"הפרשה והמיתוס" פרשת בא – מכות השמים ומעשי האמונה

למכות השמים היתה השפעה גדולה ביותר על פרעה ואנו רואים שפרעה כבר מבקש לשוב בתשובה אחרי מכת הברד והארבה:

"חטאתי הפעם! ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט, כז) "חטאתי לה' א-להיכם, ולכם" (י, טז).

כמובן הוא חוזר בו אחרי תום המכה. אבל המכות שמגיעות מן השמים ולא מן הארץ מניעות משהו בזהות של פרעה השליט של מצרים, משהו בו נסדק.

השיא של המכות אשר מגיעות מן השמים מגיע במכת החושך:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (י, כב).

משה נוטה ידו על השמים ויש חושך אפילה בכל ארץ מצרים.

דומה שהיה פה צעד אחד רחוק מדי, שהרי את החרדה והפחד מחליף הזעם ופרעה אומר למשה ואהרון:

"ביום רְאֹתךָ פָנַי, תָמוּת" (י, כח)

גם מכת בכורות, המכה שבגללה פרעה שולח את עם ישראל לחופשי מגיעה ברגע שמבחינת פרעה "נדמה שהשחר לא יגיע לעולם" (כפראפרזה לשיר הידוע של בית הבובות) שבכורות מצרים מתים בחצי הלילה וקול הבכי של מצרים עולה מכל עבר. פרעה כבר לא יודע מה יקרה ומה יהיה, אם באמת השחר שוב יזרח ושולח את ישראל.

למה דווקא מכות השמים כל כך מזעזעות את פרעה?

מדוע דווקא החושך מוציא זעם כה גדול מפרעה?

ניתן לומר שזוהי תגובה טבעית של פרעה לעומס של המכות שהולך ומתגבר.

אבל ניתן להציע גם הצעה אחרת.

אחד מאלי מצרים המרכזיים היה אל השמש- רע. על שם רע נקרא רע-מסס, הלוא הוא שם ידוע בשושלת של פרעוני מצריים. בשבועות הקודמים גם עמדנו על כך שהשם משה מקביל לשם מסס- ובכך גם משה נושא מאין רמז לשמו של רע, בשמו. גם השם פרעה עצמו, משמעותו הנה פר- רע, ביתו של רע. החוקרים טוענים שבתחילה המילה פרעה התייחסה לארמון ולאחר מכן הושאלה למלך מצרים הלוא הוא פרעה.

המיתוס שליווה את האל רע, הנו אחד מן המעניינים והמרתקים של התרבות המצרית, מאחר והוא מצוי בלב הקוסמוגניה המצרית. השמש היוותה בעיני המצרים את התגלמותו הממשית של רע, ולפעמים הם התייחסו אליה כעינו הפקוחה של האל. בתקופה מאוחרת יותר, כאשר אתום, אל הארץ, הפך לאל השמש השוקעת, החלו מתייחסים אליו כזהה לרע. חפרי, אל זוטר אשר תפקידו היה לדחוף מדי יום את השמש במסעה לאורך כיפת השמים, התמזג אף הוא במרוצת השנים עם האל רע והפך מאוחר יותר לפן זריחת השמש של האל.

לבסוף החל רע לאבד מיוקרתו בעיני המצרים, שהחלו מעדיפים על פניו אל שמש נוסף – הורוס. כאשר נהיה הורוס חשוב מרע, הפכו המצרים את רע להתגלמות של הורוס אשר כונתה "רע-חראחתי" ומשמעה: "רע, הורוס של שני האופקים".

בהיותו אל השמש והשמש עצמה, עשה האל רע יום יום את מסלול השמש בשמים ממזרח למערב. המצרים, הקדמונים סברו שאת חלקו הנסתר של מסע זה, מנקודת שקיעת החמה לנקודת זריחתה ביום שלמחרת, עשה אל השמש מתחת לפני האדמה, בעולם התחתון.

על בסיס סברה זו טוו המצרים שלל אגדות ומיתוסים. אחד המיתוסים מספר כי את המסע בשאול עבר רע על גבי סירה שנוהגה על ידי האל מאט, ואשר החותרים בה היו האלים הורוס ותחות. האחריות לביטחונה של הסירה הופקדה בידי האלים סת ומהן, אשר הגנו על רע מפני תקיפת המפלצת אפפ (מוכר גם כ"אפופיס", נחש ענק המהווה את התגלמות החשיכה והחורבן).

תופעת ליקוי החמה הוסברה על ידי המצרים הקדמונים כהתרשלות רגעית של האלים המגינים על הסירה בתפקידם, ועקב כך התגברות רגעית של אפופיס על רע.

לאור דברים אלו ניתן להבין את הלחץ והפחד של פרעה בעקבות המכות שהגיעו מן השמים ובעקר ביחס למכות שהחשיכו את השמש. כל תמונת העולם המצרית היתה בנויה על כך שאל השמש מתגבר על החושך הנצחי, על הנחש אופסיס אשר מאיים לבלוע את העולם. והנה מגיע משה ומטה את ידו על השמים ומחשיך אותם, מגיעות מכות אחרות מן השמים. זהו חלק מאותו המהלך של עשיית השפטים באלי מצרים.

אך כאשר תמו מכות הארבה והברד, חזרה השמש לזרוח, חזרה השמש להאיר, כמו חזרה והתייצבה מחדש תמונת העולם של פרעה והסדר חוזר לכנו. מרגע שתמונת העולם חוזרת לכנה, פרעה שב ומקשה את לבו. האמונה באל רע, באלי מצרים גורמת לו להקשות אל לבו מחדש.

לאחר שלושה ימים של מכת חושך, פרעה עובר מחרדה לזעם, אלי מצרים הוכנעו- והאל היחיד שנותר- זה הוא, פרעה, הכל תלוי בו. זו היא הסיבה שמגיעה תגובת הזעם של פרעה, שמבין שאליו הוכנעו. אך הוא נשאר איתן ולא מוכן להיכנע.

ההכנעה שבאה לאחר מכת בכורות, גם היא זמנית. לאחר שמתברר שהשמש זורחת מחדש, והעולם ממשיך כמנהגו כמה ימים, אמונתו של פרעה שבה ומתחזקת והוא חוזר לרדוף אחר בני ישראל.

הבחירה של המקרא להתמקד באמונת מצרים, מלמדת משהו עמוק ביותר על טבע האדם. ישנם שני סוגי אמונה, אמונה אשר מכתיבה מעשים, אל מול מעשים שמכתיבים אמונה. אין ספק שהמקרא מקדם את המודל השני. את המעשים שמקדמים אצל המאמין את רעיון האמונה. האמונה אינה מנותקת מן המעשה, אלא היא המעשה עצמו. המאמין נדרש לפעול בצורה אנושית, אך שפעולתו האנושית תהיה בצורה של אמונה. לא מדובר במעשים שהם נוגדי מציאות או במעשים שמסבירים את המציאות, אלא במעשים שכל אחד יכול וצריך לעשות, אך כאלו שמבטאים את האמונה.

כך האמונה לעולם אינה מתנתקת מן המציאות, המעשים והמציאות מבטאים את סטטוס האמונה באלוקים, את העמידה אל מול האלוקים.

אמונה ללא פרקטיקה יכולה להתדרדר לשני כיוונים, לכיוון של תלישות ולבסוף היעלמות, או שמא לקיצוניות של ממש. אם האמונה היא הסטנדרט היחיד לתקפות של המעשה, האדם יכול להתדרדר מהר מאוד לאי הפרדה בין טוב לרע, התוצאה המעשית אינה מוכיחה דבר אם האמונה הפנימית היא חזקה. המעשה יכול להיות מעשה של שחיתות, מעשה שהולך נגד מה שהמציאות מראה, אך בכל זאת יחשב מעשה של אמונה, אם הוא נעשה מתוך אמונה.

זוהי אמונה שלא נותנת למציאות לערער אותה. זו לא אמונה שנבנית על גבי המציאות, זאת לא אמונה שהמציאות אמורה לבטא אותה, אלא כזו שמוכלת על המציאות. המציאות כולה מתפרשת לאור האמונה. לכן, גם מתי שהכישלון ברור, שהתוצאות מראות שיש בעיה, אמונה מאין זו לא מכונה לראות את המציאות נכוחה. המציאות היא סך הכל הקוסמוגניה של האמונה.

לא כן התפיסה של המקרא. מיד שעם ישראל מתחיל לחוש חופש, שהמציאות שלו משתנה, עם ישראל מתחיל לקבל מצוות. החודש הזה לכם ראש חודשים, לקיחת שה לבית, הוא מקבל מצווה על דרך האכילה, הוא מתבקש לא לאכול מחמצת, הוא מתבקש לאכול מצות ועוד. אלו הם מעשים שהוא לא היה עושה ללא צו האלוקים, אבל אלו הם גם מעשים שלא נוגדים את המציאות מסביב. עם ישראל לוקח שה לבית אבות, אלי מצרים, רק מתי שהמצרים מוכנעים, לא לפני כן. מרגע שהמציאות משתנה ויש מקום לדבר על אמונה של בני ישראל כיוון שכבר אין קוצר רוח ועבודה קשה, דבר זה מתבטא במעשים.

כך לומד עם ישראל שהאמונה אינה עוברת דרך הקוסמוגניה, אלא עוברת דרך מעשה. התודעה הגבוהה של העמידה אל מול האלוקים, מתבטאת בדברים הפשוטים, במציאות המעשת. אמנם השמים מספרים כבוד אל, אבל אלו השמים, בכדי שהאדם יעשה מעשי אמונה, הוא חייב לעשות מעשה במציאות, מעשה מציאותי של אמונה.