"הפרשה והמיתוס" פרשת אחרי מות-קדושים – בין ניחוש לשכר ועונש

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

בפרשה שלנו אנו למדים על אחד המאפיינים התרבותיים דתיים של עמי האיזור המספוטמי ואולי של עולם העתיק בכלל- הנחש. התורה מטילה איסור מוחלט על הליכה לנחשים ועל הליכה מעוננים ורואה בכך דבר חמור ביותר.

(כו) לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:

מהו הוא בדיוק הנחש? מדוע התורה רואה בכך דבר כל כך נורא?

הנחש הוא סוג של הגדת עתידות. בתרבות המסופטמית הנחש תפס מקום נרחב ביותר. השומרים עסקו רבות בהגדת העתידות, אך נראה שאצלם הגדת העתידות לא היתה כה מפותחת. לעומת זאת, הבבליים שעסקו בהגדת עתידות הביאו את הנחש לכדי אומנות. אנו מוצאים גם תעודות רבות אצל האשוריים המתארות את תהליך הנחש ואת חוקיו הפנימיים.

אנו מכירים כיום ,שתי שיטות מרכזיות בתהליך הנחש. השיטה הראשונה מרכזה היא מעין הצצה לעתיד מתוך ההווה ואלו השיטה שניה של הנחש היא הסתכלות בהווה והבנת רמזים מטרימים של העתיד שכבר קיימים בהווה.

ישנן מספר דרכים מרכזיות להצצה לעתיד, אחת מן המוכרות בהן היו ניחוש דרך הגביע. אנו מכירים את הגביע כאביזר של המנחש מן הסיפור של פגישת יוסף באחיו שכלל את סידור ישיבת האחים על פי הגילאים שלהם- מה שהפתיע את האחים והדגשת הגביע של יוסף כגביע מיוחד:

(לג) וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ:..(א) וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֘ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ: (ב) וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:..(טו) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי:

יוסף מדגיש על עצמו- כי נחש ינחש איש כמוני. דהיינו המוניטין של יוסף הנו של אדם שמנחש והגביע הנו אביזר חשוב בתהליך זה.

הדרך השניה בה המנחשים היו מציצים אל העתיד היתה על ידי הקטורת. המנחשים היו מקטירים קטורת ועל פי צורת העשן של הקטורת היו מבינים מה יהיה בעתיד. זאת היא הסיבה מדוע המנחש היה מכונה "הרואה" (באכדית ; Baru) . (מענין לראות שגם גדול נביאי ישראל- שמואל, גם הוא כונה הרואה- שמואל א ט ט).

עוד צורת ניחוש מקובלת היתה ניחוש על ידי הטלת גורל- הפור שמוכר לנו ממגילת אסתר.

דרך נוספת לניחוש אינה מנסה להציץ לעתיד אלא להבין את הרמזים המטרימים של העתיד בהווה. צורת ניחוש זו נעזרה בתופעות טבעיות וראתה בהם סימנים למה הולך להתרחש בעתיד. הדרכים הנכבדות והנפוצות בדרך ניחוש זו היו הניחוש בכבד והאסטרולוגיה.

הכוהן המנחש היה מתבונן בכבד כדי לראות אם אין בו שינוי ממצבו הנורמלי של כבד של החיה, אם היו שינויים הוא למד מן השינויים הללו על העתיד, לטוב או לרע. הראייה בכבד ובאיברים פנימיים אחרים של שה הקורבן התבססה על האמונה, כי אלי האורקל, שמש והדד, רשמו כביכול את תשובותיהם לשאלות בדבר העתיד על כבדו של הקורבן. לא כל אחד יכל לעסוק במלאכה מורכבת זו, היו כללים רבים שחלקם נשתמר בידינו אך בגדול מדובר כאן בסט נרחב ביותר של חוקים. מסיבה זו הרואים בכבד תפסו מקום חשוב בפקידות הגבוהה של בתי המלוכה ועל פיהם היו מחליטים בענייני הממלכה הגורליים ביותר.

אך מעבר לשימוש הממלכתי, הרואים בכבד נתנו גם שיעור "שר"פ" הם העמידו את עצמם גם לרשותם של אנשים פרטיים , שידם השיגה לשלם את שכרם.

בידניו מצוי תיעוד של "ספר האותות" בו השתמשו הרואים המנחשים שכולל חוקים רבים ומפורטים (ראו בתמונות המצורפות לפוסט)

יש בחוקים אלו מעין "מדע" של הכרת הכבד והגדרות מדויקות מה כל פרט ופרט בכבד ובצורת זריקתו מלמד, זהו מדע מדויק שעל ידו ניתן לראות את העתיד שכבר מוכתב על ידי האלים, כבר בהווה.

לעומת הראיה בכבד ששימשה גם את האזרחים הפרטיים, האסטרולוגיה, הגדת עתידות על פי ההתבוננות בתנועותיהם של גרמי השמים, שימשה רק את המדינה רק את המלך ובית המלוכה. שיטת נחש זו התבססה על האמונה, כי זריחתם, ליקוים, תנועתם ומצבם של המאורות והכוכבים משפיעים במישרין על גורלם של המלך והממלכה. אף בידי האסטרולוגים היו ספרי שימוש ובהם אותות הקשורים בצבא השמים. שיטות פחות נכבדות ובלתי רשמיות של הגדת עתידות במסופוטאמיה התבססו גם על התבוננות תנועותיהם ובהתנהגותם של בני אדם ובעלי חיים שונים בטבע.

כפי שראינו, יוסף היה נחשב במצרים למנחש גדול, יוסף היה צפנת פענח, מפענח הצפונות ובעקר קורא בחלומות. במצרים רווחה מאוד התפיסה שהחלומות הנם שער לעתיד. אנו מכירים את ספרי החלומות הטובים וספרי החלומות הרעים שהיו בידי החרטומים. יוסף בעיני המצרים הוא רב- נחש, פותר חלומות ואף מנחש בגביעו. מכאן מגיע מעמדו הגבוה בעיני פרעה ובעיני יתר האצולה המצרית.

ההסתייגות של התנ"ך מן הנחשים והמעוננים היא ברורה אך מהפכנית ביותר מבחינת המסר שמנסה התנ"ך לשלוח לעמי האיזור. הנחש מבוסס על ההנחה שהאלים מעורבים פה במציאות וקובעים את גורל העולם עוד מראש, דהיינו הכל צפוי והרשות אינה נתונה. יש כאן איזו הנחה שמי שיבין את "המדע האלילי" יוכל להבין את עתידו ומילא אולי על ידי כישוף או דברים דומים, להשפיע על עתיד זה ולחמוק ממנו.

זה לא המסר אותו התורה מנסה לקדם. התורה מנסה לקדם את האחריות האנושית, את תפיסת השכר והעונש, את הרעיון שאמנם הכל צפוי- אך הרשות נתונה. אלו אינם דברים קטנים, אלא רעיון שעומד בלבו של התנ"ך. יש משמעות להתנהגות האנושית, יש שכר ועונש, לא הכל שרירותי.

התנ"ך גם מלמדנו שאי אפשר למשטר את העתיד, אי אפשר להפוך את העתיד שנקבע על ידי ההתנהגות האנושית לנוסחה. בעולם העתיק הסבירו את המציאות על ידי פעולת האלים, מילא מי שמבין את האלים, מבין את המציאות- אפילו את העתיד.

לא רק שהתנ"ך טוען שאי אפשר להבין את האלוקות אך יתר מכך, אין צורך. בניגוד לעתיד האלילי שנתפס כעתיד שרירותי, העתיד התנ"כי נקבע על ידי מערכת יחסים בין האדם לאלוקים. השכר והעונש נקבעים על ידי מעשה האדם ולא על ידי הכתבת האל.

בעולם בו המלכים והאצולה עשו הכל בכדי לקבל הצצה לעתיד- התנ"ך הגיע ואמר אל תנסו להציץ לעתיד- אנא צרו אותו.