בין יחידים לציבור

מאת הרב שוקי רייך, ראש המכון למהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד

האידנא

התפילות בראש השנה נחלקו בין האוניברסלי- "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו".

לבין הישראליות – "ובכן יתקדש שמך, ה' אלקינו, על ישראל עמך", "ובכן תן כבוד ה' לעמך".

בין "אתה בחרתנו", לבין "מלוך על כל העולם כולו".

בימים אלו "הנה ה' נגף מגפה", מגפה כלל אנושית, שאינה יודעת להבחין בין תמים, לערום, בין טוב לרע, בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, ובין ישראל לעמים.

ננסה ליתן דעת על כך במשמעות ימי ומועדי תשרי.

זכרון או יום

כאשר מוזכר אופיו ודינו של ראש השנה מוזכר השופר.

פעמיים הוזכרה תקיעת השופר ביחס לראש השנה.

פעם ראשונה בפרשת אמור (פרק כג פסוקים כג – כה): וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ:

ופעם שניה בפרשת פינחס (פרק כט פסוק א): וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם:

כיצד פישרו של יום נמצא בתורה בצורה כה נעלמה שכל איפיונה הוא השופר?

מסביר את הדברים רבינו בחיי (אמור פרק כג פסוק כד):

ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות.

כך שסודו של ראש השנה מצוי במילים ספורות ובודדות.

ננסה לעמוד על הסוד.

הבדל ברור אנו מוצאים בהזכרת ראש השנה, פעם אחת זכרון תרועה, ובפעם השניה יום תרועה, מהי האבחנה בין ההזכרות השונות?

רבו התשובות שנתנו המפרשים להבדלים שבין ההזכרות השונות.

בין יחיד לציבור, ובין ישראל לעמים

מתוך הבדל הפסוקים רשאים אנו לומר ששני ביטוים שונים הם לראש השנה.

כבר הנצי"ב מוולוזין בהרחב דבר על העמק דבר (אמור כ"ג, כ"ד), הסביר דתרי דיני נידונים בר"ה, א' כל אחד ואחד בפני עצמו על חיים ופרנסה, והשני  דבימים אלו יש מלחמת שרי אוה"ע עם כלל ישראל.

דברים אלו בסגנון שונה כתב הרב שלמה קלוגר בחכמת שלמה שלו, באורח חיים סימן תקפא סעיף ד, שני דינים יש לנו בראש השנה, אחד הנוגע בינינו ולו יתברך מה שכל אחד חייב בעון עצמו, והשני הוי מה שאנו נידונים בכלל עם האומות העולם מי יפול בחלקו יתברך.

מתוך דברים אלו, המעירים ומאירים את האפשרות לראות בראש השנה כיום הדין של היחידים, ומאידך גיסא יום הדין של הציבור. נוכל לנסות לבחון את משמעות תקיעת השופר, "זכרון תרועה" לעומת "יום התרועה".

השופר האישי והציבורי

בפרשת אמור "זכרון התרועה", כראש השנה וכן יום הכיפורים, הזמנים מצוינים ללא קורבנותיהם, חגי יחיד הם וביחוד לאור דברי הגמרא במסכת ראש השנה (דף לב עמוד ב), המתלבטת אלו מפסוקי התנ"ך ראוי להזכיר בזכרונות, קובעת הגמרא: "אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה", פסוקי הזכרונות אינם מכילים בתוכם זכרון של יחיד, אלא אם הוא ציבורי. ואם כן הפסוק באמור הוא של היחיד שמוזהר בתפילה שלא לדבר רק על עצמו, "זכרון" – האדם וההיסטוריה הפרטית שלו, אין להם מקום ב"זכרון" הכלל אנושי.

פסוקי פנחס, הנמצאים בתוך חיובי הקורבנות, כחיוב כלל ישראלי שבבית המקדש, הם חיובי כלל. "יום תרועה יהיה לכם", כחלק מחיוב כללי של המקדש, קול אחד של שופר ושתי שמיעות בו, של הכלל ושל הפרט.

שינוים המתבקשים בנוסח התפילה

בימים מיוחדים אלו שבהם ראוים דברי אליהו,  המובאים בדברי הימים ב (פרק כא פסוק יד):

הִנֵּ֣ה ה֗' נֹגֵ֛ף מַגֵּפָ֥ה גְדוֹלָ֖ה בְּעַמֶּ֑ךָ וּבְבָנֶ֥יךָ וּבְנָשֶׁ֖יךָ וּבְכָל־ רְכוּשֶֽׁךָ .

חובה עלינו בתפילות יום הדין, וכן במחילת יום הכיפורים, להוסיף ולנסות לפתוח שערי מעלה בתפילתנו לבורא עולם, בנוסח רב סעדיה גאון:

אבינו מלכנו עצור (ולא רק מנע) מגפה מעולמך.

וכן להוסיף "על כל יצירך" ולא רק על "בני בריתך".

וזהו הנוסח הראוי להאמר קודם ברכת הכוהנים שבאהבה, מיד לאחר מודים דרבנן:

אבינו מלכנו זכור רחמיך וכבוש כעסך וכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ומגפה ופגע רע וכל מחלה וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורענויות וכל גזירה רעה ושנאת חינם מעלינו ומעל כל יצירך.