“הפרשה והמיתוס” – בראשית ברא אלוקים
מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום
לכל דת יש סיפור בריאה משלה. השאלה איך נברא העולם? מי ברא או בראה את העולם? מדוע נברא העולם? אלו הן שאלות שכל מי שמנסה לתת תמונת עולם קוהרנטית ביחס למציאות, שכל מי שמנסה לטעון לדרך התנהלות מסוימת שראוי ללכת על פיה, יש לו תשובות משלו לשאלות אלו.
כל אחת מן הדתות העתיקות סיפרה את הסיפור שלה איך בדיוק העולם נברא. ביחס לסיפור הבריאה יש את הסיפור בבלי שמופיע באנומה אליש, יש את הסיפור מצרי, יש את הסיפור הכנעני, הסיפור היווני, הסיפור של בני האינקה, הסיפור הסקנדינבי, את הסיפורים שמגיעים מתת היבשת ההודית, את הסיפורים שמגיעים מאיזור סין/ יפן.
אפילו הספרות המודרנית יצרה מיתוסים של בריאה.
ראוי לאיזכור ג.ר.ר טולקין שיצר מיתוס בריאה מורכב ביותר שמתכתב עם תורות פנימיות של הדתות המונותאיסטיות ושם הוא מתאר איך אלובטאר יוצר את האיינור שהן מאין מלאכים/ שכלים נבדלים ששרים לפניו ומתוך השירה הזאת יוצא הקיום. אחד מהאיינור, מלקור חש גאווה בעת ששר ושירה זו הנה מקור הרוע במציאות. אם היינו מוחקים את שמו ג.ר.ר טולקין מתחילת הפיסקה, בקלות היה אפשר לחשוב שמדובר במיתוס בריאה של דת עתיקה. נקודה זו הנה חשובה ביותר, כי המון פעמים יש תחושה שכאשר קוראים את סיפורי הבריאה של הדתות העתיקות ואת סיפורי הבריאה (כן, סיפורי ברבים ונציג אחד מהם בהמשך) של התנ”ך, שמדובר פשוט בסיפורים.
אך ודאי שדבר זה אינו מדויק ואינו נכון. כל סיפור בריאה למעשה מגלה לנו איך המספרים של אותו הסיפור תופסים ומבינים את הראשית, תופסים ומבינים את היסוד של המציאות. האדם מיום יצירתו מחפש את המקור שלו, מחפש להכיר את הכוח המניע של המציאות.
הפגנאיות הציעה פתרון פשוט לשאלה זו, אין יוצר לטבע, הטבע לא נוצר אלא היוצר. אין הכוונה בכך שאין לטבע
יוצר- אלא שהאלים עצמם הנם הטבע.
במיתוס גלגמש אנכדו והשאול נאמר:
“בימים ההם, בימים הרחוקים ההם,
בלילות ההם, בלילות הרחוקים ההם,
בשנים ההן, בשנים הרחוקות ההן…
כאשר הופרדו השמים מן הארץ,
כאשר הובדלה הארץ מן השמים,
כאשר יצא שם בני-האדם לתהילה,
כאשר לקח (האל) אנו לעצמו את השמים,
כאשר לקח (האל) אנליל לעצמו את הארץ,
וכאשר העניק ל(אלה) ארשכגל את השאול במתנה…”
במיתוס זה אנליל- ראש הפנתאון השומרי, אבי הסערה הגשם והרוח, מפריד שמים מן הארץ ומעניק איזורים שונים לאלים שונים במתנה.
במיתולוגיה היוונית ישנו סיפור אחר:
תחילה היו כאוס – התהום הראשוני, גאיה – האדמה וארוס – התשוקה המינית. כאוס הוליד את הלילה, והלילה הוליד את היום. גאיה ילדה את אוראנוס – הרקיע, את פונטוס – הים ואת ההרים. ארוס לא הוליד דבר, ובהמשך הדברים גם נראה מדוע. לאחר מכן שכבה גאיה – האדמה עם בנה אורנוס – הרקיע וילדה שנים-עשר בנים ובנות מלאי-עוצמה. אלה הם הטיטאנים, האלים ששלטו פעם. אך אוראנוס, אביהם, לא אפשר לאלים אלה לצאת מבטן אמם האדמה. גאיה ובניה קשרו נגד אוראנוס, וצעיר הבנים – קרונוס – סירס את אביו, הוציא את אחיו מבטן האדמה ונעשה מלך האלים. כך התחיל עידן קרונוס.
כך כותבת ד”ר מרגלית פינלקברג על תפיסה זו:
“אין שום ספק בכך שהמאפיין העיקרי של תפיסת היקום, כפי שהיא באה לידי ביטוי הן ב’תיאוגוניה’ להסיודוס והן בתיאוגוניות יווניות אחרות הוא היעדר ‘בריאת העולם’ במובן המקובל של המלה, העולם אצל הסיודוס לא ‘נברא’ אלא נוצר או, ליתר דיוק, התהווה מכמה יסודות ראשוניים במעין תהליך אבולוציוני. אף לא באחד משלבי ההתפתחות הזאת פעל או התערב כוח חיצוני. טבעם של הגורמים הפועלים מאפשר זאת, כי התפתחות אבולוציונית זו טמונה בחלוקת האלים לזכרים ולנקבות. כפי שראינו, שלושה יסודות היו בתחילת התהליך: כאוס, גאיה וארוס, התשוקה המינית. רק ארוס לא העמיד צאצאים משלו, משום שחשיבותו התיאוגונית מצויה במישור אחר. ארוס מגלם את הכוח המניע של תהליך אשר נתפס על-פי הדגם של רבייה ביולוגית. אך אם העולם לא נברא על-מדי גורם חיצוני כלשהו, מהו תפקידם של האלים בעולם מעין זה? ברור שמכיוון שהאלים לא בראו את העולם, אלא נוצרו במהלך התפתחותו, אין ולא יכולה להיות להם שליטה מוחלטת בסדריו. אין זה אומר, כמובן, שהאלים היווניים אינם מסוגלים לשנות דברים, להתערב במהלכים וכיוצא באלה, אך אין ביכולתם לשנות את סדרי העולם, כי בסופו של דבר גם הם כפופים לסדרי העולם האלה. מוגבלות זו של האלים באה לידי ביטוי מובהק במושגים של הכורח (אנאנקי) ושל הגורל (מוירה), אשר עומדים אפילו מעל לאלים עצמם. כאשר רצונם של האלים אינו עולה בקנה אחד עם מה שנקבע על-ידי הגורל והכורח, אין לאלים בררה אלא לוותר ולסגת”
בתפיסה היוונית האלים אינם בוראים את העולם אלא הם חלק מן העולם, למען האמת על פי תפיסה זו אין דבר שהנו מחוץ לעולם. זהו גם הרקע לצמיחת הפילוסופיה היוונית שחיפשה בתוך העולם את החומר המאחד של העולם. גם הפילוסופים היוונים שדיברו על בריאת העולם, דיברו על בורא המוגבל בחוקי הטבע והמציאות, דהיינו בורא שהנו חלק מן העולם.
המיתולוגיה המצרית הנה בין המורכבות בין המיתולוגיות שאנו מכירים. בניגוד למיתולוגיות אחרות המדברות על ריבוי אלים, במיתולוגיה זו אנו מוצאים שהאלים הרבים הנם ביטוי של כוח אחד- הנטר.
לפי מיתוס בריאת העולם כפי שהוא מופיע במיתולוגיה המצרית, בראשית היו נו. נו היה החושך ששרר לפני היווצרות הזמן. מתוך החושך יצר האל אתום את עצמו בעזרת שימוש במחשבותיו ובכוח רצונו הטהור. הוא לא היה גבר ולא אישה, אלא גבעה בשם בנבן, והייתה לו עין מיוחדת הרואה הכול והיכולה לשוטט בכל רחבי היקום. בגרסה אחרת הופיע האל אתום על הגבע, ובגרסאות אחרות של המיתוס הפציע האל מתוך פרח החבצלת שבראש הגבעה. לאחר בריאתו חש אתום בודד. הוא חבר אל הצל שלו כדי לברוא ילד וילדה מרוק ומהזרע שלו . הילד והילדה שנולדו היו שו ותפנות. (בגרסאות מאוחרות של פרשת הבריאה, האל הראשון שברא את עצמו היה דווקא רע אל השמש. האל אתום-רע היה מיזוג פולחני של שניהם).
שו הפך לאל האוויר ותפנות הייתה לאלת הערפל והלחות. אביהם הטיל עליהם להפוך את הכאוס והחושך לעקרונות, חוקים, סדר ויציבות. שו ותפנות הפרידו בין האור ובין החושך. הסדר שהם יצרו קיבל צורת נוצה קלילה וטהורה, שהפכה לאלת הסדר מאע’ת. שו ותפנות יצרו גם אלים נוספים: גב אל האדמה ונות אלת השמים.
בתחילה נועדו גב ונות להיות מחוברים זה לזה, אך בשם מעת’ – הסדר והצדק בעולם – הם נאלצו להיפרד כדי למלא את תפקידם ואת ייעודם. כדי להפריד ביניהם דחף שו, אל האוויר, את נות מעלה אל השמים. שם היא נשארה מתוחה מעל גב אחיה ובן זוגה. נות בראה את הגשם וגב ברא צמחים. מדי לילה, לפני הזריחה ילדה נות את אל השמש רע. כאשר עלה היום, עקבה אם השמים נות אחר השמש במסלולה עד שרע מת בתוך פיה בשקיעה. באופן דומה, נות גם בולעת את הכוכבים בבוקר ויולדת אותם שוב בערב.
לבסוף בראו שו ותפנות את האלים המלכותיים המצריים, שנולדו תחת עץ השיטה: איזיס מלכת החיים והפריון, חתחור אלת היופי האהבה והמוזיקה, אוסיריס שליט המתים, סת אל הרשע, תחות אל החוכמה, ונפתיס אלת הנהר. איזיס ואוסיריס הולידו את הורוס (אם כי השם הורוס מתייחס גם לאל אחר, עתיק יותר מששת האלים המלכותיים).
בקלות ניתן לראות את ההקבלות לפסוקי הבריאה של ספר בראשית, אך גם את השוני. גם פה, כמו בבראשית א’ מוטיב ההפרדה הנו מרכזי, הפרדה בין אור לחושך בין אדמה לאוויר. במיתולוגיה המצרית כל בריאה ראשונית הנה למעשה אל נפרד שמהווה ביטוי לכוח של נו. אך ממה שאנו רואים פה, המציאות היתה קיימת תמיד, גם לפני הזמן.
יש פה גם מימד מרתק של בריאה עצמית של אל את עצמו. אנו עוד נחזור לנקודה זו בהמשך.
תפיסת העולם האלילית סגורה בתוך עצמה, סגורה בתוך הקיום של עצמה, בתוך קיום הטבע.
האמת היא שגם בתנ”ך ישנם תיאורי בריאה מהם ניתן להבין שהיה משהו עוד לפני הבריאה. לשם דוגמא ניתן להביא את תיאור הבריאה בספר משלי פרק ח:
א הֲלֹֽא־חָכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ׃ ב בְּרֹאשׁ־מְרֹמִ֥ים עֲלֵי־דָ֑רֶךְ בֵּ֖ית נְתִיב֣וֹת נִצָּֽבָה׃ כב יְֽקוק קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז׃ כג מֵֽ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי־אָֽרֶץ׃ כד בְּאֵין־תְּהֹמ֥וֹת חוֹלָ֑לְתִּי בְּאֵ֥ין מַ֝עְיָנ֗וֹת נִכְבַּדֵּי־מָֽיִם׃ כה בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הָטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי׃ כו עַד־לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עַפְר֥וֹת תֵּבֵֽל׃ כז בַּֽהֲכִינ֣וֹ שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑נִי בְּחֻ֥קוֹ ח֝֗וּג עַל־פְּנֵ֥י תְהֽוֹם׃ כח בְּאַמְּצ֣וֹ שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל בַּֽ֝עֲז֗וֹז עִינ֥וֹת תְּהֽוֹם׃ כט בְּשׂ֘וּמ֤וֹ לַיָּ֨ם ׀ חֻקּ֗וֹ וּ֭מַיִם לֹ֣א יַֽעַבְרוּ־פִ֑יו בְּ֝חוּק֗וֹ מ֣וֹסְדֵי אָֽרֶץ׃
ל וָאֶֽהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָאֶֽהְיֶ֣ה שַֽׁ֭עֲשׁוּעִים י֤וֹם ׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכָל־עֵֽת׃ לא מְ֭שַׂחֶקֶת בְּתֵבֵ֣ל אַרְצ֑וֹ וְ֝שַֽׁעֲשֻׁעַ֗י אֶת־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃
בפרק זה במשלי החכמה מתארת איך היא היתה קיימת עוד לפני העולם, איך היא היתה קיימת עוד לפני הארץ, שהיא חוללה לפני התהומות, עינות המים ההרים והגבעות. החכמה מתארת איך היא ליוותה את כל תהליך הבריאה. דברים אלו מתכתבים עם מדרשים מאוחרים שמדברים על התורה, השבת, ישראל, התשובה ועוד שקדמו לעולם. ישנם גם מדרשים שמסבירים את המילה בראשית בתור המילה חכמה, דהיינו בראשית = חכמה.
אך אם מסתכלים עם מה שמחבר המקרא בוחר לפתוח בו את התורה כולה לא מוצאים רמז לכך. התורה נפתחת במילה בראשית, המילה בראשית יש לה משמעות פשוטה, בהתחלה. יש התחלה להכל, יש התחלה למציאות. כמובן, אם יש התחלה יש גם מתחיל. אך העולם שלנו, בניגוד למתחיל כבול תחת חוקי ההתחלה.
אם כן איך נתייחס למתחיל?
לכן באה התורה ומגלה לנו שהבריאה הראשונה היא היכולת של מה שמגיע אחרי ההתחלה להתייחס למה שלא כבול לאותה התחלה- המילה אלוקים.
אלוקים הנה מילת התייחסות המטלטלת את הכל ויוצרת אצלנו את ההבנה שאפשר להתייחס למה שמעבר, שאפשר להתייחס למה שנמצא עוד לפני הבראשית. מבחינה זו הבריאה הראשונה בתוך המציאות, בתוך מה שמגיע אחרי הבראשית- הנו היכולת של העולם להתייחס למה שמעבר לו, לאלוקים.
מרגע שיש בראשית ישנם גם יסודות אחרים שהנם אבני התשתית של פירוט המציאות שיגיע אחר כך, יסודות אלו הנם כפופים לתשתית הזמן שהוכתבה בבראשית. ביסודות אלו ניתן למנות את השמים והארץ (שאינם השמים והארץ שמתכוננים ביום השני והשלישי), המים, הרוח והתהום. יסודות אלו שבדתות אחרות קבלו מעמד של אל, התנ”ך מתייחס אליהם כתשתית הקיום, אך לא כאלים. כל מה שנמצא תחת תשתית הזמן של בראשית אינו אל, אלא יסוד.
האל הוא מעבר לזמן, הוא לא חלק ממנו וההתייחסות אליו מגיעה דרך המילה אלוקים.
החידוש הרדיקלי של התנ”ך הוא שיש מעבר, יש מעבר לטבע, יש מעבר למציאות, יש מעבר לנקודת ההתחלה.
הסיפור שהתנ”ך מספר על הבריאה אינו מטלטל בכך שיש בורא לעולם, הדתות הפגאניות טענו כך מזמן. הוא אינו מטלטל בהבנה שהבורא הוא גדול מאיתנו ואינו חומרי, כך טענה הפילוספיה, כך טענו דתות המזרח שהתגבשו בערך באותם שנים שקבלנו תורה מסיני. החידוש המטלטל של בראשית הנו שיש בורא שהנו מעבר לעולם, אך למרות זאת הוא רוצה קשר עם העולם, קשר איתנו. ישנו בורא שאנו בצלמו ודמותו ולא הוא בצלמנו ודמותנו.
בעולם האלילי זה היה חידוש מסעיר, אני מרגיש שגם בעולם שלנו האמון על נקודת מבט אנושית קיומית, זהו חידוש מטלטל לא פחות.
