שני שעירי יום הכיפורים

שני שעירי יום הכיפורים

 ד”ר קרן קירשנבום

מלמדת במדרשת או”ת לינדנבאום



בתיאור עבודת כהן גדול ביום הכיפורים המפורטת בפרשת אחרי מות, מסופר על ציווי לקיחת שני שעירי עיזים, העמדתם במשכן ונתינת הגורלות עליהם, כאשר האחד לחטאת לה’ והשני לעזאזל.

במשנת יומא פרק ג משנה ט’ מסופר בפירוט על עשיית הטקס בבית המקדש בסוף תקופת בית שני.

“בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח. הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות. של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח.” ובהמשך שם בפרק ד’ משנה א’: “טרף בקלפי והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו לשם, ואחד כתוב עליו לעזאזל. הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו. אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו, אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו, אישי כהן גדול, הגבה שמאלך. נתנן על שני השעירים ואומר, לה’ חטאת. ר’ ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת, אלא לה’. והן עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.”

לאחר מכן, המשנה מוסיפה (יומא ו:א) פרט מעניין לגבי השעירים: “שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד”.

בתלמוד הבבלי יומא סב ע”ב מסבירים מניין לומדים הלכה אחרונה זו. שם נאמר: “תנו רבנן: יקח שני שעירי עזים – מיעוט שעירי – שנים, מה תלמוד לומר שני – שיהיו שניהן שוים. …שני שני שני למה לי? חד – למראה, וחד – לקומה, וחד – לדמים.” כלומר מכיוון שנאמר בפסוקים בויקרא שלוש פעמים “שני שעירים” (ויקרא טז’ ה’, טז’ ז’, טז’ ח’) דבר הנראה כמיותר ואומר דרשני, דורשים שהמצווה לכתחילה היא שיהיו השעירים שווים בשלושה אופנים. האחד במראה וקומה, ממש שעירים זהים. השני בדמים, שמחירם בכסף שווה. והשלישי שלקיחתן כאחד, שנקנו ביחד באותו זמן.

מה החשיבות לכך שיהיו שני השעירים זהים?

הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לפרשת אחרי מות מציע פירוש מעניין בעניין השעירים. הוא מסביר ששני השעירים ביום הכיפורים מייצגים כל אחד מאתנו והבחירה היא בידינו, הבחירה החופשית היא שלנו. ללכת בדרכי ה’ או בדרך היצר. ההחלטה אינה תלויה במראה החיצוני שלנו לא בקומה שלנו לא במעמד שלנו ולא במצב הפיננסי שלנו.

“כל אחד מאתנו הוא בבחינת “שעיר”. ניתן לו כוח ההתנגדות; והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה’ ותחת מרותו. בידינו להיות בבחינת “שעיר לה'”: להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה’, או בידינו להיות בבחינת “שעיר לעזאזל”: להפעיל את כוח ההתנגדות על – ידי סירוב עז לשמוע בקול ה’. כי ה’ העניק לנו את כוח ההתנגדות; אך בידינו להפנות כוח זה עצמו – כנגד ה’ שנתָנוֹ לידינו. הרשות בידינו להתמכר ללא מגן לחושניות ולכל גירוייה; אף – על – פי שה’ לא נתן לנו את כוח ההתנגדות – אלא לצורך המלחמה בפיתויי החושניות. מי שנחלט לכוח החושניות – בניגוד למי שהשתעבד לה’ ולתורתו – קרוי כאן “לעזאזל”. התפיסה הפשוטה ביותר של תיבת “עזאזל” מבארת תיבה זו כ”עז אזל”: העז ברוחו – שאזל ללא עתיד; כסבור הוא שהוא עז – ובכך אזל וחלף. היא החושניות, שהעלוה לדרגת עיקרון; וה’ שלל ממנה כל עתיד בייעוד האדם והאנושות… ולאיש מאתנו לא נפלה ההכרעה מראש. אין הדבר תלוי לא במראה ולא בקומה ולא בדמים. לא כבוד והוד מראה ולא שיעור קומה, לא נכסים וממון ואף לא שעת ההכרעה יש בהם כדי לכפות את דרך ההכרעה. נכבד או נקלה, גדול או קטן, עשיר או רש, היום או אתמול, בכל שיעור של כוחות ונכסים ובכל עת יכול כל אדם להיות לה’ או לעזאזל.”  (רש”ר הירש ויקרא פרק טז )

רש”ר הירש מפרש את המילה “עזאזל” כצירוף שתי מילים “עז”  ו”אזל”. העוז הכוח שבנו, כשאנו בוחרים בדרך החושניות, רדיפת הכסף, החומרניות, אוזל, הולך, ללא תועלת. במקום להשתמש בעוז בכוח הטמון בנו לעבוד את ה’ ולהילחם בחושניות, משתמשים בעוז לתכלית השגת החומרניות. האדם חושב שהוא חזק אך העז אזל, הלך ללא עתיד.

כפי שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים, כך בימינו. עלינו לעצור, להסתכל על עצמנו ולזכור מה חשוב לנו באמת כשאנו עושים את הבחירות שלנו. אנו חיים בתקופה שההנאות החומריות ושימת האני במרכז הועלו על נס כעקרונות חשובים. עלינו לעמוד מול שטיפת המוח התקשורתית צרכנית ולחזק את הקשר שלנו עם הקב”ה.

המהר”ל מפראג (מאה ה16) בדרשת שבת שובה לקהילתו דורש שכשם שהמקווה מטהר את הטמא הטובל בו כשאין שום דבר חוצץ בינו לבין המים, כך גם אנחנו נטהרים על ידי הקב”ה בעצמו, כשאין לנו שום חציצה והפרדה בלב ומסולקים מן החטא. וכדברי ר’ עקיבא בסוף מסכת יומא: “אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ל”ו) ‘וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם’ ואומר (ירמיה י”ז) ‘מקוה ישראל ה” מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.”

עלינו לבחור בבחירה הנכונה, זו שאיננה בת-חלוף, זו שלא תלך ותאזל, בשביל כך צריך עוז.

יהי רצון ש “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn