אורות, צללים והתשובה כבשורה לאדם במאה העשרים ואחת

מאת הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת אור תורה נוה חנה ע"ש חנה אהרמן

הימים הנוראים מזמנים חוויה של כובד וקושי. גם השם שלהם, נוראים, מזכיר לנו עד כמה אנו רחוקים מלהיות שלמים. ואז מגיעות הסליחות, והווידויים, והכובד של תקיעות השופר, והמלך המשפט, וכל אלה רק מחדדים את החוויה הלא פשוטה. לא פלא שהאדם החי בעולם שמדבר על חירות ושוויון לא אוהב להתוודות. וודאי לא אוהב להזכיר לעצמו עד כמה הוא רע.

באופן מפתיע, החוויה של האדם המערבי במאה העשרים ואחת דומה. החיים עמוסים, אין זמן, פנאי ופניות כדי לנוח. הלחץ התרבותי להציג תמונה מושלמת של עצמנו, באינסטגרם או בפייסבוק, רק מעמיק את החוויה של ה split. מחייכים בתמונות, אבל לא ממש במציאות. כמו שכתב מירון מינסטר בשירו 'מדינה חמה': "וככל שפחות שמחים, כך יותר חוגגים"… הוגים כמו מישל פוקו והיסטוריונים של העתיד כמו יובל נח הררי מסבירים לנו שהאמון של האדם בעצמו רק יורד. מלחמות העולם במאה העשרים, הראו לנו עד כמה אנחנו לא מוסריים. העולם במאה העשרים ואחת, המתנהל על ידי אלגוריתמים ובוטים, של גוגל או כל תאגיד אחר, רק מזכיר לנו שעם כל הקדמה נשארנו קופים מגודלים.

האמנם? האם זו הדרך היחידה להתבונן על עצמנו? האם הגישה הקלאסית של בעלי המוסר, לעסוק בנפילות ובאתגרים, היא האופציה היחידה? האמנם כל מה שאנו זה רק חיות עם טיפה אינטליגנציה?

האמת היא שיש בשורה יהודית אחרת לגמרי. כזו שלא מתעלמת ממה שתיארתי עד כה, אך ממש לא מסתפקת בכך. בשורה היוצאת מהבנה עמוקה של המושג 'צלם אלוהים' ושל רעיון התשובה. בשורה הרואה את האדם ככזה שיש בו צדיים שונים, טוב ורע המשמשים בערבוביה, אך בה בעת מאמינה שביסוד הכול יושבת נשמה אלוהית טובה, המנסה להביא עצמה לידי ביטוי בעולם. מנסה, וגם יכולה. בעבודה נכונה, כפי שאסביר להלן.

נחשוב על אלומת אור חזקה היוצאת מפנס גדול. בינה לבין הקיר עומדים אנשים ועושים צורות שונות בידיהם. כל צורה כזו משתקפת באופן אחר על הקיר: פעם זה כלב, פעם ציפור, ארנב ועוד. אותו אור, אותו קיר, אך צורות ייחודיות לפי בני האדם השונים. כך גם צלם האלוהים שבנו, שבכל אדם. 'חביב אדם שנברא בצלם'. אותו אור אלוהי אינסופי מתגלה בכולנו, אך בשל השוני שבינינו הוא מתבטא בצורות שונות. כל אחד אלוהי, ואף אחד לא אלוהים. הכוח המניע הוא האור, ובמציאות יש הרבה צללים. עכשיו נחשוב על הימים הנוראים (נורא במשמעות של גדול) כהזדמנות.

הזדמנות למה? הרב קוק בא בטענות לבעלי המוסר. הוא העריך מאוד את ר' ישראל מסלנט, אך לא חשש לומר ש"בזה טעה הגרי"ס (הגאון ר' ישראל סלנטר)". במקומות אחרים הסביר הרב קוק שלהשקיע את כל כוחנו בלתקן את חולשותינו, זה בעצם לטעות פעמיים: פעם ראשונה, כי חולשותינו תלווינה אותנו תמיד ואי אפשר לתקן אותן עד הסוף (ובאמת גם לא היינו רוצים בכך, כי בכל חולשה כזו יש גם יסוד של חוזק פנימי). פעם שנייה, כי בזמן שעסקנו בחולשות, לא טיפחנו את הצדדים החזקים שלנו. את הכוחות שנטע בנו ריבונו של עולם. את צלם האלוהים שלנו. אז מה עושים? מנהלים את חולשותינו (לא פותרים, כי אי אפשר באמת), ומשקיעים בצדדים החזקים שלנו. בצורות הייחודיות שכל אחד מאתנו יכול להקרין על הקיר.

הווידוי מאפשר לנו להיזכר בשני הצדדים האלה. בחולשותינו, ובמה שאנחנו טובים בו. במה אשמנו, ובמה לא. מתי דיברנו דופי ומתי לא. הרב קוק הציע לכל אדם גם לכתוב לעצמו ווידוי חיובי, כדי להיזכר בטוב שיש בנו (אהבנו, בטחנו, גמלנו טוב ועוד). התשובה היא החזרה להבנה, שגם אם יש אפשרות ליפול לחיי חומריות נטולי תקווה, כמו שמציעה לפעמים ההגות של המאה העשרים ואחת, יש אפשרות אחרת לגמרי: להשתמש באותם כוחות כדי לעשות הישר והטוב. אפשר ונכון להביא את הייחודיות של כל אחד מאתנו לעולם, ולהשפיע שפע חיובי על עצמנו ועל אחרים. לא לחיות מתוך שיפוטיות מתמדת, אלא מתוך הבנה של קולות שונים בתוכנו. מתוך אמונה שמאחורי כל הצללים עומד אור אלוהי בהיר ואינסופי, שמתגלה בצלם אלוהים שבכל אחד מאתנו.

על רקע התובנה הזו, אפשר אולי להבין קצת יותר את האמירה הפנטסטית של חז"ל ביחס לתשובה: "זדונות נהפכים לזכויות". אם נבחר נכון, אם נשתמש באופן ראוי בטוב שטבוע בנו, אם ננהל בצורה מושכלת את הקשיים הנטועים בתוכנו, אותו האור יתגלה אחרת לגמרי על הקיר. על קיר החיים. 

ועשרת ימי תשובה מלאי ההוד, הם הזדמנות נהדרת להזכיר זאת לעצמנו בכל שנה מחדש. צלם אלוהים שבנו מחייבת את האפשרות לתשובה. תשובה מאפשרת תיקון עולם. עולם פרטי, משפחתי, קהילתי, לאומי ועולם ברמה האוניברסאלית. זו בשורה של ממש לאדם באשר הוא, לא רק ליהודי המתפלל בבית הכנסת. ועלינו מוטלת האחריות להנחיל אותה לאחרים ולהציע לעולם אופק של חיים שמחים באמת.