"הפרשה והמיתוס" פרשת בשלח – מטה וגוף, שתי דרכי הנהגה

בקריאת ים סוף משה משתמש במטהו לבקוע את הים ובידו להשיב את הים למקומו:

וַיֹּ֤אמֶר יְקוָֹק אֶל-מֹשֶׁ֔ה מַה-תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ: {טז} וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת-מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת-יָֽדְךָ֛ עַל-הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה: … וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת-יָדוֹ֘ עַל-הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְקוָֹ֣ק | אֶת-הַ֠יָּ֠ם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל-הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת-הַיָּ֖ם לֶחָֽרָבָ֑ה וַיִּבָּֽקְע֖וּ הַמָּֽיִם:… וַיֹּ֤אמֶר יְקוָֹק אֶל-מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת-יָֽדְךָ֖ עַל-הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֨יִם֙ עַל-מִצְרַ֔יִם עַל-רִכְבּ֖וֹ וְעַל-פָּֽרָשָֽׁיו: {כז} וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת-יָד֜וֹ עַל-הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֨קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְקוָֹ֛ק אֶת-מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם:

בהמשך הפרשה, בני ישראל מתלוננים שאין להם מים לשתות:

וַ֠יִּסְע֠וּ כָּל-עֲדַ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר-סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל-פִּ֣י יְהוָֹ֑ה וַיַּֽחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם: {ב} וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם-מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ-לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה-תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה-תְּנַסּ֖וּן אֶת-יְהוָֹֽה: {ג} וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל-מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶֽעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת-בָּנַ֥י וְאֶת-מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא: {ד} וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל-יְהוָֹ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי: {ה} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת-הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָֽדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ: {ו} הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם | עַל-הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָֽצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: {ז} וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל-רִ֣יב | בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת-יְהוָֹה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהוָֹ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם-אָֽיִן:

לאור תלונת העם משה מצווה להכות בסלע ולהוציא ממנו מים, זאת בניגוד לספר במדבר שם משה צווה לדבר אל הסלע ולא להכותו:

(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם־מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקוָק׃ (ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת־קְהַל יְקוָק אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ׃ (ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת׃ (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד־יְקוָק אֲלֵיהֶם׃ (ז) וַיְדַבֵּר יְקוָק אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ (ח) קַח אֶת־הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת־הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל־הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן־הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת־הָעֵדָה וְאֶת־בְּעִירָם׃ (ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ׃ (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת־הַקָּהָל אֶל־פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַמֹּרִים הֲמִן־הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם׃ (יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ וַיַּךְ אֶת־הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם׃ (יב) וַיֹּאמֶר יְקוָק אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן יַעַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת־הַקָּהָל הַזֶּה אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לָהֶם׃ (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר־רָבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם׃

בסופה של פרשת בשלח מופיעה מלחמת עמלק, מלחמה בה משה משתמש בידיו ולא במטהו:

וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם-יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם: {ט} וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל-יְהוֹשֻׁ֨עַ֙ בְּחַר-לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָֽנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי: {י} וַיַּ֣עַשׂ יְהוֹשֻׁ֗עַ כַּֽאֲשֶׁ֤ר אָֽמַר-לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽעֲמָלֵ֑ק וּמֹשֶׁה֙ אַֽהֲרֹ֣ן וְח֔וּר עָל֖וּ רֹ֥אשׁ הַגִּבְעָֽה: {יא} וְהָיָ֗ה כַּֽאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַֽאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק: {יב} וִידֵ֤י מֹשֶׁה֙ כְּבֵדִ֔ים וַיִּקְחוּ-אֶ֛בֶן וַיָּשִׂ֥ימוּ תַחְתָּ֖יו וַיֵּ֣שֶׁב עָלֶ֑יהָ וְאַֽהֲרֹ֨ן וְח֜וּר תָּֽמְכ֣וּ בְיָדָ֗יו מִזֶּ֤ה אֶחָד֙ וּמִזֶּ֣ה אֶחָ֔ד וַיְהִ֥י יָדָ֛יו אֱמוּנָ֖ה עַד-בֹּ֥א הַשָּֽׁמֶשׁ: {יג} וַיַּֽחֲל֧שׁ יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת-עֲמָלֵ֥ק וְאֶת-עַמּ֖וֹ לְפִי-חָֽרֶב

כפי שאמרנו, ישנן דרכים שונות איך מתבצעים הניסים. ניתן לראות שקריעת ים סוף נעשית על ידי המטה והחזרת המים למקומם על ידי נטיית ידו. הוצאת המים מן הסלע מתבצעת על ידי המטה, אך בהמשך הדרך מתבקש משה להוציא מים מן הסלע שלא בעזרת המטה- אלא בכוח פיו. במלחמת עמלק משה משתמש אך ורק בידיו וידיו היו אמונה. הדבר בולט עוד יותר בפרשתנו- בה מופיעה הורדת המן שנעשית ללא פעולה של משה, אלא על ידי האלוקים לאחר תלונת העם. בפרשיה זו משה משמש כמבשר לעם ישראל שיגיע המן מהשמים וכך אכן היה, אך הוא אינו מבצע את הנס בעצמו.

מהו עניינו של המטה?

בתורה- מטה, אינו רק מקל אלא גם שבט, מטה ושבט שניהם הם חלק ממשהו גדול יותר מעם ומעץ. שתי המילים גם מסמלים שלטון מצד עצמם (כן מטה בני יוסף דוברים- במדבר לו ה, לא יסור שבט מיהודה – בראשית מט י ועוד). המטה מבטא עמדה של הנהגה, ניתן לומר שהמטה בא לאחד אחרי המנהיג, את כלל השבטים. כך אנו למדים בפרשת קרח שם מטה אהרון פרח ושאר המטות של נשיאי השבטים- נשארו בגדר דומם. דבר זה היווה ראיה שאהרון הוא מנהיג יחד עם אחיו משה מכוח בחירת השם.

על פי אמונת המזרח הקדמון החזיקו בידם האלים מטה או מטות ששימשו סמל לשלטונם ולכוחם למחוץ בם את אויביהם. בצורה זאת אנו מוצאים גם אצל מלכים שכחיקוי לאלים החזירו גם מטות- בעקר אצל הפרעונים.

באפוס הבבלי על בריאת העולם מסופר שמחץ מרדך את ראש תיאמת במטהו ( אןם אלש' לוח ד') בכתבי אוגרית מסופר שהאלה ענת מכה במטה את אויביה שבבני אדם , ( 15 "US , B , V AB ) ולכאן שייכים גם הצמדים היינו המטות שבהם ניצח בעל את זבול את הים ואת שופט הנהר. ממקורות מצריים ידוע לנו שמטות אלי מצרים שימשו אפילו בפולחן ונשמרו בקדשי הקדשים . גם הפיניקים נהגו לשמור במקדשים את מטות אליהם. בכדי לציין את הגעת מלכות המלך לשיא, היו מטות האלים עוברים לידי המלך . כן מצינו שמלכי מצרים לקחו מטה אלהים עמהם בעת מסעיהם הצבאיים . מסירת מטה האלים לידי המלך מתוארת תיאור מוחשי בחותמות המלכים החתיים מותלש ותתחליש הרביעי שמצוירים בהם זה בצד זה אלהי הסערה והמלך האוחז בימינו מטה, צורת מטה זה אינה נבדלת במאומה מן המטה של האל הידועה מתמונות אחרות . ולא זו בלבד אלא שיד האל מחזיקה בימין המלך האוחזת במטה האלים משמע שהאל מוליך לימין המלך את כוח זרועו האלילית.

למעשה, מקובל היה שהמטה הוא מעין העברת כוחו של האל- אל האדם דרך המטה ובכך הופך להיות המטה "למטה האלוקים" שנמצא בידי האדם ובכוחו הוא מבצע ניסים. בדרך זו המושל מושל לא רק מכוחו, אלא בעקר מהכוח האלוקי שמעונק לו על ידי המטה.

בפרשתנו, בה בוקע משה את הצור ומוציא מתוכו מים, הוא עושה על ידי מטהו פעולה שמתאורת מספר פעמים כפעולותו של האלוקים. ובתהילים עח, פעולה זו מיוחסת ישירות להקב"ה, יחד עם פעולות אחרות שנעשו על ידי המטה של משה:

יב נֶ֣גֶד אֲ֭בוֹתָם עָ֣שָׂה פֶ֑לֶא בְּאֶ֖רֶץ מִצְרַ֣יִם שְׂדֵה-צֹֽעַן: יג בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּֽעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב-מַ֥יִם כְּמוֹ-נֵֽד: יד וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל-הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ: טו יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה: טז וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם: יז וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֖וֹד לַחֲטֹא-ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה: יח וַיְנַסּוּ-אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל-אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם: יט וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּֽאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר: כ הֵ֤ן הִכָּה-צ֨וּר | וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֮ וּנְחָלִ֪ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם-לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם-יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ: כ

פעולות המטה של משה מיוחסות ישירות לאלוקים ובאמת המטה מסמל את כוחו של האלוקים המתערב בעולם.

על פי זה ניתן להבין את האירועים בהם נקרא משה להשתמש בגופו על מנת לעשות נס. משה נקרא לנטות את ידו ולהחזיר את המים לסדרם, מלחמת עמלק שהנה מלחמה בפועל, בה משה מרים את ידיו והיו ידיו אמונה- ידיו עזרו לעם ישראל (במשנה במסכת ראש השנה נאמר שהיו רואים ישראל את ידיו של משה מורמות והיו מכוונים את לבם לאביהם שבשמים).

משה, נקרא גם לאחר מות מרים במהלך נדודי המדבר, לדבר אל הסלע בכדי שיצאו ממנו מים. דבר זה היה אמור לסמל אופציה מלהיבה שלא באה לידי מציאות- לא התערבות אלוקית על ידי המטה, אלא דיבור אנושי שמוציא מים מן הסלע- במובן מסוים, הפיכת הנס לחלק מן הנורמה. מסתבר שזה היה יותר מדי אפילו למשה ומשה שוב הכה בסלע על ידי מטהו.

למעשה, יש כאן שתי תנועות שעומדות אחת מול השניה, היכולת להנהיג את העם מכוחו של האלוקים- הנהגה שמאחדת את העם המפוצל אחר המנהיג מחזיק המטה, אל מול הנהגה שהיא הנהגה פוליטית, הנהגה רגילה, כזו שלא משתמשת באביזרים- אלא מחזירה את הים למקומו הטבעי, פועלת במקביל למלחמה והופכת לאמונה ומעל הכל, משמשת ככתובת לפניה אל השם בבקשה שיושיע את העם והאלוקים אכן מושיע ומוריד לחם מן השמים.

ההנהגה נטולת המטה, מאבדת מן האפיל האלוקי שלה ולמעשה הנה הנהגה שתפקידה הנו לשקף את העם אל מול השם ולעיתים לשקף את דבר השם לעם.

זה מאוד קל ללכת אחר הנהגה שיש לה את האלוקים מעבר לכתף. הנהגה בה המנהיג פועל מכוח הכאריזמה האלוקית- וכך למעשה השם הוא המנהיג ולא האדם המנהיג, קל יותר להקשיב ולהאזין לו, קל יותר לאחד עם מפוצל. הרבה יותר קשה להאמין, להיות מונהגים, ללכת אחרי- אדם. יותר קשה להאמין שהמנהיג האנושי, שהחוק האנושי רוצה בטובה של בני האדם האחרים.

מבחינה מסוימת, האדם לא מוכן לקבל את ההנהגה של האדם האחר- כי הוא חש שווה ערך או אף עליון על כל אחד שהנו כמוהו. האדם מסוגל לקבל את ההנהגה של מי שפועל מכוחו של האלוקים- ובדרך כלל הוא גם נותן לו תכונות אלוקיות נגד ההיגיון ונגד השכל.

עם של עבדים מעדיף את ההנהגה השניה, כך הרבה יותר קל להיות מונהג, על ידי דמות שפועלת בצורה אלוקית.

אך הקדוש ברוך הוא מתחיל לרמוז לנו כבר מתחילת הדרך, על קיומה של אופציה אחרת. אופציה של התנהלות אנושית שמאמינה בטוב, שמאמינה שאדם אחר לא מחפש להתנשא עליה, אלא לקדם אותה. הנהגה של פניה להשם ולא הנהגה של תיעול כוחו של האלוקים לשם עשית ניסים.

דומה שהאתגר של נטיית האדם לנטות אחר הנהגת האדם שמנתב את הכוח האלוקי ולא הנהגה אנושית- שיש לה תכונות של אדם והתנהלות של אדם, מלווה אותנו עד היום. הנטיה של האדם להפוך את המנהיגים לכאלו הפועלים מכוח האלוקים ולא מכוח העם, הנה נטיה ידועה. דומה שדעתו של המקרא מנתבת אותנו למקום אחר.