רק להשליך את החטאים בים וזהו? תשליך במבט שני

 הרבנית סאלי מאיר

משגיחה רוחנית של תוכנית חו”ל ע”ש מריה ויואל פינקל, מדרשת או”ת לינדנבאום


מנהג אמירת תשליך הוא מאד נפוץ בעם ישראל – בראש השנה אחר הצהריים, מתכנסים ליד מקווה מים ואומרים פסוקים מספר מיכה ומספר תהילים. הפסוקים המרכזיים הם: (מיכה ז: יח-כ) “מִי קל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.”

מתי ואיך התחיל המנהג הזה? והאם באמת זה כל כך פשוט לזרוק את החטאים לתוך המים והכפרה מגיעה?

המקור הקדום ביותר למנהג תשליך הוא בדברי הרב יעקוב מולין, המהרי”ל, שחי במאה ה14 בגרמניה. הוא מספר שזה מנהג מפורסם כבר בימיו, וההשראה היא מדרש תנחומא (פרשת וירא כב) המספר סיפור על אברהם אבינו. כשהקב”ה צוה את אברהם לקחת את בנו האהוב יצחק ולעקוד אותו על מזבח, התורה מספרת שהם הגיעו להר המוריה אחרי שלושה ימי נסיעה. המדרש שואל למה נסיעה כה קצרה לקח כל כך הרבה זמן? הוא עונה שהשטן הופיע לפני אברהם כנהר גדול, וחסם לו את הדרך. הרבה היו לוקחים את זה כסימן או כתירוץ לחזור בו. אבל ללא היסוס, אברהם נכנס למים עם יצחק והנערים. כשהוא מגיע לאמצע, הוא קורה לה’: ריבונו של עולם, בחרת בי וצווית אותי להביא את בני לעולה, ולא היססתי. אני מנסה לשמור את מצוותך, ועכשיו “הגיעו מים עד נפש!” אם אני או יצחק בני נטבע, מי ישמור את דבריך, מי ייחד את שמך בעולם? מיד ה’ מייבש את הנהר ואברהם ממשיך בדרכו.

הסיפור הזה במדרש נותן פן נוסף להקרבה של אברהם אבינו: לא רק שהוא היה מוכן להקריב את בנו אם זה רצון ה’, אלא הוא גם מוכן לדבוק במשימה עד הסוף, ואפילו למסור את נפשו בדרך. ואם מנהג תשליך אמור להזכיר לנו את עקדת יצחק, אפשר לקשר אותו לעוד מצוה של היום, תקיעת שופר. תוקעים בשופר, עדיף של איל, להזכיר את עקידת יצחק, ולבקש רחמים מה’ בזכות אברהם ויצחק שהיו כל כך מסורים להקב”ה. אם כן, בתשליך גם כן, אנחנו מבקשים רחמים בזכות אברהם, שלא עצר בדרכו לשמור את מצוות ה’, אפילו כשנתקל במכשולים מסוכנים בדרכו.

עוד הסבר שמציעים המפרשים למנהג תשליך הוא שהליכה למקור מים מזכיר לנו המלכת מלך. הגמרא בהוריות דף יב אומרת שממליכים מלכים ליד מעיין, כמו שדוד צווה להמליך את שלמה בנו, כדי לרמוז שהמלכות שלו תימשך כמו מעין שמוציא מים בלי סוף. במעמד זה בזמן שלמה, תקעו בפושר ואמרו “יחי המלך שלמה!” לכן אנחנו הולכים למקור מים, כדי באמת להמליך את הקב”ה עלינו, כאמור בתפילות של ראש השנה, בהן אנחנו אומרים “מלכויות” ובכל תקופת עשרת ימי תשובה, אומרים “המלך הקדוש” במקום “הקל הקדוש.” אחת המשמעויות של מצוות תקיעת שופר של ראש השנה היא המלכת ה’ עלינו, כפי שתוקעים בשופר להמליך מלך בתנ”ך. הרעיון הזה גם מתקשר לסיפור שלנו במדרש – מתי ה’ מציל את אברהם מהנהר? כשהוא אומר שאם הוא ימות, מי ייחד את ה’ בעולם? אז יש לנו עוד קשר בין מנהג תשליך למצוות שופר — כמו שהשופר מזכיר לנו גם את עקידת יצחק וגם את מלכות ה’ בעולם, גם מנהג תשליך מזכיר לנו את שני המסרים החשובים האלה.

אם ניקח את הרעיונות האלה אל הלב – שה’ הוא מלך העולם שמצווה ודורש מאתנו וגם אוהב ותומך בנו, והמוכנות לשמור את המצוות במסירות ובדבקות למרות אתגרים – ההבנות האלו מחזירות אותנו אל חיי מצוות ביתר שאת. אם כן, באמת החטאים שלנו יורדים לתחתית הים, לא בקסם אלא מתוך תשובה עמוקה, ומה שנשאר אתנו היא המסירות והדבקות במלך מלכי המלכים הקב”ה.