חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת שמיני – קדושת האכילה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת שמיני מתחילה לעסוק בהיבט הפרקטי של היות עם ישראל ממלכת גוי כהנים וגוי קדוש. ספר ויקרא תורת כהנים הוא תורת הקדושה של עם ישראל ובפרשה שלנו אנו נתקלים בחלק מן היישום.

אנו לומדים בפרשה שלנו על מות נדב ואביהוא בני אהרון שהקריבו אש זרה לפני השם:

ויקרא פרק י פסוק א (פרשת שמיני) – ג (פרשת שמיני)
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם:
(ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:
(ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְקֹוָ֤ק׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן:

בני אהרון מביאים איתם את הקטורת במחתה ומתקרבים לפני השם (ויקריבו) עם אש זרה, אש שהם לא צוו עליה.

האר”י הקדוש מלמד אותנו שהקטורת עניינה לברר את המקומות הכי לא פשוטים שיש במציאות. המקומות האלו מבוטאים ברצון האנושי של האדם למלוך לבדו, ברצון של האדם לרתום את המציאות לטובת חיותו ולא לרתום את חיותו לשם עילוי המציאות.

הרב קוק נותן לכך ביטוי בעין איה ברכות א ס, כאשר הוא מברר את מעלת תפילת ערבית:

תפילת הערב צריכה ביחוד לרומם רוח האדם שלא ישפיל כבוד נפשו בהרהורים רעים וחטאים נגד התורה והמוסר, ע”כ מייתי קרא “תיכון תפילתי קטרת לפניך”. הקטרת באה לכפר על הרהור הלב כדחז”ל, דבר שבחשאי, אע”ג דבס”פ המזבח מקדש מסקי’ דעל לשון הרע שבצנעה הקטרת מכפרת, מיהו היינו ע”י מחשבת הלב, כמו שכ’ “איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם” . כי כל סבות הרעות, המדיניות, באות רק בסבת התגברות אהבת עצמו בפריצת גדר המוסרי, והקטורת מעוררת לתקן דרכיו בחדרי משכיתו, כתוכן דבר שבחשאי, שהוא יסוד לקיום המעמד המוסרי.

אהבת האדם את רק עצמו, רק את קיומו, היא הסיבה כמעט לכל העוול המוסרי שישנו במציאות. הרצון של האדם שהמציאות תנכיח אותו, בין בדברים שבטומאה, בין בדברים שבקדושה יוצרת פגם מוסרי בשיקול דעתו של האדם. נדב ואביהוא רצו להתייחד עם הקדוש ברוך בעצמם ולא יחד עם כל קהל ישראל. תומכי קרח שאפו גם הם לקשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא, קשר שלא עובר דרך משה.

זהו התיקון לנקודה הכי עמוקה והכי לא פשוטה של האדם, האני עצמו, שאלת מי הוא האדם. תיקון זה יכול להיעשות כדברי הרב קוק רק בצנעה. הכהן הגדול מקטיר את הקטורת בצנעה, אך כשהוא נכנס לקודש הקודשים הוא נכנס לבדו ומביא יחד עמו את כל כלל ישראל, הוא מתפלל עבור כלל ישראל.

תפילת הערב, התפילה לפני השינה, בה האדם נמצא לבדו, רק הוא ומחשבותיו, צריך לעבוד ברגעים אלו על האני האישי העצמי הפנימי ביותר. כך אומר דוד המלך:

תהלים פרק קמא פסוק א – ג
(א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְקֹוָ֣ק קְ֭רָאתִיךָ ח֣וּשָׁה לִּ֑י הַאֲזִ֥ינָה ק֝וֹלִ֗י בְּקָרְאִי־לָֽךְ:
(ב) תִּכּ֤וֹן תְּפִלָּתִ֣י קְטֹ֣רֶת לְפָנֶ֑יךָ מַֽשְׂאַ֥ת כַּ֝פַּ֗י מִנְחַת־עָֽרֶב:
(ג) שִׁיתָ֣ה יְ֭קֹוָק שָׁמְרָ֣ה לְפִ֑י נִ֝צְּרָ֗ה עַל־דַּ֥ל שְׂפָתָֽי:

ואומרת הגמרא על פסוק זה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר: ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו’. ענני ה’ ענני; ענני – שתרד אש מן השמים, וענני – שלא יאמרו מעשה כשפים הם. רבי יוחנן אמר: אף בתפלת ערבית, שנאמר: תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. רב נחמן בר יצחק אמר: אף תפלת שחרית, שנאמר: ה’ בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה.

הקטורת עניינה גם להתמודד עם הלשון הרע, עם תיקון השפה והלשון. תיקון השפה והלשון, תיקון הפה, מבטאת את התיקון של הדיבור של האדם, הקשר של האני הפנימי שלו עם החוץ.

מסיבה זו אנו למדים גם שהקטורת עוצרת את המגיפה. למעשה מתואר לנו שהקטורת הנה המתנה של מלאך המוות למשה רבינו:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב- פט עמוד א
ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה’ אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! – אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. – אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה – לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה – זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה – לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה – כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר ה’ אדנינו מה אדיר שמך וגו’ ואילו תנה הודך על השמים – לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו’, אי לאו דאמר ליה – מי הוה ידע?

כשעלה משה רבינו למרום, הוא הוכיח את הקושי של החיים האנושיים למלאכים, לאלו שיש להם רק משימה אחת ללא רצונות סותרים, ללא פעולות ותכונות מרובות. כל אחד מן המלאכים נתן משהו למשה רבינו, מלאך המוות נתן למשה רבינו את סוד הקטורת שיכולה לעכב מיתה.
מהיבט מסוים המוות הוא התוצר של ראיית המציאות רק דרך הפריזמה של החיים העצמיים שלי, מבחינת החיים האישיים של הגוף שלי, של הרצונות שלי והתשוקות שלי, אכן יגיע זמן הגוף, הרצון והתשוקה להיעלם מן העולם. אך מבחינה אחרת, אם אני חלק מן החיות העולמית, המוות של הגוף אינו מסיים את החיות, את אותה החיות שהאני העצמי הוא חלק ממנה. החיים של האדם ממשיכים דרך החיות שהוא השאיר בעולם, דרך החיות שהוא הפיץ בעולם, דרך העבודה שלו, דרך המשפחה והילדים שלו. מי שמבין את חייו בצורה זו, חי לעולם. החיות שבו ממשיכה לעולם.

הקטורת מורכבת מחלקים מרובים, אנו אומרים ש”חיסר אחת מסימניה חייב מיתה”, אבל כאשר רותמים את העצמיות הזו לעבודת אלוקים, היא מסוגלת לעזור לתודעה העצמית של האדם להתעלות יחד איתה. זהו הסוד של תפילת הערבית, בה האדם הולך לקראת מציאות בה הוא לבדו בתוך החשכה, בו הוא ישן ונמצא לבדו ללא אף אחד אחר בשינה שלו.

מבחינה זו ממלכת השינה היא המקום בו מושלם ה-Dasein של היידגר בא לידי מיצוי. היידגר מחפש איך האדם יהפוך להיות הוויה, איך הוא יכול לממש את הקיום שלו ואת המציאות שלו. ככל שהוא יותר ממומש הוא יותר קיים. הוא מביא את עצמו לידי קיום למען עצמו.

את זה הקטורת באה לברר, זהו מקומה של תפילת ערבית.

תיקון הפה והעצמיות, מוביל אותנו לחלק השני של הפרשה העוסק באיסורי האכילה. הפרשה מציגה לנו מודל של אכילה קדושה:

ויקרא פרק יא פסוק א -ח (פרשת שמיני)
(א) וַיְדַבֵּ֧ר יְקֹוָ֛ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם:
(ב) דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ:
(ג) כֹּ֣ל׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ:
(ח) מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם:
(ט) אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ:
(י) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם:
(יא) וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ:
(יב) כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:

ישנם הסברים רבים לאיסורי אכילה, המדרש בוחר ללכת בדרך מרתקת:

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יא פסוק ד (פרשת שמיני)
[ד, ה, ו] אך את זה לא תאכלו וגו’, את הגמל, ואת השפן, ואת הארנבת, ואת החזיר. את הגמל זו בבל, שנאמר בת בבל השדודה [אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו (תהלים קל”ז ח’)]. את הארנבת, זו מלכות מדי, שעשתה את ישראל פאה וביכורים, שנאמר להרוג ולאבד את כל היהודים (אסתר ג יג). ואת השפן, זו מלכות יון, שהשפילה התורה מפי ישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה’ וגו’, ונעו מים (ועד) [עד] ים וגו’ (עמוס ח יא יב). ואת החזיר, זו אדום הרשעה, שנמשלה לחזיר, שנאמר יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ’ יד), ולמה נמשלה לחזיר, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר עליה מדת הדין, והאיך לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז כל מי שעשה מצוה פלונית יבוא ויטול שכרה, ואף הגוים באים ליום הדין, ואומרים תן לנו שכרינו, שאף אנו עשינו מצוה פלונית, אמר הקדוש ברוך הוא איזה מצוה עשיתם, והם שותקים, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שלא אכל בשר החזיר השקץ והעכבר ורמשים יבוא ויטול שכרו, באותה שעה מתקבצין כל הגוים, והקב”ה מענישם, שנאמר אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר יחדיו יספו יספו נאם ה’ (ישעי’ סו יז):

המדרש מדמה את המאכלות הלא כשרים למלכויות בעולם ששעבדו את ישראל. ביטוי של המלכויות שניסו לכלות את ישראל נמצא באיסורי האכילה אותם מציגה התורה. הדבר מלמד אותנו שיש משהו רחב יותר שנמצא בעומק של איסורי האכילה, המציאות היא לא רק כפי שהיא נראית. העולם כולו מלא בחיות אלוקית, מתחיה על ידי החיות הזאת. ככל שהמציאות הלכה והתרחקה מן הבריאה, היא הלכה והתפרטה, בדיוק כשם שככל שמרחיקים מן המפץ הגדול המציאות הגשמית הלכה והתפרטה, אך בפועל עדין האנרגיה הקוסמית של המפץ הגדול נמצאת בכל חומר ביקום המוחש שלנו. ככל שמתרחקים מן המפץ קשה יותר לזהות את המפץ בכל דבר, אך זה לא אומר שהאנרגיה הקוסמית אינה שם.

ככל שהתרחקנו מן הבריאה, האור האלוקי ירד עוד ועוד, חלק כתוצאה ממפץ אדיר (מה שמכונה מוות ושבירת מלכי אדום). בתוך הבחינות הנאצלות האציליות האלו, היו גנוזים כל הדברים עצמם, מימדים פנימיים שהיו מקופלים בתוכם, כשם ששני מימדים מוכלים בתוך שלושה מימדים, וככל שהם הלכו וירדו יותר ויותר מימדים גנוזים המכילים כמעט אין סוף הלכו והתגלו. ככל שנחשפו יותר דברים, מימד העומק שבהם נהיה יותר ויותר שטחי, יותר ויותר נמוך.

מהחלקים הנמוכים ביותר נוצרו ישויות שהזיקה בינן לבין האור האצילי, הוא קלוש ביותר, אך אפילו אותה זיקה מספיקה כדי לשמש מוקד לחיות לעולמות שלמים, עולמות שבפועל יכולים לפעול נגד אותו הקשר לאור האצילי בפן מסוים שבהם. דברים אלו הופכים לכח משמעותי במציאות שגם בו גנוז מהאור האלוקי, אך בצורה שכמעט ואינה נחוות בפועל.

אך מאחר ויש חלק מאותה חיות שנמצא ומעניק את החיים לאותו דבר נמוך, צריך לחשוב איך להעלות אותו, איך להחזיר אותו למקומו הראוי לו מצד אחד ומצד שני איך להמשיך להחיות את מה שהתגלה בעקבות הירידה.

אך יש דברים שהם יותר מדי, יש דברים שהעלאה שלהם לא יכולה להגיע בצורה של אכילה. האכילה לוקחת את החי והצומח והופכת אותו לאדם, אך יש דברים, יש כוחות שאי אפשר לעכל בצורה כזו ואפשר להעלות אותם בצורה אחרת, לכן אין לאכול אותם.

אך דבר זה נכון כמעט בכל אכילה, גם של דבר מותר. האכילה היא הפעולה המשותפת לאדם ולחיה, כשהאדם אוכל, זו שאלה מצוינת איך הוא אוכל כאדם ולא אוכל כחיה, כך כותב הרב סולוביצ’יק בזמן חירותנו בדברו על ליל הסדר:

״בשורש התפישה ההלכתית של הסעודה עומדת בעיה אשר הסעירה את מחשבתם של חכמינו. האדם מגיב על הלחץ הביולוגי להביא מזון אל קרבו; אין לו בחירה בעניין זה, כי הצורך הטבעי במזון הוא כפוי, ואי-אפשר לעמוד בפני דחף האכילה. כך נוהגת הבהמה, חיית השדה; כך עושה החרק, המדלג מפרח לפרח בבוקר קיצי בהיר או סובב סביב הפקעת בדמדומי הקיץ; כך מתנהג אפילו הצמח. אין לך דבר אנושי או משמעותי במעשה של צריכת מזון. הוא כולו אינסטינקטיבי, כפוי ומכני. הרבה מן הפילוסופים היווניים מאסכולות הסטואה והציניקנים הגיעו למעשה למסקנה, כי האכילה היא צורך מביש. גם היהדות עסקה באותה בעיה, אך היא הגיעה לסדרה שונה של מסקנות. נכון הוא, כמובן, שצריכת מזון היא תגובה מכנית אוניברסלית של כל אורגניזם כלפי כאב וחוסר נוחות. כל יתוש וציפור צורכים מזון. בהמות ובני אדם גם יחד אוכלים כאשר אוחז בהם הרעב. ועם זאת, היהדות קובעת כי האוניברסליות של התהליך, אין משמעה שהאדם והחיה צריכים לפעול באורח זהה. אל לו לאדם להגיב על הרעב כדרך הבהמות או חיות השדה. האדם יכול לשחרר את האכילה מבהמיותה ומיסוד הכפייה שבה ולעשותה למוסד שהוא ייחודי באנושיותו, בנוי על רצון חופשי ומלא משמעות. אם מבקש האדם לגאול את מעשה האכילה ולקדש אותו, הוא חייב להזמין את הא-להים ליטול חלק בסעודה, להצטרף אליו ואל חבריו כשהם עוסקים בדבר שהוא כה גופני ו”פרימיטיבי”. חוויה מוזרה זו של זימון הא-להים אל חוג האנשים הנהנים ממאכלם איננה ציור דרשני אלא רעיון מקראי מוצק. האדם אוכל את לחמו לפני הא-להים…היהדות פיתחה מוסד חדש, זה של הסעודה. אין היא ארוחה רגילה ואף לא משתה; היא הרבה יותר מכך. היא כור ההיתוך שבו הופך לחמו של האדם ללחמו של הא-להים; היא מבטאת את האחווה שבין א-להים ואדם ואת השתתפותו של הא-להים בכל עיסוקיו ומעשיו של האדם. הגשמת רעיון הסעודה יכולה להתרחש רק כאשר האדם אוכל באורח השונה מזה של החיה, כאשר הוא מציג את ייחודו גם בקשר לתהליכים פיסיו-ביולוגיים, אשר הוא חייב ליטול בהם חלק כדי לספק את תביעות גופו.״

גם אכילה רגילה דורשת מן האדם לזמן את האלוקים לתוך האכילה שלו. האדם הוא מה שהוא מציב נגד עיניו, אם הוא מציב נגד עיניו רק את פעולת האכילה הרי הוא אוכל כחיה ויונק מן הכח החייתי של מה שהוא אוכל, אם הוא מציב מול עיניו את הרצון להפיק את המיטב מן האוכל אותו הוא אוכל, שהסעודה תהפוך להיות סעד למציאות ולא רק כפיה גופנית, הוא יצליח לינוק מן החלק העליון יותר של אותה הסעודה.

ובצורה דומה כותב הרב קוק במידות הראי”ה:
אכילה ושתיה יתרה ודאי מביאה לידי גאוה ה*) וה”ה כשאינה בכונה קדושה. הכל לפי מדרגתו של האדם. עד כמה שצריך שיכוון. כי הניצוצות הקדושים שבתוך האכילה והשתיה הם מטבעם מתאמצים לעלות למעלה, וכשאוכלים בכונה סוללים הדרך לפניהם איך לעלות למעלה בקדושה, והרע שבהם יורד למטה, והטוב עולה למעלה בקיום ואור עונג קדוש ומרום. וממילא מעורר ג”כ בתוך הנשמה של האוכל ג”כ עליה של הטוב וירידת הרע, אבל בחסרון כונה אין דרך סלולה לפני הניצוצות, והם מתפרצים לעלות בלא תיקון, ולוקחין עמם את הרע ג”כ בעליתם, וממילא מעוררים בנפש האוכלת ג”כ עלית המדות והתכונות הרעות, שהוא כל יסוד הגאוה. וכמה קשה היא לפ”ז האכילה לפני התפלה. שקשה לקנות התוכן הנשמתי הנדרש לבירור הטוב כל זמן שלא תיקן עצמו בבירור החיים ע”י התפלה, ע”כ כל אכילה ושתיה שלפני התפלה הרי היא בכלל גאוה. ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך, אחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים ו). זולת כשהיא מצד הרפואה אין שייך גאוה, שמצות הרפואה היא מחוברת לקדושה, שהקב”ה סועד את החולה ז), ושכינה עמו. שהענוה היא יסוד הקדושה ח). שהחולה, שהוא דל ועני ומדוכא מצד חליו, ועיניו נשואות לרחמי שמים. הצד הטוב שבניצוצות ההם של הרפואה תמיד עולה במסילת הקודש. היא העולה למעלה למעלה באורח ישרים סלולה ט).

כפי שאמרנו, יש כוחות שלא יכולים להשתלב באדם. בהמשך הפרשה אנו פוגשים את השרץ, השרץ הוא הדוגמא המובהקת לחיה שלא רק שאסורה לאכילה אלא גם מטמאת:

ויקרא פרק יא פסוק מא (פרשת שמיני) – מד (פרשת שמיני)
(מא) וְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל:
(מב) כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם:
(מג) אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם:
(מד) כִּ֣י אֲנִ֣י יְקֹוָק֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ:

אך מסתבר שגם בה, מפעם האור האלוקי, אמנם בגניזה, אך עדין הוא נמצא:

מדרש הגדול ויקרא פרק יא פסוק כט (פרשת שמיני)
תניא אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא תלמיד חכמים שיודע לטהר את השרץ מן התורה. אמר ראבינא אני אדון ואטהרנו ומה נחש שממית ומרבה טומאה טהור, שרץ שאינו ממית ואינו מרבה טומאה אינו דין עד שיהא טהור. ולא היא, התם מעשה קוץ בעלמא הוא דקא עביד.

לסנהדרין מתקבל מישהו שמסוגל לראות בשרץ את האור, שמסוגל לטהר אותו. האם זה אומר שמותר לאכול אותו? ודאי שלא. אלא שגם השרץ מקבל את מקומו למרות היותו שרץ.

הרבה מאוד פעמים אנחנו רואים את העולם בצורה דיכוטומית של ממש, אך חשוב לזכור שעצם קיומו של דבר מעיד על כך שיש לו מקום. בניגוד לתפיסות אחרות של איסורי אכילה שהסתובבו במרחב המוסופטמי, שראו במה שאסור לאכול כדברים הרואיים לכליה, או לסגידה, זו לא המשמעות של איסורי האכילה. איסורי אכילה מלמדים אותנו על דרך להעלות את המציאות, על הנתיבים האפשריים, זו היא תפיסה של קדושה שבאה לעולם כחידוש מטלטל.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}