתן לטעון כי קיימת הסטה ברורה של מוקד הכוח והאירועים מן הכהונה והמקדש אל העם. הטכס שנעשה על ידי העם היה ארוך ומורכב יותר מן הטכס שנעשה במקדש, על אף הדגשת התפיסה ההירארכית אין להתעלם גם ממגמות שוויוניות הקיימות בטכס הביכורים.

לפתוח PDF

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn