תפילת האמהות

תפילת האמהות

הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל

  רבנית המדרשה התיכונוית “אור תורה סטון” ע”ש ג’ני ספירשטיין


ביומיים חג של ראש השנה אנחנו קוראים בתורה על לידת יצחק ועקידתו. סיפור הלידה שבקריאה ביום הראשון משמשת מעין “הכנה” לרגע האמת של ניסיון אברהם בעקידת בנו שבקריאה של היום השני. סיפור ההשתוקקות לילד, לידתו וגידולו מגבירים את הבנת עוצמת הניסיון של עקידת אותו הילד. ברור מדוע נבחר סיפור זה לקריאת התורה בשני ימי ראש השנה, היות ועקידת יצחק מסמלת את השיא האמוני אליו הגיע אברהם אבינו אשר אליו שואפים גם אנחנו, במיוחד ביום המלכת הקבה – ראש השנה.  כמו כן אנחנו מקווים לכך שזכותו של אברהם אבינו ישמש סניגור עבורנו ברגע הדין.

אני רוצה להציע מבט אחר על קריאות התורה וההפטרות של ימי ראש השנה. ישנו חוט מקשר בין כל הקריאות שקשה להתעלם ממנו והוא בכי האם על הבן. תוך ארבע הקריאות בתורה ובנביאים אנחנו פוגשים ארבע אמהות אשר מבכות על בניהם, אשר אינם או אשר בצרה. בבראשית כא (קריאת היום הראשון) אנחנו קוראים על כך ש”ה’ פקד את שרה”, פסוק הרומז לקשיים ולהמתנה רבת השנים עד אותו הרגע. בהמשך הפרק התורה מגוללת בפנינו את סיפור שליחת הגר וישמעאל ואת בכיה של הגר על מות הילד שבוודאי קרב, אך במקום המוות מגיעה הבטחה שהילד יהיה לגוי גדול. בהפטרה לקריאה זו אנחנו פוגשים את חנה ואת תפילותיה לבקשת ילד ותפילת ההודאה שלה לאחר לידת שמואל. בהפטרה של היום השני אשר מביעה נחמה ותקווה מנבא ירמיהו (פרק לא) “כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים–רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּו” ויחד עם זאת נבואה שבניה ישובו לגבולם.

מה מיחד את הסיפורים הללו? מדוע אנחנו קוראים אותם בראש השנה? סיפורים אלו חושפים אותנו לתפילות אוטנטוית הבאות מהמקום הכי כואב ומתגעגע, ממקום כל כך בסיסי ברצונה של אישה (וגם של איש) – הרצון לזכות להמשכיות, לחבוק ילד ולהבטיח את שלומו. אנחנו יכולים ללמוד מאמהות אלו בראש השנה, הקרוי יום הזכרון, כיצד להביא את זכרוננו לפני הקב”ה, כיצד להתפלל באופן שיישמע, כפי שלומדים בלימוד המפורסם, “בר”ה נפקדה שרה רחל וחנה” (מס’ ראש השנה דף יא, ע”א). הגמרא במס’ ברכות (דף לא ע”א-ע”ב) מפרטת את הלכות התפילה הרבות שאנחנו לומדים מתפילתה של חנה לילד. למרות תפילות אין ספור המופיעות בתנ”ך, את רוב ההלכות בחרו חז”ל ללמוד דווקא מחנה, היות ותפילה זו היא אמיתית כל כך. רחל אמנו למדה בדרך הקשה כיצד להתפלל באופן הנכון, רק לאחר שבאה בתביעה ליעקב היא לומדת שהפניה הנכונה היא בבכי לקב”ה. כותב הרמב”ן (בראשית לא, א) “והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ’ (שם פס’ כב)“.

 המילה החוזרת בפרשיות אלו היא “בכי”. בכי בא מהבטן, מעומק ההוויה שלנו, כשכבר אין מילים. קול השופר מזכיר את קול הבכי – קריאה עמוקה ללא מילים לבורא עולם המבטאת את הרגשות הכי פנימיים. אין זה מקרה שאת הקולות המסויימים שאנחנו משמעים בשופר לומדים גם הם מאם הבוכה על בנה (ואין זה משנה אם זו אם יהודיה או אם גויה, בכי האם הוא אותו הבכי). כפי שלומדים במסכת ראש השנה (דף לג ע”ב) “והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יוֹם תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם (במדבר כט,א) ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא “בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא” (שופטים ה,כח)“.

על כח הבכי אנחנו לומדים במסכת ברכות (דף לב ע”ב) “ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: ‘גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי’ (איכה ג), ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר ‘שמעה תפלתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש’ (תהלים לט).

לומדים אנו מתפילותיהן של האמהות שעלינו להגיע רחוק יותר בתפילתינו, לא להסתפק בנוכחות יומיים שלימים בבית הכנסת ואמירת כל מילה שבמחזור התפילה. עלינו להגיע למקום של בכי, לתת ליום הזה לגעת בנו באופן עמוק עד שנמצא את נקודת הכאב האוטנטית, המקום שאותו אנחנו רוצים באמת ובתמים לתקן – ולבכות עליו.

אם נצליח בכך, נצליח לבקוע את מחסום שערי התפילה, להיכנס דרך שערי הדמעה ולהגיע עד כסא הכבוד.

Print Friendly, PDF & Email

Share this post

Facebook
Twitter
LinkedIn