חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת אחרי מות – פתח אוהל מועד, ארבעה שלבים בעבודת השם

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת אחרי מות מורכבת משני חלקים מרכזיים, החלק השני בו לא נעסוק, מתמקד באיסורי עריות. החלק הראשון של הפרשה עוסק בהתנהגות נאותה במשכן. אחרי מות שני בני אהרון, אתגר ההתנהלות במשכן מכה בבני ישראל בכל עוזו. פתאום מתחוורת לכהנים, לבני ישראל, הסכנה הגדולה שמתלווה לנוכחות של המשכן, לעבודת השם. כאשר עובדים את השם לא בצורה מדוייקת, ישנו חשש ממשי לחיי האדם.
התורה מלמדת אותנו על קורבנות חטאת שיש להביא אותם לכפרה על עבודה לא מדויקת של הכהנים. התורה גם מלמדת אותנו על החובה להביא את כל הבשר הנשחט לפתח אוהל מועד, דיני הזהירות מן הקודש לא אמורים לגרום לנו לריחוק מן הקודש. בכלל, החצי הראשון של הפרשה עוסק בקרבה מדודה אל המשכן, איך כן לגשת, אין כן לבוא אל הקודש, אך בצורה מדודה.

הצומלהביא כל בשר שנשחט אל פתח אוהל מועד, מכונן תודעה שונה מאוד מן התודעה בה חי העם עד כה, ריכוז השחיטה למקום אחד, משפיע גם על אופי אכילת הבשר ועל אופי הפניה לאלוקים.

ויקרא פרק יז פסוק א (פרשת אחרי מות) – ה (פרשת אחרי מות)
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר:
(ג) אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:
(ד) וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיקֹוָ֔ק לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְקֹוָ֑ק דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:
(ה) לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֘ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֘ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיקֹוָ֗ק אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיקֹוָ֖ק אוֹתָֽם:

כפי שאמרנו, על פי התנחומא הפסוקים האלו עוסקים בריכוז פולחן הקורבנות:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אחרי מות סימן י
(י) [יז, ג] איש איש מבית ישראל, זש”ה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו’ (תהלים נא) מלה”ד לעשיר גדול וחזק ואין לו אשה אין ביתו בית למה כשהסריסים באים הוא אומר לכו לחנות במקום אחר, למה שאין לו בית ולא אשה, נטל אשה היה אומר להם מכאן ואילך כל מה שאתם מביאים לי העלו אותן לבית, כך כל ימים עד שלא העמיד משה אהל מועד היו הקרבנות קרבין בכל מקום שנא’ (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכן הוא אומר (שם /שמות/ ח) דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו, כיון שהוקם המשכן א”ל הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באהל מועד שם היו מעלין את הדורון להקב”ה שכן כתיב (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה’, היכן בחר בירושלים שנ’ (תהלים קלב) כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו, לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו’ ואל פתח אהל מועד לא הביאו, צפה הקדוש ברוך הוא שבה”מ עתיד ליחרב ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל כל זמן שבהמ”ק קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם, ובזמן שאין בית המקדש קיים במה מתכפר עליכם התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מתכפרין עליכם שנאמר (ויקרא ט) זה הדבר וכן הנביא אומר (הושע יד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה’, בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה, מקריבין יין נסך על גבי המזבח שנאמר (במדבר טו) ויין לנסך רביעית ההין, נמשלה דברי תורה ליין שנאמר (משלי ט) ושתו ביין מסכתי, מקריבים לחם על גבי המזבח שנאמר (במדבר כח) את קרבני לחמי לאשי, וכן הוא אומר (שמות כה) ונתתי על השולחן לחם פנים לפני תמיד, נמשלה תורה ללחם שנאמר (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, מקריבים על גבי המזבח שמן שנא’ סולת בלולה בשמן, נמשלה תורה לשמן שנ’ (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר.

מרגע שנבנה המשכן ולאחר מכן משנבנה המקדש, יש להקריב קורבנות רק במקום המוסדר לכך, באוהל מועד בתקופת המדבר – ובבית המקדש בארץ ישראל (ועד שנבנה הבית – במקומות המוסדרים לכך, כגון בבמות הגדולות ובמשכן, אך לא בחצר הבית). אך המדרש מוסיף נקודה נפלאה, כל עוד המקדש קיים, הרי הקורבנות הם אלו שמכפרים, לאחר שנחרב המקדש, התורה היא זו שמכפרת – שהרי נאמר “זה הדבר” ודברים הנם דברי תורה, שנאמר – “קחו עמכם דברים ושובו אל השם”. לאחר מכן המדרש עומד על כך איך כל אחד מסוגי הקורבנות נמשל לתורה.

על בסיס הדברים האלו אומר הבאר מים חיים:

באר מים חיים ויקרא פרשת אחרי מות
“ובזה נבוא בביאור הכתוב. ואמר איש איש וגו’ ורמז לכל אשר אמרנו. כי יעסוק במוקדשין להקריב אשה לה’ בתורה או במצוות, אבל חוץ לעזרה. שלא יביאנו לפנימיות בית ה’ לעשות לשמו הקדוש שיהיה לרצון לפניו. רק יעסוק בהם בבחינת שלא לשמה והם על שתי בחינות. אחד אשר ישחט שור וגו’ במחנה פירוש שיעסוק במוקדשין על כל פנים במחנה ישראל. שיהיה באמונת ה’ לקבלת שכר ומיראת העונש, שהוא מחנה ישראל להיות בו אמונת ה’ שנאמן ליפרע ולשלם שכר. ועוד כיון שמתוך שלא לשמה כזה בא לשמה הרי הוא במחנה כי יבוא אל הקודש כפעם בפעם ואך עתה חוץ לעזרה הוא ומערב במצוה מחשבת חוץ שהוא אהבת ויראת עצמו שאין זה עבודת ה’, ועל כל פנים יתגבר מזה קצת בחינת הרע בעולם שהיא סטרא אחרא פירוש צד אחר שאינו לשם ה’ כי אם אהבת ויראת חוץ. או אשר ישחט מחוץ למחנה, זה בחינת הרע לגמרי שיעסוק במצוה במחשבת הגיאות והפניות עטרה להתגדל בה או ח”ו לקנטר שהוא סם המות ממש. ועל כל פנים נעשה מצות ה’, ויש להרע כח גדול מזה. ועל שניהם אומר הכתוב, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה’ לפני משכן ה'”.

כשם שצריכה להיות זהירות בגשתנו אל הקודש, כך חובה שתהיה זהירות בגשתנו לקיים תורה ומצוות. צריך לשים לב שקיום התורה והמצוות הוא לשם השם ולא לשם האדם. כאשר מקיימים תורה ומצוות לשם האדם, דבר זה מחלל את התורה, הופך את התורה לעבודת העצמי במקום לעבודת השם – זה המשמעות של לפתח אוהל מועד לא הביא במישור של לימוד התורה. אך יש לשים לב, יש עבודה שלא לשמה שהיא בתוך המחנה ויש עבודה שלא לשמה שהיא מחוץ למחנה ממש. שתיהן לא נכנסות אל הקודש, אך אחת מהן יש לה עליה ויכולת להתעלות ולשניה אין עליה בכלל.

דברים אלו נובעים מחלוקה אותה עושה הבאר מים חיים בין שלוש תודעות: תודעה של בן, תודעה של עבד השם בחינת עבד, ותודעה של עבד לעצמו:

“ובזה פירשנו אומרם ז”ל (בבא בתרא י’ א) ישראל נקראו בנים ונקראו עבדים בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים ובזמן שאין עושין רצונו נקראו עבדים לכאורה זה פלא הוא שכשאין עושין רצונו נקראים עבדים וכי זה דרך העבד שלא לעשות רצון אדונו. ואיך הוא עבד לו אם אינו עושה רצונו והכתוב אומר (מלאכי א’, ו’) ואם אדונים אני איה מוראי. ויתכן לפי הנזכר כי הנה מי שעוסק בתורה ומצוות בשביל שמצפה לקבל פרס מזה, ומיראת העונש והיסורין, זה אינו עושה ועובד רק את עצמו כי לצד שהוא ירא מעונש גופו או נפש בניו ובנותיו נשמר מלמרוד במלך המלכים שלא יגיע לו עונש ויכאב עליו נפשו. והרי אינו ירא כי אם מעצמיותו שלא ילקה עבור זה, והמצוות שעושה בשביל קבלת פרס גם כן אינו עובד אלא את עצמו בשביל שיקבל שכרו משלם. ועל כן אינו עושה כי אם רצון עצמו שעצמיותו חפץ בזה בשביל לקבל שכרו בעולם הזה או בעולם הבא, ולזה נקרא אינו עושה רצונו של מקום. כי אם היה עושה בשביל לעשות רצונו של מקום לא היה מצפה להנאת גופו מזה. ועבור כן שם עבד יקרא לו כי הוא כעבד ממש העובד אצל הבעל הבית בשביל שכרו ונשמר מלעבור על רצון אדונו שלא יכנו מכות מרדות. אבל אינו עובד בשביל למלאות רצון אדונו. כי הוא היה חפץ שלא ימולא רצונו. רק שעובד לו בשביל עצמו… ונחזור לעניננו בענין העובד על מנת לקבל פרס ומיראת העונש הגם שהיא שלא לשמה כי במצוותיו אמר רחמנא ולא בשכר מצוותיו כמאמר חז”ל (עבודה זרה י”ט א) מכל מקום כיון שעל כל פנים יש בו מעלת אמונה שמאמין בה’ שנאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר ונודע אשר בזכות אמונה נגאלו ישראל ממצרים כמאמר חז”ל (ילקוט רמז ר”מ) ועל כן גם הוא נגאל מגלות היצר הרע שלו בזכות אמונה הזו ומתוך שלא לשמה בא לשמה שיעבוד לה’ מאהבה ושמחה לעשות נחת רוח לפניו וכמו שכתב הרמב”ם ז”ל בהדיא בסוף הלכות תשובה עיין שם. אבל העובד ה’ להתגאות בזה ולעשות עטרה להתגדל בה הנה אין בו צד אמונה ואדרבה מקטני אמנה הוא. שאינו מאמין שהעושר והכבוד מלפניו הוא וסובר שזה לוקח לו האדם מעצמו. ומכל שכן מי שכוונתו לקנטר ח”ו שזה סם המות ממש. שבתורה נאמר (משלי ג’, י”ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ותלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. והוא מרבה מחלוקת על ידי התורה ועל זה נאמר נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם מאחר שלעולם לא יוכל לבוא להתקרב אל פני ה’ ולעשות רצונו כי אין בו מקום כניסה כלל לבוא אל פתח אהל מועד לחזות בנועם ה’.”

ישנו מי שמכונה עבד, אבל ישנו גם עבד השם. עבד השם הוא מי שעובד עובר עצמו, עבור השכר שלו, הוא עובד מיראה על בניו ובנותיו. בעצם העבודה ברור שיש לעבד השם אינטרס אישי, אך האינטרס שלו נובע בעומק מנקודה של אמונה באלוקים, מתוך אמונה שיש שכר ועונש, מתוך אמונה שלעבודת השם יש משמעות אמיתית. זו היא עבדות, שהיא מבוא לעבודה מאהבה, זו היא קטנות שאפשר לצמוח ממנה.

אך יש סוג אחר של עבדות, זו עבדות בה האדם לא באמת מאמין באלוקים, הוא לומד תורה למען הידע האינטלקטואלי של עצמו, הוא מקיים מצוות למען המעמד החברתי שלו. יותר מכך, הוא לומד תורה בכדי לקנטר את התורה, זו סוג של תורה שאין להביא אותה לפתח אוהל מועד.

“אבל מי שעובד להקב”ה בשביל שחשקה נפשו למלאות רצונו ברוך הוא כדי להיות נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו והוא שש ושמח במה שזוכה שהוא גורם נחת רוח לפניו והקב”ה מקבל תענוג ושמחה על ידו. יותר מכל מחמדי עולם אפילו יותר מכל שכר ותענוג עולם הבא שיפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי עולם הזה. מכל מקום כל כך ערבה לו מה שגורם תענוג ונחת רוח לפניו יתברך מה שכל מלאכי מעלה משרפים וחיות ואופני הקודש אינם זוכים לעבוד עבודתו תמיד כאשר רוצים כי אם פעם אחת ביום או שני פעמים ויש שלא היה להם רשות לעבודה כי אם פעם אחת בשנה או בשמטה וכמו שאמר המשורר (בפיוט אקדמות) סיומא דלעלם ואף לא לשבועתא אבל עדב יקר אחסנתיה חביבין דבקבעתא. שלאיש ישראל ניתן רשות וחיוב לעבודה תמיד בכל היום והלילה. ועוד שהקב”ה כביכול ברוך הוא אינו מקבל תענוג ונחת רוח משום מלאך ושרף כמו מאיש ישראל שוכני בתי חומר, ועל כן ערב עליו לעשות נחת רוח לפניו יתברך במסירת נפשו ורוחו ונשמתו ממש ומאודו בכל רגע ורגע להקב”ה באימה ובפחד וביראה במה שזיכהו בעבודתו כי יודע שהוא אינו כדאי וראוי לזה. וכל עצמו עם כל אשר לו אינם כדאים אף פעם אחת לישא את שמו יתברך על שפתיו לולי רחמי ה’ וחסדיו שבחר בעמו ישראל באהבה וזיכם בעבודתו. וזה הוא העושה רצונו של מקום כי אין כוונתו בעבודתו כי אם למלאות רצונו יתברך ולא לשום דבר ואופן אחר בעולם. ועל כן נקראין בנים, כי זה דרך הבן שרוצה תמיד באהבה ושמחה לגרום תענוג ונחת רוח לאביו באהבה ושמחה שלא לקבלת פרס בשום צד כמו שאמרו רבי שמעון בר יוחאי וחבריו לרעיא מהימנא (בזוה”ק תצא רפ”א א) אנת הוא ברא מהימנא דרחים לאבוי ולאמיה יתיר מגרמוהי.”

הבנים נקראים אלו שעובדים על מנת לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. מטרת העבודה היא העבודה עצמה, העבודה עצמה נעשית על מנת לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא. אך יש פה גם מעבר לכך, יש פה גם את התחושה של הזכות לעבוד, את הפליאה שישות כל כך קטנה ביחס לאלוקים, יכולה לעשות נחת רוח לקדוש ברוך הוא, כי האדם יודע שהוא אינו ראוי לכך. בתחושה כזו עצם העבודה הופכת להיות מוקד להתרגשות, התרגשות מעצם הזכות להיות בתפקיד של עובד השם, פליאה רדיקלית על עצם כך שזכינו להיות בתפקיד הזה.

רב צדוק לוקח את המדרש אותו ראינו ודורש אותו בצורה שמוסיפה לנו עוד קומה על הדברים:

ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק ויקרא פרשת אחרי מות
והתחלת המדרש תנחומא איש איש וגו’ זה שאמר הכתוב (תהלים נ”א, כ’) הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים ואחר כך אמר משל למה הדבר דומה לעשיר גדול וכו’ ואין לו אשה וכו’. וצריך להבין למה מייתי פסוק זה מתהלים כיון שהמשל יתכן על פסוק זה מאיש איש מבית ישראל שיביאו הקרבנות לאוהל מועד. אך בסוף מסיים במדרש תנחומא והיכן בחר בירושלים שנאמר (שם קל”ב, י”ג) כי בחר ה’ בציון וגו’ והיינו דאוהל מועד היה רק לפי שעה והמקום אשר יבחר ה’ הוא ציון וירושלים שבחר ה’ לעולם וזה שנאמר כי בחר ה’ בציון אוה למושב לו ישיבה נייחא לעולם. וזה שהקדים הפתיחה זה שאמר הכתוב הטיבה ברצונך את ציון, ציון בית המקדש. הטיבה אור כי טוב, ברצונך רצון דעתיקא וכן כתב בזוה”ק (ח”ב ק”ח א) תבנה חומות ירושלים מחנה ישראל. וכתיב (זכריה ב’, ט’) ואני אהיה לה וגו’ חומת אש סביב וגו’ אש קדושת האבות שכל האבות נקראו אש (כמו שנתבאר במקום אחר) שעל ידי שמירת שבת מיד נגאלין. שבת ש בת ש’ רזא דתלת אבהן ובת מתעטרא בהו (זוהר ח”ב ר”ד א), והיינו אש אוכלה שאוכל אש של יצר הרע (כמו שנתבאר שם) וזהו שמחה שלימה דכל החגים אינו שמחה שלימה. וכמו שאמרו (במדרש רבה הנזכר) שמח ישראל אין כתיב כאן אלא ישמח עתידין לשמוח וכן ישמח ה’ במעשיו עתיד הקדוש ברוך הוא לשמוח וכו’ ושבת מעין עולם הבא (ברכות נ”ז ב) ומשום הכי דרשו (ספרי בהעלותך י”ט) וביום שמחתכם אלו השבתות כמו שאומרים ישמחו במלכותך וכשזוכין לשבת עילאה דאיתא (תיקוני זוהר תיקון מ”ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי ליבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו’ בשבת פריסת סוכת שלום, וזוכין לקדושת ירושלים מחנה ישראל, וציון בית המקדש שהוא סוכת שלום. אך בעולם הזה יש יצר הרע שיוכל לכנוס שלא יהיה שומר שבת חס ושלום וכמו שאמרו (שוחר טוב תהלים צ”ב) שבת חוזר ומסתכל וכו’ וליתן פגם בו ולא מצא וכו’ אחר כך הסתכל וראה שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו אמר גם זה הבל. והיינו כיון דכתיב מחלליה וגו’ שיכול חס ושלום היצר הרע לכנוס לחללו, אבל כשזוכין לשבת עילאה ואתפני מתמן יצר הרע אז השמחה שלימה, יום שמחת לבו כאמור:

רב צדוק בדבריו מחלק בין אוהל מועד לבין בית המקדש: בית המקדש הוא כנגד השבת, אוהל מועד הוא כנגד המועדים. רב צדוק מלמד אותנו ששבת היא מעין עולם הבא, היא נוגעת ברצון של עתיק יומין שנעתק מן הקדמנויות הגדולה של המציאות כולה, קדמוניות שהיא לא זמנית, שהיא מעל הזמן. העתקה זו של רצון העתיק לתוך המציאות שלנו ומתעטרת מעל האבות שמסמלים את שלושת הספירות העליונות על שבע הספירות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת), היא מתעטרת מעליהן.
כדי להבין דברים אלו, נראה את דבריו של רב צדוק במקום אחר:

ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק שמות פרשת בשלח
מה שאמרו שי”ן בינה לא נתפרש מקורו. ונראה על פי מה שמובא ברעיא מהימנא (זוהר ח”ג רנ”ז א) ש’ תלת כתרין כתר חכמה בינה וכו’ מבינה ולעילא איהי מנוחה וכו’ וכבר אמרנו דבינה כולל כל שלוש ראשונות על דרך מה שנאמר (משלי ב’, י’) כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה מוחא ובינה ליבא זוכין לבחינת הדעת שהוא פנימיות הכתר וההופעה מכתר עליון על ידי קוצא דיו”ד דלעילא הוא בבחינת הדעת ועל כן השי”ן שהוא שלוש ראשונות היינו בינה שכולל שלוש ראשונות כאמור. והוא שלוש קדושות שבת ש’ רזא דתלת אבהן ובת מתעטרא בהו (זוהר ח”ב ר”ד א) ושלוש מדות האבות ענפים משלוש ראשונות (שם קע”ה ב) וכשזוכין לשבת עילאה אתפני יצר הרע מהלב וכמו שמובא בתיקוני זוהר (תיקון מ”ח ונתבאר מאמר ז’) ועל כן המענג את השבת שזוכה לבחינת עתיקא ברזא דענג נותנין לו כל משאלות לבו שאינו צריך תפילה כלל ולא ישאל לבו רק טוב כיון דאתפני יצר הרע מכל וכל.

שבת היא כנגד ספירת הבינה והיא הקשר לשלושת הספירות התחתונות (לשיטה שלא מונים את דעת כספירה מצד עצמה אלא היא היבט הכלול בתוך ספירת הבינה שלושת הספירות הראשונות הנם כתר, חכמה, בינה). השבת היא המקשר לעולם עליון, לעולם שמעל הזמן. המועד, הוא זמני, הוא חציו להשם חציו לנו. בתחום הזמניות יש יצר הרע. אך שעולים לגובה גבוה יותר, הזמניות נעלמת, היא לא באמת רלוונטית ואולי לא באמת קיימת. דברי התורה אותם אנו לומדים הנם נצחיים, שאנו לומדים מיימרא בשם מישהו בעל השמועה עומד מול עניינו לא משנה לפני כמה זמן הוא נפטר. יש תחומים בהם הזמן לא רלוונטי. כך היא גם התשובה, שמעקמת את מושג הזמן ומשנה את מה שהיה בעבר, כך השבת שהיא קבועה ועומדת ולא תלויה בספירת האדם. אך בעולם שלנו יש יצר הרע וצריך לשים לב שדבר זה מעמיד בספקות את עצם מושג השבת, כדי להתעלות לשבת שמעל הזמן, צריך לאחוז גם במידת היראה, אך צורת עבודה זו כבר מגיעה ממקום אחר לחלוטין.

ניתן לדמות מערכת מרובעת, עבודה מתוך יראה למען שכר ועונש, עבודה למען הקדוש ברוך הוא מתוך תענוג בעצם העבודה למען השם, יראה גבוהה יותר בה האדם ירא שמא הוא העולם שלנו מושך כלפי מטה, עולם שכולו שבת – עולם בו הזמן מתאפס, עולם התשובה שמתלבש על גבי העולם שלנו.

ובאמת השלב הרביעי כבר אינו בפתח המשכן, אלא הוא המשכן עצמו, כך מסביר רב צדוק את הדימוי של התורה, לקורבנות השונים:

ר’ צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק ויקרא פרשת אחרי מות
בתנחומא (שם) צפה הקדוש ברוך הוא שבית המקדש עתיד ליחרב וכו’ במה מתכפר עליכם התעסקו בדברי תורה שהם משולים כקרבנות וכו’ שנאמר (ויקרא ט’, ו’) זה הדבר וכן הנביא אומר (הושע י”ד, ג’) קחו עמכם דברים וגו’, וכיון שדברי תורה משולים כקרבנות צריך מקדש להקריב בהם הקרבנות, אך כשיקחו דברים דברי תורה אז יהיו הם משכן ומקדש דתלמידי חכמים בנוי דמלכא משתדלי באורייתא דמיין לשבתות וימים טובים (רעיא מהימנא ח”ג כ”ט: קכ”ד ב) ובשבת ויום טוב פריסת סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל שהם כיושבים במקדש. ואמר אחר כך במדרש בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה, מקריבין יין נסך וכו’ נמשל דברי תורה ליין שנאמר (משלי ט’, ה’) ושתו ביין מסכתי, מקריבין לחם על גבי המזבח לחמי לאשי נמשלה דברי תורה ללחם לכו לחמו בלחמי, מקריבין שמן על גבי המזבח נמשלו דברי תורה לשמן ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט’, ח’), והיינו דהדברים הם תורה שבעל פה דבר ה’ זו הלכה (שבת קל”ח ב) שבת דיבור איקרי (זוהר ח”א ל”ב א) מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וזה שהביא שנמשל ליין יין מסכתי יינא דאורייתא דבעל פה (רעיא מהימנא ח”ג רע”א ב) שמוסך ה’ יתברך בלב החכמים. ונמשל ללחם לחמי לאשי שנכתב בפרשת התמיד שהוא בשר, ומצינו (בבא קמא ע”ב א) דלא אכלי בשרא דתורא ופירש רש”י לא דקדקתי טעמו של דבר, וכן (קידושין מ”ו א) הרי שולחן והרי בשר ופירש רש”י משנה שנויה. וכן (בבא בתרא כ”ב א) אדמגרמיתו גרמי בי אביי אכלי בשרא שמינא ביה רבא, וכן נמשל דברי תורה לשמן שמן על ראשך, שמן מורה לחכמה (מנחות פ”ה ב) ושמן על ראשך מורה לכתר שעל הראש, והוא טל תורה שבעל פה, שהוא טלא דעתיקא, טל שעתיד בו הקדוש ברוך הוא להחיות בו המתים (כמו שנתבאר כמה פעמים מגמרא ותיקוני זוהר) ושבת יום השביעי דא תורה שבעל פה (זוהר ח”א מ”ז ב) מלכות פה תורה שבעל פה, ובשבת הוא הזמן לזכות לתורה שבעל פה ולהיות הלב משכן לשכינה:

התורה שבעל פה היא תהליך העולה מלמטה למעלה, מים תחתונים שעולים כלפי מעלה. צריך לעבור שלבים רבים כדי להעפיל למדרגת השבת דרך התורה שעולה מלמטה, זו היא תורה שבעל פה. זהו טל החיים ששורשו בגבוה מעל גבוה, אך צריך לגבש אותו, לאגור אותו במאגר ולתת לו שפה בפה. זו היא הליבה של המדרגה הרביעית שהיא כבר לא בפתח המשכן, אלא היא בתוך המשכן עצמו. אם נעבור לרובד אנושי ולא שמימי, המדרגה הזאת מדברת על מצב בו האדם לא רק חש זכות במה שהוא עושה, לא רק מתמסר למטרה, אלא שהוא מרגיש שכל המציאות כולה מתקפלת לתוך מעשיו. שבזמן שהוא עוסק במה שהוא עוסק, מצד אחד אין מסיחי דעת והוא שקוע בעשיה, אך זה לא בא על חשבון המציאות, אדרבא, המציאות עצמה מבחינתו כולה מחוברת לפעולתו ואין דבר במציאות שסותר את פעולתו. כך גם בעבודת השם, עבודת השם, התורה, לא עומדת בניגוד לשום גורם במציאות, אלא כל המציאות כולה מתקפלת ליחידה המקיפה הכל ושממלאת את הכל, הכל מתגלה כיחידה אחת. כשם שבשבת אין הפרדות ואין בירורים ואנו הופכים את הכל לרשות יחיד אחת.

זה תהליך של עליה בתחום עבודת השם אותו אפשר ללמוד ולהסיק מדברי הבאר מים חיים ומדברי רב צדוק מן המדרש על הפרשה שלנו.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}