חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

אמנות בצל המלחמה

ערבי אומנויות עוצמתיים שהתקיימו באולפנת “אור תורה כץ אוריה”, חשפו את יצירותיהן המטלטלות של תלמידות המגמות השונות באולפנה, אשר ביקשו לתת ביטוי באמצעות האמונות לתחושות, למחשבות ולתקוות שעלו בהן בעקבות המלחמה

%D7%A2%D7%A8%D7%91 %D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9C %D7%91%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%AA %D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94
מהופעות המחול באולפנת אור תורה כץ אוריה (קרדיט צילום: רוני בר סימן טוב)

כמדי שנה, עם התקרבות סיום שנת הלימודים, קיימו באולפנת “אור תורה כץ אוריה” את ערבי האומנויות בהם הוצגו עבודות תלמידות מגמות אמנות, מחול, עיצוב, קולנוע ותיאטרון. אולם, נראה כי החודשים הקשים והמאתגרים אשר עברו על כולנו מאז ה-7 באוקטובר, הותירו את חותמם גם על התלמידות הצעירות, כפי שהיה ניתן לראות בתוצרים הרבים והמגוונים אשר יצאו תחת ידן, אשר מרביתם ככולם נוצרו בהשפעת המלחמה. התוצאה – שני ערבי תצוגה מטלטלים ועוצמתיים, אשר חשפו את הכאב אבל גם הציגו תהליכים עמוקים, תקווה ואמונה גדולה.

“אנחנו שואלים את עצמנו, האם בשנה זו, בה המציאות התהפכה עלינו ואנו נמצאים בשנה של מלחמה, בה השכול והחטופים הנמצאים בשבי הם חלק מהיומיום שלנו, עד כמה נצליח ליצור ולהמשיך כרגיל בשגרה שלנו?” אומרת מנהלת האולפנה, יונת למברגר. “לכאורה, ‘כאשר התותחים רועמים המוזות שותקות’, והדאגה וההתמודדויות יכולות לשתק את היצירה. אבל ביצירה יש גם כוח תיקון וריפוי, וכפי שניתן לראות השנה, היצירות של התלמידות מהוות ביטוי פנימי לתפילה, כאב, זעקה ושחרור” היא מדגישה. 

חלק מהעבודות, נוצרו בהשפעת חוויות אישיות שחוו התלמידות בצל המלחמה. כך לדוגמה, תלמידת מגמת המחול באולפנה, אמנה רבי, אשר עברה לגור בקיץ האחרון בקיבוץ סעד שבעוטף עזה. בבוקר ה-7 לאוקטובר, התעוררו  אמנה ומשפחתה לתוך מלחמה, תוך בלבול וחוסר ידיעה. מאז הם שהו תקופה ארוכה במלון בים המלח, אביה של אמנה התאושש מפציעה, ורק לאחרונה חזרו לקיבוץ. יצירתה “מולדת” הושפעה מחוויותיה האישיות בבוקר המלחמה ובחודשים שעברו מאז, וכן משיר שכתב אחיה, איתן, בו הוא כותב: “על מה את שמחה אויבת אחת? שראית אותי נופל? מבולבל? שראית אותי מפורק לחלקים וכל חלק לא קשור לאחר?”. 

AJ0A3453
יצירתה של רוני שמעוני

יצירה נוספת אשר נולדה מחוויה אישית, הייתה של התלמידה רוני שמעוני, אשר משפחתה פונתה מהצפון, יצרה בהשראת התחושות שעלו סביב הפינוי, את היצירה “היהודי הנודד”, במסגרתה לקחה מזוודה והפכה אותה לבית. “ב-7 באוקטובר השתנו חייהם של מאות אלפי אזרחים – חלקם נאלצו לנוס ולברוח מבתיהם במהירות, לאחרים לא נשארו בתים לחזור אליהם” אומרת רוני. “הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. המזוודה היא החפץ הפיזי הכי קרוב לבית שנשאר למפונים, איתה הם מתגלגלים ממקום למקום, לכן בחרתי בה”.

התלמידה נילי אימבר, יצרה את היצירה “פלסטרים רפואיים על עץ” – דיוקן עצמי בגודל אמיתי, המורכב משכבות על שכבות של פלסטרים רפואיים. “העבודה שלי מדברת על כך שאנו נבנים מהחוויות ומהמשברים שלנו, והפלסטרים הם מעין דימוי למשבר אישי שחוויתי שהיה קשור לפציעה פיזית” מספרת נילי, שדוד שלה נפצע במלחמה ואיבד את שתי רגליו. “העבודה בשכבות מסמלת את הבנייה ההדרגתית שלנו. במבט מקרוב אפשר לראות את הפרטים הקטנים והעדינים, אבל רק כשמתרחקים מתגלה התמונה השלמה”.

בין היצירות היו גם כאלה, אשר ביקשו לתת ביטוי לתחושות אשר מלוות את כולנו כאזרחי המדינה, ובמיוחד את בני הנוער. כך לדוגמה הסרט “מעבר לגלים” שיצרו תלמידות מגמת הקולנוע, אשר מביא את סיפורה של נערה שעוברת תקופה קשה ובעקבות המלחמה לא מצליחה להתנתק מהחדשות והולכת ושוקעת. היא מחליטה ללכת לים ושם מוצאת כוחות חדשים.  

גם התלמידה ליאל כהן, יצרה את היצירה “כשמשהו נשבר” – מיצב של כלי חסר שבורים שהודבקו מחדש, כדי לבטא את השבר שחשה בתקופת המלחמה. “ב-7 באוקטובר, חווינו שבר גדול מאוד, כעם, כחברה וכיחידים” היא אומרת, “השבר שנוצר, גרם לכך שהאדמה הבטוחה שלנו נסדקה תחת רגלינו. בעבודה, בחרתי להמחיש את הפצע שלי, את השבר שנסדק בי בתקופה האחרונה, בעקבות החללים הרבים והתחושה שהשאירו מאחוריהם שבר עצום, שלעולם לא יתאחה במלואו. באופן אירוני, מה שאיחד וחיבר אותנו היה האובדן הגדול של כל מה שהיה לנו ובעיקר של החיילים הרבים. בזכות אותם חיילים שהקריבו את חייהם במלחמה, אנו זוכים לאחות מעט מן השברים הרבים, בעוד שברים אחרים נפערים מחדש”. בתוך החללים שיצרה ליאל בכלים השבורים, היא הכניסה פתקים עם שמותיהם של חיילים שנפלו במלחמה.

%D7%A2%D7%A8%D7%91 %D7%AA%D7%99%D7%90%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%9F %D7%91%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%AA %D7%9B%D7%A5 %D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94 %D7%94%D7%94%D7%A6%D7%92%D7%94 %D7%A9%D7%97%D7%A8 %D7%A2%D7%9C %D7%92%D7%91%D7%99 %D7%9C%D7%91%D7%9F

חלק מהעבודות ביקשו לעלות בפני הקהל מסרים חשובים וחומר למחשבה סביב המצב. כך ההצגה “שחר על גבי לבן” מאת אפרים קישון, אשר בחרו לבצע תלמידות מגמת התיאטרון, המציגה שתי משפחות עכברים – האחת לבנה והשניה שחורה, שמתקשות להתחבר. האם אויב משותף – חתול “המפצלת הנוראית” – יצליח לחבר אותם וללמד אותם שהאחדות הכרחית? “אנו עדות למצב בחברה הישראלית שבו בעיקר רואים את המפריד בין האנשים ולא את המחבר” אומרות התלמידות, “קצת שכחנו מה מחבר ביננו עד שהגיע האויב מבחוץ, שמכריח אותנו לזכור. בהצגה שלנו רצינו להראות שהפירוד הוא מוגחך, כי השוני הפנימי לא באמת קיים ויש לנו הרבה יותר משותף ממה שנדמה לנו. העובדה היא שבסופו של יום, האויב שלנו לא מבחין בהבדלים בינינו”.

%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%98 %D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%91 %D7%A9%D7%9C %D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA %D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%99 %D7%99%D7%95%D7%93%D7%9C%D7%9E%D7%9F %D7%95%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%94 %D7%A8%D7%95%D7%96%D7%9E%D7%9F
פרויקט “הקשב” של התלמידות מירי יודלמן ונויה רוזמן

כך גם היצירה “להתרגל אליכם שוב” של יערה קורנפלד, ביקשה לעלות את המודעות למורכבות שבמעבר בין המלחמה לשגרה בעורף, זאת האמצעות ציורים שיצרה בעיפרון ואקריליק על קנבס. “אנחנו מצפים מהחייל שחזר משדה הקרב לחזור לשגרה, אבל המראות שהחייל ראה והקצב בו הוא התרגל לחיות אינם תואמים את החיים שבעורף” אומרת יערה. “אני מכירה מקרוב את התחושה של הקושי במעבר הזה, גם לחייל וגם לבני משפחתו”.

יש יצירות אשר גם ביקשו להושיט יד לסייע לאלה אשר נפגעו במלחמה וזקוקים לעזרה. כך לדוגמה הפרויקט “הקשב” של התלמידות מירי יודלמן ונויה רוזמן, אשר עיצבו אפליקציה שמטרתה לסייע לחיילים עם פוסט טראומה. במסגרת האפליקציה אפשר לקבוע סוגי טיפולים שונים כמו ייעוץ פסיכולוגי, מעגלי שיתוף ושיחות טלפון. “בחרנו בשם ‘הקשב’, שזו מילה שהצבא משתמש בה מצד אחד, ומצד שני זה אומר למישהו להקשיב – וזה מה שחיילים עם פוסט טראומה צריכים” מסבירות מירי ונויה. 

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}