חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת צו – מזבח מקדש את הראוי לו : כל אדם הוא מזבח

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא ממשיכה לברר את ענייני הקורבנות. הקרבן הראשון עליו מדברת הפרשה הנו קורבן העולה, אך מדבריה על קרבן זה אפשר ללמוד משהו על הקורבנות באופן כללי:

ויקרא פרק ו פסוק א (פרשת צו) – ו (פרשת צו)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־ הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ:
(ג) וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־ הָעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ:
(ד) וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֙שֶׁן֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה אֶל־מָק֖וֹם טָהֽוֹר:
(ה) וְהָאֵ֨שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ תּֽוּקַד־בּוֹ֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וּבִעֵ֨ר עָלֶ֧יהָ הַכֹּהֵ֛ן עֵצִ֖ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֑קֶר וְעָרַ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ הָֽעֹלָ֔ה וְהִקְטִ֥יר עָלֶ֖יהָ חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים:
(ו) אֵ֗שׁ תָּמִ֛יד תּוּקַ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לֹ֥א תִכְבֶּֽה: ס

תמיד כשעוסקים בקורבנות האדם המודרני העומד מול התורה חש שלא בנוח. לנו, אין מזבח ואין קורבנות, ניתן גם לומר שאצל חלק ניכר מלומדי התורה נושא הקורבנות הוא נושא לא פתור. אנו לא רואים את עצמנו מגיעים לבית המקדש עם קורבנות מן החי. שבוע שעבר דיברנו על התפילה שמחליפה את הקורבנות, על עבודת הקורבנות אשר עוברת הטרמה לתפילה. אך עדין הדבר משאיר אותנו בחוסר נוחות מסוימת – וכי הקדוש ברוך הוא זקוק לקורבנות שלנו?

בדיוק לנקודה זו מתייחס המדרש:

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק ו פסוק ב (פרשת צו)
[ב] צו את אהרן. זה שאמר הכתוב כי מי בשחק יערך לה’ ידמה לה’ בבני אלים (תהלים פט ז), אמר הקדוש ברוך הוא אילו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אומר למיכאל שהוא נתון אצלי, והיה מקריב לי קרבן, וזהו שנאמר כי מי בשחק, אלו הם המלאכים הנתונים אצלי בשחק, וממי אני מבקש קרבן מישראל, וכן הוא אומר בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת (יערוך) [יערכנו] וגו’ (ויקרא כד ח). ממי, מאת בני ישראל (שם). ושמא אני צריך לישראל, חס וחלילה, אם כן למה שאל הקרבן, כדי לזכותם, שנאמר ה’ חפץ למען צדקו (ישעי’ מב כא), אמרו אומות העולם לישראל אם הוא חפץ בקרבנות אנו נקריב, אמרו להם ישראל הירצה ה’ (בבני) [באלפי] אלים וגו’ (מיכה ו ז), בלעם הרשע מלמד זכות לאומות העולם, ובשביל אומות העולם הוא מדבר זה הפסוק הירצה ה’ מה הקריב לפניו אברהם לא בנו הוא הקריב אלא האיל הקריב, אבל אם הוא רוצה אני אקריב לפניו בני ובתי, שנאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת (נעורי) [נפשי] (מיכה שם). הרי בני ובתי, ראה בלעם הרשע מה היה ערום, התחיל אומר את שבעת המזבחות (בדבר כג ד), לא אמר שבעה אלא כנגד יומי שבתא, לפיכך אמר את שבעה המזבחות, למה דומה בלעם הרשע, לטבח שהיה מסתכל בו השלטון, כשראה הטבח שהיה השלטון מסתכל בו, אמר לו אדוני כבר שלחתי חלקך לביתך, וכך בלעם אמר להקב”ה את שבעה המזבחות ערכתי, ולא עוד אלא אפילו אתה רוצה בני ובתי אני מקריב, שנאמר האתן בכורי פשעי וגו’, אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע שבעולם אילו הייתי מבקש קרבנות, לא הייתי אומר למיכאל או לגבריאל והיו מקריבים לי, שנאמר כי מי בשחק וגו’ (תהלים פט ז), אבל בלעם הרשע רצה להדמות לקונו כבני אלים אברהם יצחק ויעקב, שהם אילי העולם, אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע מה אתה מבקש להטעות את עצמך שאקבל מן האומות קרבן אין אתה יכול, אמר לו עלי שבועה שלא אקבל אלא מן ישראל, שנאמר מאת בני ישראל ברית עולם (ויקרא כד ח):

המדרש מספר לנו שהקדוש ברוך הוא לא רוצה את הקרבן, אלא את המקריב. אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה את הקורבנות הוא היה מטיל את השליחות על המלאכים, אך לא המלאכים הם המקריבים, בני אדם הם מקריבים. לא סתם בני אדם, אלא עם ישראל מקריב.

זאת היא הסיבה מדוע הקדוש ברוך הוא לא מקבל את הקורבנות של בלעם, אלא הוא רוצה דווקא את הקורבנות של ישראל. הקורבנות אינם קסם, הם אינם דברים שפועלים מצד עצמם. הקורבן זוקק כוונה, הקורבן זוקק עבודה פנימית המיוחדת לו. זו עבודה שמתקבלת רק על ידי האדם ממנו ביקשו את העבודה ולא מכל אדם אחר.

יכול להיות שזה חלק מהסיבה מדוע התורה פותחת את הפרשה שלנו בציווי:

מדרש הגדול ויקרא פרק ו פסוק ב (פרשת צו)
צו את אהרן. תאנא למה לא נאמר בדבור ואמירה אלא בצוואה שהיא לשון זריזות מיד ולדורות. שלש פרשיות נאמרו בצוואה שהן קבועות מיד ולדורות. פרשת נירות, ופרשת שלוח טמאים, ופרשת תמידין. פרשת נירות ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (שם כז, כ), קבועה מיד ולדורות. אף על פי שחרב מקדש ובטלו הנרות הרי בתי כנסיות ובתי מדרשות שמדליקין בהן והן הנקראין מקדש מעט שנאמר ואהי להם למקדש מעט בארצות (יחזקאל יא, טז). פרשת שלוח טמאים צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב (במדבר ה, ב), קבועה מיד ולדורות. וכן הוא אומר והשמתי את מקדשיכם (להלן כו, לא), אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין. וטמא שנכנס למקום שאסור לו להכנס לו חייב. אין לך דור ירוד מדורו שליהורם בן אחאב אף על פי כן מה כתב בו וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער (מלכים ב’ ז, ג), אף על פי שהן שרויין במצור ברעב ובצמא ובחסר כל היו משלחין מצורעין מן העיירות המוקפות חומה. פרשת תמידין צו את בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר כח, ב), קבעה הכתוב מיד ולדורות. אף על פי שחרב מקדש ובטלו קרבנות בעונותינו הרי שמונה עשרה ברכות שתקנו חכמים להתפלל בהן בכל יום חשובין בקרבנות שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), הרי רחישת שפתינו מקום פרי קרבן. וכן בפרשה הזאת זירז על התמידין שנאמר צו את אהרן זאת תורת העולה יכול עולת נדבה או עולת חובה ת”ל היא העולה על מוקדה עולה שהיא קריבה ביום ומתאכלת כל הלילה ואיזו זו זו עולת תמיד.

יש כאן העמקה נוספת בתפיסה הגורסת שהתפילות הנן כנגד הקורבנות. צריך לעמוד על כך שלא מספיק רק להתפלל, האדם צריך להתפלל מתוך העמדה של הקרבת קרבן. התפילה אינה רק מילים, אלא בתוך התפילה ההיבט הקורבני צריך להיות נוכח. על המתפלל לחוש שהוא מקריב קרבן. על כך צריך לזרז, כי זה לא מובן מאליו, התפילה יכולה להיות רק מילים, רק פניה אל הקדוש ברוך הוא, אך כנראה בתפילה יש נקודה שהיא מעבר לכך.

המשנה במסכת זבחים מלמדת אותנו עקרון מרתק על הקורבנות עליהם אנו מדברים:

משנה מסכת זבחים פרק ט משנה א
[*] המזבח מקדש את הראוי לו רבי יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו) היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ור’ יהושע אומר ירדו רבי שמעון אומר הזבח כשר והנסכים פסולים הנסכים כשרין והזבח פסול אפילו זה וזה פסולין הזבח לא ירד והנסכים ירדו:

המשנה אומרת מן הפסוק שלנו שהמזבח מקדש את הראוי לו. הכוונה היא שאם קרבן מסוים נפסל, ובכל זאת העלו אותו על המזבח – המזבח מקדש אותו, יש להשאירו על המזבח ולהקטירו, ולא להורידו משם. כל זאת בתנאי שהקורבן באופן כללי ראוי למזבח, אלא שבתהליך ההקרבה שלו אירעה תקלה שפסלה אותו, כגון שנטמא, יצא מן המקדש, נשחט במחשבת פיגול וכד’. אם הקורבן אינו ראוי למזבח כלל, כגון שהוא בעל מום, טרֵפה או כלאיים – אין המזבח מקדש אותו, וגם אם העלו אותו על המזבח – יש להורידו משם. המזבח מעלה גם דברים לא מדויקים, זאת בהנחה שהקורבן עצמו ראוי באופן ראשוני.

הפסוקים האלו מדברים על קורבן התמיד, בקורבן התמיד יכול להיות מימד של חוסר דיוק, האש התמידית על המזבח שנאמרה על קורבן התמיד, מצליחה לכונן עולם בו גם אם יש חוסר דיוק הוא עדיין יכול לעלות להשם. המזבח מעלה את המקומות הלא מדוייקים כלפי מעלה. הזוהר מעמיק ברעיון זה ומסביר:

זוהר מהדורת הסולם – ויקרא פרשת צו מאמר ב’ זאת תורת העולה אות כג
רַבִּי אֲחָא פָּתַח וְאָמַר, וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ וְגוֹ’, וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, אֲמַאי. וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אֲמַאי. וְכַהֲנָא אֲמַאי. וְהָא תָּנֵינָן אֶשָּׁא בְּכָל אֲתַר דִּינָא הוּא, וְכַהֲנָא מִסִּטְרָא דִּימִינָא קָא אָתֵי, וּרְחִיקָא הוּא מִן דִּינָא, דְּהָא כַּהֲנָא לָא אִזְדְּמַן בְּדִינָא לְעָלְמִין, וְהָכָא הוּא בָּעֵי לְאוֹקְדָא דִּינָא בְּעָלְמָא, דִּכְתִיב וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן. אֶלָּא הָכִי אוֹלִיפְנָא, ב”נ דְּאָתֵי לְמֶחֱטֵי קָמֵי מָארֵיהּ, הוּא אוֹקִיד גַּרְמֵיהּ בְּשַׁלְהוֹבִיתָא דְּיֵצֶר הָרָע. וְיֵצֶר הָרָע מִסִּטְרָא דְּרוּחַ (דף כ”ז ע”ב) מִסְאֲבָא קָא אַתְיָא, וְהָא שַׁרְיָא בֵּיהּ רוּחַ מִסְאֲבָא. וּלְזִמְנִין אִשְׁתְּמוֹדְעָן קָרְבָּנֵי דְּאַתְיָין מֵהַאי סִטְרָא, וּבָעָא לְקָרְבָא עַל מַדְבְּחָא כִּדְדָמֵי לֵיהּ. וְלָא אִשְׁתְּצֵי, וְלָא אִתְבְּטַל הַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא, בֵּין מב”נ, וּבֵין מֵהַהוּא סִטְרָא דְּאָתֵי מִנֵּיהּ, אֶלָּא בְּאֶשָּׁא דְּמַדְבְּחָא, דְּהַהוּא אֶשָּׁא מְבָעֲרָא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְזִינִין בִּישִׁין מֵעָלְמָא, וְכַהֲנָא בְּדָא אִתְכְּוָון, לְתַקְּנָא אֶשָּׁא דִּיבָעֵר זִינִין בִּישִׁין מֵעָלְמָא.

פירוש הסולם לזוהר – ויקרא פרשת צו מאמר ב’ זאת תורת העולה אות כג
רבי אחא פתח וכו’: רא”פ ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו’. שואל, והאש על המזבח תוקד בו, למה. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, למה. וכהן, למה יבעיר עצים על האש, והרי למדנו, שאש בכל מקום הוא דין, והכהן בא מצד ימין, והוא רחוק מן הדין, שהכהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן הוא צריך להבעיר הדין בעולם, דהיינו שצריך להבעיר העצים, שכתוב, ובער עליה הכהן. אלא הכי אוליפנא וכו’: ומשיב, אלא כך למדנו. אדם הבא לחטוא לפני אדונו, הוא שורף את עצמו בשלהבת יצר הרע, ויצר הרע בא מצד רוח הטומאה, והרי שורה בו רוח הטומאה, ולפעמים נודע קרבנו שבא מצד הזה, דהיינו עז (כנ”ל ויקרא אות תמ”א ותמ”ב) שצריך להקריב על המזבח את הדומה לו, אל החוטא, ואינו כלה ואינו מתבטל אותו רוח הטומאה, בין מן האדם החוטא, ובין מאותו הצד שבא ממנו, אלא באש המזבח, שאש הזו מבערת רוח הטומאה, ומינים רעים מן העולם, והכהן נתכוון לזה, לתקן האש שתבער מינים רעים מן העולם. וע”כ, צריכים לכהן שיעשה זאת, שהוא מן הימין, והימין מבער השמאל.

הזוהר עומד על כך שהכהן המקריב צריך להבעיר את האש. הכהן מסמן את הצד של החסד של המציאות, את הצד ששואף לחסד, הכלה ותיקון, בעוד האש מסמלת את הדין. הדין הוא ההתייחסות האובייקטיבית למציאות, היא משקפת את המציאות כמו שהיא. לעיתים אין אלא להכיר בכך שלמרות שאנו שואפים לשלמות, לא תמיד אנו משקפים אותה. אדם שחוטא, רותם את כח השלמות שבו לטובת החטא, זה הוא האתגר הגדול של עבודת אלוקים בכלל. ישנם רגעים בהם צריך לעמוד מול האלוקים בצורה זו ועוד לפני החסד, לבוא עם חוסר השלמות. זה דבר שרק המזבח יכול לתקן, שרק האש של המזבח שדולקת תמיד, יכולה להכיל. אך זה לא האש אלא מי שמדליק את האש, הכהן המדליק את האש מתכוון לבוא מצד החסד, מתכוון לתקן את הכל. זה לא הקרבן אלא המקריב.

כך היא גם התפילה, זו לא התפילה אלא המתפלל. אך לא רק התפילה, אלא גם התורה עצמה:

תורת המגיד ויקרא פרשת צו ד”ה צו את
צו את אהרן ואת בניו לאמר [ו, ב]. פירש”י אין צו אלא זירוז, מיד ולדורות. אמר ר’ שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס וכו’. וי”ל אם הוא כפשוטו, מה הוא הזירוז להקריב ב’ תמידין. ומה חסרון כיס זה לכל ישראל להקריב ב’ תמידין בכל יום. והלא המוספין הרבה יותר מתמידין והיה לומר שם צו וזירוז. ועוד מהו מיד ולדורות, והלא תמידין עתידין ליבטל בחורבן הבית.
וי”ל ע”פ מ”ש רז”ל (מנחות קו א), כל העוסק בתורה כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר זאת תורת העולה. ואפשר לומר ע”פ רמז כל הפרשה הזו. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, פי’ זירוז מיד ולדורות, כי התורה לא תתבטל לעולם, כי לא תשכח מפי זרעו (דברים לא, כא), לכך זרזם שיעסקו בתורה שהיא העולה למעלה מכל הקרבנות. והדר מפרש על איזו תורה זרזם, ואמר, היא העולה על מוקדה, רצה לומר שהיא בהתלהבות ובהתדבקות הבורא יתברך, ולא שיהיה ח”ו מן השפה ולחוץ, כי כל מלה דלא נפקית בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא, ואינה קרויה עולה.
ומ”ש על המזבח, הוא האדם הנקרא מזבח, כמ”ש רז”ל (ב”ר יד, ח) עה”פ (בראשית ב, ז) ויצר את האדם עפר מן האדמה, מהיכן נברא, ממקום כפרתו מן מזבח אדמה. ואמר כל הלילה, ר”ל כל ימי חיי האדם בעוה”ז שהוא דומה ללילה. עד הבוקר יהיה אש, היא התורה הנקראת אש, תוקד בו בהתלהבות גדולה ובדביקות בבורא יתברך. ובסוף הפרשה אש תמיד וגו’ לא תכבה, אפילו רגע אחד, רק יקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. וזהו באמת צריך זירוז גדול מיד ולדורות, כי לא תבטל כנזכר.

המגיד עומד על כך שהתורה הנה משהו שהאדם חייב ללמוד בהתלהבות, באש יוקדת. האדם הוא המזבח עליו עולה התורה ודרך לימודה צריך להיות באש, בהתלהבות.

לומד התורה לא יכול לכבות את ההתלהבות שלו אפילו לרגע אחד. הזירוז הוא על ההיבט של התמידיות, אך ברור שאי אפשר להגיע למקום הזה ללא עוון, ללא חטא. אם ההתלהבות היא תמידית, היא ניזונה מכל האדם, כולל מחלקיו האפלים, חומר הבעירה של האש הוא מורכב מטוב ורע, אך כשלומדים כך הקליפות שבאדם מתעלות יחד עמו, המחשבות הזרות מתעלות לדרגה גבוהה יותר.

לכאורה הדברים נשמעים כמובנים מאליהם, אך הם טומנים בחובם חידוש רדיקלי. אנחנו יודעים שלטומאה יש אפקט מדבק, טומאה שנוגעת במשהו, מעבירה את הטומאה הלאה. מהרבה בחינות הדרך להיפטר מן הטומאה היא מאורע של לידה מחדש – התחלת יום חדש, טבילה במקווה, היבדלות מן העולם וגילוח השיער, הזית מים קדושים שספגו את אפר הפרה האדומה. השאלה הגדולה היא האם יש לקדושה גם אפקט מדבק? לכאורה התשובה לכך היא לא. הטומאה מחללת את הקדושה והקדושה לא מרוממת את הטומאה.

אך באופן מפתיע התורה עומדת על כך שלא רק טומאה מדבקת, אלא גם קדושה. זה מתחיל על המזבח שם כל הראוי לאשים – אם עלה לא ירד. ממשיך בהבנה שזה קשור לכך שהמזבח והאש התמידית שלו מצרפים באש את אש החטא ומגיע לשיא אחרי חורבן הבית, שם האדם עצמו הופך למזבח ובתוך האדם עצמו הקדושה יכולה לדבק, זאת על ידי הקורבן שהוא קרבן עולה תמידי – התורה. הקרבן לא מוגבל עוד לבית המקדש שם ישנה נוכחות, אלא נמצא בכל אדם, כל אדם הוא מזבח שמסוגל לחוות בתוך עצמו את הרעיון של כל הראוי לאשים עם עלה לא ירד – כי המזבח מקדש את הראוי לו.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}