ארבעת הבנים בהגדה = ארבעה כוחות בנפש האדם
הרב רונן בן דוד
מנהל אולפנת או”ת נווה חנה
נפש האדם היא דינאמית. עצב ושמחה, אהבה ושנאה, כעס והכלה. כל אלה משמשים בה בערבוביה. יכול אדם לעצור לרגע ולשאול את עצמו “מי אני?” ולגלות שהתשובה אינה כה פשוטה. הפסיכולוגיה הדינאמית בנויה על ההנחה שאדם בריא הוא אדם שיכול להכיל את הכיוונים השונים האלה בנפשו. להכיל, ואז מה? איך יוכל אדם לממש את עצמו אם בתוכו שונות כה גדולה?
התרגלנו לקרוא את סיפור ארבעת הבנים בהגדה בצורה דיכוטומית. ארבעה בנים שונים. רוב מפרשי ההגדה ובעיקר כל המאיירים של ההגדה, שיקפו לנו את החלוקה הזו. כמיהה לחכם, סלידה מהרשע, הזדהות מסוימת עם התם ורחמים על מי שאינו יודע לשאול. דרשת חז”ל על ארבעת הבנים, המופיעה (בשינויים קלים) במכילתא דרבי ישמעאל ובתלמוד הירושלמי, מתבססת על הפסוקים. בה בעת, היא מתארת מצבים שונים של האדם הבא בשאלה. גדולי החסידות כבר לימדו אותנו שבליל הסדר יש חשיבות לקיים את מצוות “והגדת לבנך” לכל אחד מהבנים. לחכם כחכמתו, לרשע כרשעתו, לתם כתומתו ולזה שאינו יודע לשאול – אותו צריך לעודד לשאול.
אולם קיימת גם אפשרות אחרת בהבנת סיפור ארבעת הבנים: כל אחד מהם מייצג כוח בנפש האדם. כוח בסיסי שאי אפשר בלעדיו, אבל מארג הכוחות יוצר בלבול גדול. אז הנה, בליל הסדר, יש הזדמנות לעשות קצת סדר בדברים.
החכם מייצג כוח חיובי. את הרצון לטוב ואת המעשים הטובים. לכאורה כל מה שיש לומר לו הוא “יישר כוח”. אלא שעם זאת, אדם שמחזיק מעצמו כעושה טוב בלבד ייפול בחטא הגאווה (היבריס) ולא פעם יתקשה לראות את האחר. אז מה מרוויחים מללמד אותו את הלכות הפסח? במילים אחרות אומרים לו: אתה בכיוון הנכון, אתה אפילו מודל לחיקוי לפעמים, אבל לא כל האמת נמצאת אצלך. הרשע, לכאורה, הוא תמצית הרע. ממנו יש לסלוד. אבל עצם העובדה שהוא מנסה להיות חלק מהשיח ולא פורש ממנו לגמרי (הראייה היא, שהוא שואל שאלה, גם אם קנטרנית), היא הזדמנות פז להראות לו שגם לו יש מה לתרום לכלל, אחרת לא היה בא לעולם. חברה שלא מכירה במקומם של הרשעים בתוכה, כחלק מתמהיל דיאלוגי, תמצא עצמה מתמודדת מול הרוע המתפרץ והלא מווסת באופן איום ונורא. אז מה אומרים לרשע? מזכירים לו שגאולה נעשית לכלל ולא רק לפרטים, וגם הוא חלק מהכלל. התם, המבקש להציג סוג של שלמות בנאלית, יכול להוביל לפסיביות מחויכת שאין בה מתום אבל גם אין בה התקדמות. בשביל להתקדם צריך להט, שכל כך חסר אצלו. ומה אנו מזכירים לו – שיציאת מצרים הייתה בחוזק יד, ההיפך מפסיביות. ושאינו יודע לשאול, זה שכלל לא מודע לסערות הנפש שבקרבו, אותו אנו מעודדים לשים לב לדינמיות ולמורכבות. אמנם יש כאן סכנה: יתכן שהוא יתחיל לשאול שאלות ויתחבר דווקא למקומו של הרשע. ובכל זאת: אל תחיה בסרט: תשאל שאלות ותכיר בעוצמת אישיותך.
על האדמו”ר האמצעי מחב”ד מסופר כי היה מקבל חסידים לייעוץ בבעיות שונות. יום אחד יצא ממנו אחד מבאי ביתו לאחר התייעצות, ואז הפסיק הרבי לקבל תלמידים אחרים למשך תקופה. לימים, כששאל אותו השמש שלו לפשר הדבר, סיפר האדמו”ר שדרכו במתן תשובות היא תמיד לזהות אצל עצמו, אפילו בצורה קטנה מאוד, את המצוקה של השואל. אותו חסיד, כך סיפר הרבי, שאל אותו שאלה כה קשה, עד שלקח לו פרק זמן ארוך להתחבר למצוקת החסיד מתוך המקום הפנימי שלו. הסיפור הזה מלמד אותנו עד כמה הדיאלוג עם האחר הוא משמעותי וקריטי, וכמה חשוב לנהל אותו מתוך הכרה שמה שמפריע לי אצל האחר נמצא בעצם, במינון מסוים, גם בתוכי.
ההכרה בכך שלכל אדם בעולם יש מה לתת לכל העולם ולתיקונו, ושבמקביל הכוחות של כולם מהולים בתוך נפשנו במינונים שונים, היא המאפשרת לנו לתת מענה לשאלה שהצבתי בפתיחת דברי. לא די בעצם ההכרה בכוחות השונים, לא מספיקה ההשלמה עם כוחות אלה, אלא צריכים אנו להתחבר לאמונה שכל אלה יחד מכילים פוטנציאל עצום של התקדמות לטוב. דיאלוג כנה מוביל לאיזון. כשבליל הסדר יושבים ליד השולחן כל ארבעת הבנים, זו הכרה בכוחו של העם להתקדם כשכולם יחד. אם נזהה את הכוחות האלה גם בעצמנו פנימה, ולא נעסוק רק בתהליכים של השלכה של הקשיים שלנו על האחר, נגלה בתוכנו ריבוד נפלא. מערך כוחות שרק מינוף נכון שלו ידריך אותנו בתהליך המוביל אל מחוזות של חירות אמתית, מאוזנת, שיש בה אחריות ואין בה נפילה לנטייה אחת, שתמיד עלולה לפגוע בחוזקה של האחר. מצד שני: אם כולנו נכיר בכך, אז נוכל לסמוך על כך שבמקום בו אני נופל יוכל האחר למלא את החסר…
