חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת מצורע – העיגולים והיושר

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

הפרשה שלנו עוסקת בתהליך טהרת המצורע. המדרש קושר בין הצרעת לבין החטא. בימינו אנו לא מכירים את הצרעת, אמנם היה בית חולים למצורעים בירושלים (היכן שכיום נמצא בית הנסן), אך כנראה לא מדובר במחלה אותה מתאר המקרא. הצרעת נתפסה כמחלה שדורשת טהרה, מחלה שהנה חלק מעולם הטומאה. הטומאה שהיא הכוח המתנגד לחיים, המתנגד לביטוי החיות העולמית בצורה של חיים מפורטים בעלי קיום ויישום. זהו עומק הקשר בין הטומאה לבין המוות, אבי אבות הטומאה, וכן בין הטומאה למציאויות אותן אפשר היה לנצל לשם חיים והן התבזבזו. הביטוי הגבוה של החיים הוא ביטוי אשר קושר מחשבה, דיבור ומעשה – אשר קושר את הפנימיות אל החיצוניות ומצליח להביע את מה שנסתר בפנים כלפי חוץ. המגוון הגדול של החיים הטבעים, יוכל לתת ביטוי של ממש לחיות הזאת, הטומאה הנה ביטוי לרגעים בהם דבר זה אינו מתמשש, או לחלופין בביטוי לא מגוון ולא מורכב מבחינתנו, של דבר זה. הצרעת, על אף שנראית כמו מחלה טבעית, כנראה מהווה ביטוי של רעיון זה ועל כן חשוב למדרש להדגיש שמדובר במחלה הקשורה להנהגה של העולם שיש בה שכר ועונש:

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יד פסוק ב (פרשת מצורע)
[ב] זאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’ (איכה ג מ), מה ביאר לנו הנביא ע”ה בזה הפסוק, תדע מה בא לבאר לנו, ללמדך שכל הצרות הבאות על האדם ממעשיו הם באים עליו, כי הקדוש ברוך הוא הוא דיין אמת, ואין במשפטיו עול, על כן אמר הנביא כי כאשר יבוא על האדם ייסורין יאמר מה פעלתי עד שחלו עלי אלו היסורין ויחפוש במעשיו ויחזור בתשובה, ואשרי מי שמתגבר ביצרו, ואינו מהרהר אחר מדת בוראו, אלא חוסה בו בכל לבו, בוא וראה אלו ארבעה המכות שהם שאת וספחת ובהרת וצרעת, אין הקדוש ברוך הוא מביא על האדם אחד מארבעה המכות האלו, אלא על ידי עון, וכן מצינו בבנות ירושלם, דכתיב יען כי גבהו בנות ציון (ישעי’ ג טז). מה כתיב אחריו, וספח ה’ קדקד בנות ציון וה’ פתחן יערה (שם שם יז), ואפילו הכי ניתנה להם בתורה טהרה, שנאמר זאת תהיה תורת המצורע:

בכדי להבין נקודה זו יותר, נעמיק בדבריו של הרמח”ל בספרו קל”ח פתחי חכמה. קל”ח פתחי חכמה הנו המבוא שכותב הרמח”ל לתורת הסוד. בספר זה הרמח”ל לוקח את תורת האר”י ומגלה בה פנים חדשות שלא הוכרו קודם, בעיקר בתחום של הנהגת המציאות. דבריו של הרמח”ל הופכים להיות אבן היסוד דרכו צועדים הגר”א מצד אחד והבעש”ט מאידך בהתיחוסתם לתורתו של האר”י. אחד מן ההסברים של הרמח”ל הנו לשתי הנהגות שיש בעולם, הנהגת העיגולים והנהגת היושר:

רבי משה חיים לוצאטו, קל”ח פתחי חכמה, פתח יג
ראשית הכל הוא הצורה הכללית אשר לספירות, דהיינו עיגולים ויושר… והעיגול מראה הנהגה סובבת בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים… וזה סוד תמונת העיגול, שהוא כדור סובב בלא חילוק חלקים, כי אי אפשר לומר לא ראש, ולא סוף, ולא אמצע, ולא ימין, ולא שמאל… אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד”ר [= חסד דין רחמים] – ימין ושמאל ואמצע, והיינו כי הצדדים ימין ושמאל אמצע – ר”ל חד”ר, ואז מבחינים בהם השיעורים, לדעת התפשטות זה, והערך שביניהם, והתולדות וכל שאר הדברים

הרמח”ל מחדד לנו שיש הנהגה אותה ניתן לכנות הנהגה מעגלית. בהנהגה זו אין טוב ואין רע, אין צדיק ואין רשע, אין שכר ואין עונש. ניתן לדמות זאת לטבע עצמו, העץ, אינו טוב או רע. טוב או רע אלו מונחים בהם משתמש האדם ומונחים שקשורים לאדם. בדיוק כמו שרעידת אדמה אינה טובה או רעה, או גשם אינו טוב או רע. בני האדם יכולים לחוות רעידת אדמה ולומר שרעידת האדמה היתה קטסטרופה של ממש. אך מבחינת הטבע, אין בה טוב ורע, זה חלק מהמהלך הטבעי של המציאות. האם המציאות כולה לא נבראת? האם אין חיות של ממש בכל דבר ודבר אשר במציאות? אנו מאמינים שכן. אך כאשר דבר זה לא מגיע למודעות, ללא הבנה במושגי הטוב והרע, לא מדובר כאן בבחירה של המציאות. אמנם השמים מספרים כבוד אל, אך סיפור הכבוד מגיע על אוטומט. מבחינת הנהגה זו אין כל הבדל בין טוב לרע כיוון שגם הרע נמצא במציאות ובהנהגת העיגול, כל חלק מן העיגול רחוק בצורה שווה מן המרכז, או קרוב בצורה שווה למה שמקיף את המעגל.

אך ישנה הנהגה אחרת עליה מדבר הרמח”ל, זו היא הנהגת היושר. בהנהגת היושר יש למעלה ולמטה, יש חסד דין ורחמים, יש משקל ואיזון. יש בה גם שכר ועונש. שכר ועונש זה פידבק למעשים. בהנהגת היושר יש ציפיות ולכן יש אכזבות. בהנהגת היושר יש תכונות שונות שחלקן עמוקות יותר וחלקן עמוקות פחות והאדם מצפה מעצמו לפעול בצורה בה התכונות העמוקות שלו מגיעות לידי ביטוי. אמנם הקצה של כל ישר הוא נקודה וכל נקודה הנה סוג של עיגול, אך הישר יש בו התקדמות והליכה לאחור. הפידבק אותו אנו מקבלים בשכר ועונש, יכול להיות מאיים ומפחיד, יכול להיות משמח ומרגש, אך יותר מכל הוא מעיד שלמעשים שלנו יש ערך. חלק מרעיון הבחירה החופשית תלוי באמונה שיש דבר כזה הנהגת יושר.

יש דברים שמתרחשים בעולם בצורה שנראית לנו עיוורת, הם פשוט פועלים את פעולתם. הם מבטאים את החיות שיש בהם בצורה אוטומטית מבחינתנו. למדרש חשוב להדגיש שהצרעת – היא חלק מובהק מהנהגת היושר, היא תוצאה של עוון.

בהמשך, המדרש מפרט של איזה סוג של עוון:

ד”א תורת המצורע. המוציא שם רע, אתה מוציע מן בלעם בן בעור מפני לשונו נדחף, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג ז). מהו מהררי קדם, מן רמי העולם היית. מן מחיצות האבות ינחני בלק וזרקני לגיהנם, וכן דואג האדומי מפני לשונו נתחייב, שנאמר ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה’ ושמו דואג האדומי (ש”א כא ח), וכתיב ויען דואג האדומי והוא (נעצב על) [נצב אל] עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי וגו’ (שם כב ט), וכתיב ויאמר המלך לדואג סב אתה ופגע (בכהני ה’) [בכהנים] (שם שם יח). וכן אחיתופל מפני לשונו נטרד, שנאמר ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו [וגו’] ויצו אל ביתו ויחנק (ש”ב יג כג). וכן גיחזי מפני לשונו ופיו נטרד, שנאמר חי ה’ [כי] אם רציתי [אחריו] ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה (מ”ב ה כ), וכתיב וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם (שם שם כז). אמר ר’ פדת ברית כרותה נתן הקדוש ברוך הוא בעולמו, שכל מי שהוא מפשפש בחבירו לוקה בצרעת, שנא’ זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, וכן אמר קהלת אל תתן את פיך (להחטיא) [לחטיא] את בשרך (קהלת ה ה), זה לשון הרע:
ד”א אל תתן את פיך. לשון נקייה דברה תורה שלא לשמש עם הנדה שלא ילקו בניו בצרעת. אמר ר’ אחא אם שימש אדם עם אשתו והיא נדה, ביום הראשון של נדתה הבן הנולד לוקה בצרעת בן עשר שנים, ביום השני בן עשרים שנה, ביום השלישי בן שלשים שנה, ביום הרביעי בן ארבעים [שנה], ביום החמישי בן חמישים שנה, ביום הששי בן ששים שנה, ביום השביעי בן שבעים שנה:
ד”א זאת תהיה תורת המצורה /המצורע/. זה שאמר הכתוב מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא), אם זכה לחיים ואם נתחייב למיתה, כיצד אם עסק בתורה זכה לחיי העולם הבא, שהרי התורה נקראה חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (שם ג יח), והמספר לשון הרע מתחייב בנפשו שהורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו. ומנין אתה למד מדואג, שאמר לשון הרע – על אחימלך ונהרג אחימלך, וגם שאול, שנאמר וימת שאול במעלו [אשר מעל בה’] (דה”א י יג), וכן שאול אומר [עמוד נא ומתתני] כי אחזני השבץ (ש”ב א ט). אמר שאול אחזני עון של לובשי כתונת תשבץ, מפני שהרג את הכהנים, ודואג נשתרש מן העולם…

המדרש אומר שהצרעת באה בעבור חטאי הלשון (לשון הרע, הוצאת שם רע) ובעבור קיום יחסי אישות בזמן בה אישה נידה (אנו נעסוק בעקר בהיבט של חטאי הפה, אך כמובן שניתן להשליך ממה שנאמר על הלשון הרע והוצאת שם רע על עוון יחסי אישות בעוד האישה נמצאת במהלך המחזור החודשי שלה).
השפה, המילים, הנם הביטוי של העולם הפנימי של האדם, הוצאה של כח חיותו הפנימית של האדם אל המציאות. כך כותב הבעל שם טוב (מובא בערבי נחל הרב דוד שלמה אייבשיץ, תלימודו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב שעלה לארץ בסוף ימיו. לפי המסורת נסע באותה אוניה עם הרב מנחם מנדל משקלוב מראשי עליית תלמידי הגר”א והתיידד עמו. לאחר עלייתו התיישב בצפת והסתיר את זהותו, לאחר מותו נקבר במערת קבורה בה נקברו חלק מזקני החסידים של צפת):

ערבי נחל פ’ וישלח
ויהי האדם לנפש חיה. ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, כתב הבעל שם טוב זצללה”ה, כי ענין רוח האדם בקרבו, וחיות שלו, הוא כח הדיבור אשר בקרבו, וכמו שאמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, ולפי זה כשאדם מדבר דיבורים, אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו, והוא מוציא חיות שלו באותן הדיבורים, רק לפי שחיות האדם דבוק תמיד בשרשו, לכן הדיבורים ההם בעצמם, ממשיכים עליו משורש, חיות חדש, ועל ידי זה הוא חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיותו מקרבו, רק שכל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש:

הדיבורים שיוצאים מן האדם הם ביטוי של החיות הפנימית שלו, אך יותר מכך, החיות חוזרת לשורשה ונותנת לאדם חיות מחודשת. כאשר אדם מדבר לשון הרע, או מוציא שם רע, ניתן לומר שהוא מכניס לתוך עצמו חיות פגומה, חיות מלאת עוון, כזו שתחזור אליו, אך למעשה פוגמת בחיות שלו עצמו. זהו שורש הצרעת שניתן לשמוע בה את הצרות ואת הרוע שממלאים את האדם.

אך ניתן לשמוע בבעל שם טוב גם מעבר לכך, הבעל שם טוב אכן מתאר הנהגה של שכר ועונש, אך השכר והעונש על הדיבור עובד כאן בצורה מעין אוטומטית. דיבור טוב מעמיק את החיות, דיבור לא טוב פוגם בה.
יש כאן רעיון מרתק שניתן להתחיל לעמוד עליו מתוך דברי הבעל שם טוב. הבעל שם טוב נותן לו ביטוי כאשר הוא מסביר את תהליך טהרת המצורע:

ויקרא פרק יד פסוק א (פרשת מצורע) – יב (פרשת מצורע)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן: (ג) וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ: (ד) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב: (ה) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים: (ו) אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים: (ז) וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה: (ח) וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: (ט) וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר: (י) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: (יא) וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: (יב) וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֣בֶשׂ הָאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

המצורע צריך לקחת ציפורים, עץ ארז, תולעת, אזוב ועוד – כל אלו משמשים בתהליך טהרת המצורע. עוד לפני שנעסוק בדברי הבעל שם טוב נראה מה אומר התנחומא על תהליך טהרת המצורע:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת מצורע סימן ג
(ג) [יד, ב] ביום טהרתו כמה שתי צפרים חיות טהורות, מה נשתנה קרבנו משאר קרבנות על שספר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב יהא קרבנו שתי צפרים צפרים שקולן מוליכות, ועץ ארז הארז הזה אין גבוה ממנו, ולפי שהגביה עצמו כארז באה עליו הצרעת ד”א אמר רבי שמעון בן אלעזר על גסות הרוח הצרעת בא שכן את מוצא בעזיהו כתיב (ד”ה =דברי הימים= ב כו) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית, וכתיב (שם /דברי הימים ב’ כ”ו/) ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו האזוב הזה אין באילנות שפל ממנו ולפי שהשפיל עצמו לפיכך מתרפא על ידי אזוב, ושחט את הצפור האחת למה שוחט אחת ומשלח אחת אלא אם עשה תשובה אין הצרעת חוזר עליו, והובא אל הכהן מהו והובא אל הכהן הוא בא למה שהכל רחוקים ובדלים ממנו שכן דוד אומר אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו וקרובי מרחוק עמדו (תהלים לח) וכן הוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו מחוץ למחנה ישראל, לכך נאמר והובא אל הכהן והוא בא.

המדרש מלמד אותנו שלפי שהאדם התגאה, הגביה עצמו כארז, באה עליו הצרעת. לכן במרכיבי הטהרה מן הצרעת, יש דברים אשר מסמלים גאווה וישנם דברים אשרים מסמלים שפלות. על כך אומר הבעל שם טוב (דברים המופיעים בצפנת פענח רבי יעקב יוסף מפולאנה, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב):

רבי יעקב יוסף מופולאנה, צפנת פענח דכ”ו ע”ד:
זאת תהיה תורת המצורע וגו’ ועץ ארז ושני תולעת ואזוב, ובמדרש (תנחומא סי’ ג’) מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב, והובא ברש”י ע”ש: העצה שיקח למטהר שני צפרים ועץ ארז ואזוב, גבוה ונמוך, שישפיל דעתו מגסות הרוח, כדי שיוכל [הכהן שהוא הצדיק] להעלותו, דשמעתי בשם מורי זלה”ה משל, אדם גבוה קומה מאוד עמד נגד זריחת השמש, שזרחה והקדירה חמה עליו ממש, וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ”ל שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו העייפה, מה עשה, בא וישב כנגדו ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם, כדי שיראה ממנו וכן יעשה, רק שזה עם הכלי מים היה קצר קומה, וזה היה קומתו גבוה, והיה צריך להרכין ראשו ולהשפיל קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו, ולא רצה להכניע עצמו שיקח ממנו מים מחמת גסות רוחו וגובה קומתו, כאילו נצרך לזולתו, וזה החכם הבין זה ולא מצא תרופה לו כדי שיקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ”ל, אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו, והוא דחק שפתיו זה בזה, שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו, וחזרו ונפלו המים לתוך פי הזורק, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל עד שמת בצמא. והמשיל זה נגד עיר גדולה של חכמים וסופרים שלא רצו לשמוע ולקבל חכמה ומוסר איך ינהגו בדרכי ה’, עד שנסתלק מהם ומהדור, ונשאר דור יתום, והכי נמי דכתיב (ישעיהו נ״ה:ג׳) שמעו אלי ותחי נפשכם וגו’ שהוא רפואה לכל הגוף והנשמה, לשמוע ולקבל מוסר מן החכמים, שהם רופאי הנפשות כמו שכתב הרמב”ם (בפ”ב מהלכות דעות הלכה א’), ומי שלא ירצה לשמוע מוסר עליהם נאמר (משלי א׳:ז׳) חכמה ומוסר אוילים בזו עכ”ל, והנגע שבא עבור גסות רוחו כארז, שלא קיבל מוסר, עתה ישפיל עצמו כאזוב, ויקבל מוסר, ומזה רפואתו וטהרת המצורע, והבן:
ובזה יובן המשנה (אבות פ”ד) איזה חכם הלומד מכל אדם אפילו מאדם רע, שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו, שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זו שבו, ואז גורם טהרה לזולתו, וזהו זאת תורת המוציא רע מרעתו, ביום טהרתו של עצמו וק”ל, וכדומה ששמעתי סגנון זה ממורי זלה”ה:

אומר הבעל שם טוב, המטרה של טהרת הצרעת היא לגרום לאדם להבין שאין לו עדיפות על כל אדם אחר. הגאווה גורמת לאדם להרגיש שהוא עליון יותר על אחרים. עכשיו הוא יבין שיש בו משהו שהוא כמו התולעת, שיש בו משהו שהוא כמו תולעת ולא איש. לכן יש ללמוד מכל אדם, גם מן הרשעים, כי בעומק אין הבדל בין כולנו, צדיקים גם רשעים. הבעל שם טוב מכנה דבר זה מצד אחדות, מצד אחדות גם ברע יש טוב. בצוואת הריב”ש הרעיון הזה מורחב עוד יותר:

צוואת הריב”ש ד”ב ע”ב, הנהגות ישרות די”ד ע”ב:
אל יאמר בלבו שהוא גדול מחבירו, שהוא עובד בדבקות יותר, שהוא כשאר הנבראים שנבראו לצורך עבודתו יתברך, והשם יתברך נתן לחבירו שכל כמו שנתן לו שכל, ובמה הוא חשוב יותר מתולעת, שהתולעת עובד להבורא יתברך שמו בכל שכלו וכחו, והאדם גם כן רימה ותולעה, כמו שכתוב (תהילים כ״ב:ז׳) ואנכי תולעת ולא איש, ואם לא נתן לו השם יתברך שכל לא היה יכול לעבדו רק כמו תולעת, ואם כן אפילו מתולעת אינו חשוב למעלה, כל שכן מבני אדם, ויחשוב שהוא ותולעת ושאר בריות קטנים הם חשובים כמו חברים בעולם, שכולם נבראים, ואין להם יכולת רק מה שנתן להם הבורא יתברך, ודבר זה יהיה תמיד במחשבתו:

הבעל שם טוב מצפה מאיתנו לא להסתכל רק על הנהגת היושר, אלא גם על הנהגת העיגול. נכון, מצד האמת, יש אנשים צדיקים יותר ויש כאלו צדיקים פחות, אך דבר זה נכון רק מצד הנהגת היושר, מצד הנהגת העיגולים כולנו אותו הדבר. תולעת, איש, צדיק, רשע.

חשוב לומר, הצרעת אינה מחלה רגילה. במקרא היא מופיעה כמחלה של אנשים גדולים. ידו של משה היתה מצורעת כשלג, מרים, המלך עוזיהו, גחזי ושלושת בניו (על פי המדרש הם מצורעי שומרון), נעמן שר הצבא הארמי. כל האנשים האלו הנם דמויות חריגות, דמויות גדולות.

לעיתים בחינה של דברים רק בהנהגת היושר, גורמת לנו לשכוח את הנהגת העיגול, זאת בעיקר אצל אנשים גדולים – לשם נכנסת הגאווה, לשם נכנס הדיבור על החבר, בזבוז כוח החיים הפנימי לשווא. ניתן אולי לכנות את הצרעת כהתגלמות של הנהגת העיגול בתוך היושר, הנקודה העגולה שנמצאת בקצה היושר שמתפרצת כאשר מתעלמים מקיומה, מעין התפרצות המודחק המעגלי.

למעשה יש פה מחלה טבעית שבאה לסמל את השתלטות התפיסה של למעלה ולמטה שיכולה לגרור אדם לגאווה וזאת בתצורה טבעית של מחלה גופנית. ביטוי מרתק לדבר הזה ניתן למצוא אצל יחזקאל קויפמן בתולדות האמונה הישראלית:

יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית: ספר ב (ירושלים: מוסד ביאליק–דביר, תשכ”ט), 548–549.
אולם השינוי היסודי הוא: החיטויים מן הטומאה בדת המקראית אינם באים להרחיק רעה או מחלה… כל נימוסי החיטוי של האלילות מכוונים להרחיק את הרעה הגלומה בתוך הטומאה. המלחמה עם הטומאה היא מלחמה עם הדמונים הרעים… לא כן החיטויים מן הטומאה שבדת הישראלית. אין בהם כל מומנט של מלחמה ברע הבא ממקור הטומאה… בייחוד: אין אמצעי חיטוי אלה באים לרפא מחלה. דבר זה נמצאנו למדים בבירור מן החיטויים הקשורים במחלה: מחיטוי היולדת, המצורע והזב וכן גם הבית המנוגע. כי בכל המקרים האלה החיטוי בא אחרי ריפוי המחלה.

הנקודה בצרעת היא תהליך הטהרה ממנה, תהליך שבא לחנך את האדם בהיבט היושר, לא להתעלם יותר מן הנהגת העיגול, מן המקום בו כולנו זהים כברואיו של הקדוש ברוך הוא. נכון, יש ערך למעשים, יש חשיבות בטוב ורע, בשכר ועונש, אך אסור שדבר זה יביא אותנו לבזבז את החיות הפנימית בצורה שהיא לא מקדמת את העולם, בזבוז שלה לשווא. אסור לנו לדבר סרה על האחר. בהנהגת העיגול, כל החיות כולה עומדת ביחס לאלוקות באותו מרחק ובאותה מידה של קרבה, אסור ליושר לטשטש נקודה זו.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}