חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״דבר סתר לי אליכם” – עיונים במקומות הנסתרים בפרשת השבוע: פרשת ויקהל בצל הא-ל

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת ויקהל מספרת לנו מחדש את הסיפור של בניית המשכן, ההוראות לבניית המשכן תוארו לפני חטא העגל, לאחר חטא העגל הן ניתנות מחדש. למעשה פרשות ויקהל – פקודי מקבילות כמעט לחלוטין לפרשיות תרומה תצווה.

הרמב”ן הסביר דבר זה כביטוי לחיבה הרבה של הקדוש ברוך הוא כלפי בניית המשכן:

רמב”ן שמות פרק לו פסוק ח (פרשת ויקהל)
ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקדוש ברוך הוא מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא:

אם הולכים בעקבות דברי הרמב”ן, ניתן לזהות שלעוסקים במלאכת המשכן, היתה השפעה רבה על תהליך בנייתו. כך אומרת הגמרא בברכות:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר: עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה – להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא: עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת! אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה’ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו. אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה. שמע רב תחליפא בר מערבא ואמרה קמיה דרבי אבהו, אמר ליה: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה – דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

יש מספר הבדלים בין ההוראה בפרשת תרומה, לבין המעשה בפרשת ויקהל. בפרשת תרומה נצטוו בני ישראל לבנות את הארון תחילה “ועשו ארון”, ולאחר מכן את הכלים (פרק כ”ו), ורק לבסוף נאמר, את המשכן תעשה.
בפרשת כי תשא נכתבים הדברים בסדר הפוך: “את אוהל מועד ואת הארן לעדות”.
כך גם בפרשת ויקהל המשכן מופיע בתחילה – “את המשכן … את אהלו את הארן ואת בדיו”.

מי שמבין שיש לעשות קודם משכן, אז כלים ואז ארון, הנו בצלאל. בצלאל נותן סברא מדעתו, על פי מנהגו של עולם. הוא מבין שכדי לבצע את הצו, צריך לפעול בצורה שמתאימה למציאות ולא בצורה המתנגדת למציאות. אם בונים כלים, אם בונים ארון, צריך קודם כל מקום לשכן אותם בתוכו.

מה בין בצלאל למשה? משה, יודע שתכלית המשכן הנה הארון ועל כן הוא פותח את הצו שלו בארון, אך בצלאל שואל את עצמו, מה היא הדרך הטובה ביותר ליישם את התכלית בכלי המציאות שלנו. כאשר מנסים לתרגם את האידאה אל המציאות, יש צורך ביצירה, יצירה אשר מתבטאת במציאות המעשית. אך מי שדבר באידיאה, מי שדבק בחזון עצמו, הוא רואה את החזון אל מול עיניו ואינו יודע איך ליישמו.

במדבר רבה (וילנא) פרשה טו סימן י (פרשת בהעלותך)
י ר’ לוי בר רבי אומר מנורה טהורה ירדה מן השמים שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (שמות כה) ועשית מנורת זהב טהור אמר לו כיצד נעשה אותה אמר לו מקשה תיעשה המנורה ואעפ”כ נתקשה משה וירד ושכח מעשיה עלה ואמר רבוני כיצד נעשה אותה אמר לו מקשה תיעשה המנורה ואעפ”כ נתקשה משה וירד ושכח עלה ואמר רבוני שכחתי אותה הראה לו למשה ועוד נתקשה בה אמר לו וראה ועשה עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה ואף על פי כן נתקשה על משה אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה ואמר לבצלאל מיד עשאה התחיל תמה ואמר אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה ואת שלא ראית עשית מדעתך בצלאל בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשייתה ולפיכך כשחרב ביהמ”ק נגנזה המנורה וזה אחד מחמשה דברים שנגנז הארון והמנורה והאש ורוח הקדש והכרובים וכשישוב הקדוש ברוך הוא ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו הוא מחזירן למקומן לשמח את ירושלים שנא’ (ישעיה לה) יששום מדבר וציה ותגל ערבה (שם /ישעיהו ל”ה/) פרוח תפרח ותגל.

היישום תמיד דורש סוג של פירוד מן הדבר המיושם. אך מי שמרגיש שהוא והחזון אחד, שהוא אחוז בו, שהוא החזון עצמו, לא יצליח ליישם בצורה פרקטית את החזון הגדול. פרקטיקה, הוצאה של החזון מכלל חזון, לתכנית פעולה ואז ליישום, דורשת מידה מסוימת של ריחוק מצד אחד והבנה מצד שני. היא דורשת אחרות, ניתוק, אך לא ניתוק מוחלט, אחרות שעומדת בזיקה ישירה למקור, אך אינה המקור עצמו. משה רבינו היה אחוז בחזון, היה אחד עם מנורת האש, זה בניגוד לבצלאל שאינו אחוז בנבואה, אלא מבין את הציווי של המנורה מבחוץ. לכך המדרש מכנה אותו בצל א-ל. הוא נמצא בצל, הצל מאפשר את הריחוק שמאפשר את המעשה, שמאפשר לראות התורה ואותיותיה כדברים שאפשר ליצור איתם, זה בניגוד למשה שאחוז בתורה, שאחוז בנבואה, שרואה את עצמו כחלק מהם. אי אפשר ליצור את עצמך, אפשר ליצור דברים שהם לא אתה.

רק מי שעומד מבחוץ מסוגל לעתים ליישם את החזון שבעבור האחר הוא פנימי. גדולתו של משה מאופיינת בכך שהוא מכיר בצל שבצלאל יושב בו והוא יודע שהוא, משה, שכולו אור, שקורן אור פניו, אינו יכול בלעדיו.

ניתן אולי להעמיק בדבר זה במדרש-שם מודרני בשמו של בצלאל.

יונג, תלמידו של פרויד, עסק רבות במה שהוא מכנה הצל של האדם. יונג, מלמד אותנו שכל אדם נולד עם ארכיטיפים מסוימים. ד”ר ברוך כהנא מסביר שהארכיטיפים הנם המקבילות האנושיות לאינסטינקטים של החיות. כמו שהחיות כמעט רגע אחרי הלידה יודעות איך להתנהל, כך לאדם ישנם ארכטיפים פנימיים אשר מסדרים עבורו את המציאות. יש בנו כל מיני נטיות שאי המימוש שלהן גורם לנו מצוקה, מה שמפתיע הוא שהנטיות האלו חוזרות על עצמן בתרבויות שונות לאורך דורות. השאיפה לידע, השאיפה למשפחה ועוד.

שאיפות אלו הנן ארכיטיפים אותם אנו מנסים להגשים בדרכים שונות. אחד מן האתגרים הגדולים בארכיטיפים שכמעט בלתי אפשרי להגשימם. הארכיטיפ נושא בחובו משהו הגדול מן האדם הפרטי. לדוגמא – ארכיטיפ האב מכיל בתוכו מנעד שלם של רעיונות על צדק גלובלי שמתאים לכולם. לא כל אב הוא הגשמת הארכיטיפ. מאחר שיש ארכיטיפים מרובים, כל תרבות באשר היא יוצרת לנו מדרג של ארכיטיפים שיש להגשים, אלו שאנו לא מגשימים נמצאים בצל.

חלק גדול מן האתגר של האדם הוא להכיר שבתוכו ממש, יש צל. יש בתוכו מקומות בהם התרבות שהוא חלק ממנה, ואולי הוא עצמו, ממוקמים נמוך מאוד במדרג הערכים. הוא אמור לחשוב איך הוא משתמש באותו צל, באותו מקום, גם לטובה ולא הופך אותו ליסוד דחוי ממנו לחלוטין.

דמותו של משה, קורנת, הוא איש האלוקים. למשה אין צל, אך בדיוק בגלל שלמשה אין צל של ממש, מתגלה שעודף אור אינו ישים. כאשר יש רק אור, אי אפשר להיכנס לארץ המובטחת, לארץ ישראל שמתחת, למשכן שבארץ. זו היא גדולתו של משה שמכיר בגדולתו של בצלאל, כמי שבדיוק הפוך ממנו, לא מי שאחוז בעולם הרעיון אלא מי שיודע להוות את הגשר ולתרגם את הרעיון הגדול לעולם המציאות.

ואכן, בליקוטי שיחות לרמ”מ מליובאוויטש, נראה שישנם שני משכנות, משכן של מחשבה – משכנו של משה, ומשכן גשמי, משכנו של בצלאל:

ליקוטי שיחות פקודי
“אלה פקודי המשכן משכן העדות” (שמות לח,כא). כפל “המשכן משכן” בא לרמז על שני משכנות – המשכן הרוחני שלמעלה והמשכן הגשמי שלמטה. אך המילה “העדות” נאמרה במשכן השני דווקא, כי עדות יכולה להיות רק על דבר מכוסה ונעלם, ומאחר שבעולם הגשמי אין האלוקות נראית בגלוי, צריכים ‘עדות’ שהייתה במשכן הגשמי השראת השכינה.

ההכרה הזאת שישנם שני סוגי משכן, מסבירה את האתגר העצום שעומד בפני משה ובצלאל בבואם ליישם את החזון הגדול של בניית המשכן:

שמות פרק לה פסוק ל (פרשת ויקהל) – לו פסוק ז (פרשת ויקהל)
(ל) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְקֹוָ֖ק בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:
(לא) וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה:
(לב) וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת:
(לג) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת:
(לד) וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן:
(לה) מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֘ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת:
(א) וְעָשָׂה֩ בְצַלְאֵ֨ל וְאָהֳלִיאָ֜ב וְכֹ֣ל׀ אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֗ב אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן יְקֹוָ֜ק חָכְמָ֤ה וּתְבוּנָה֙ בָּהֵ֔מָּה לָדַ֣עַת לַעֲשֹׂ֔ת אֶֽת־כָּל־מְלֶ֖אכֶת עֲבֹדַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְקֹוָֽק:
(ב) וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־בְּצַלְאֵל֘ וְאֶל־אָֽהֳלִיאָב֒ וְאֶל֙ כָּל־אִ֣ישׁ חֲכַם־לֵ֔ב אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְקֹוָ֛ק חָכְמָ֖ה בְּלִבּ֑וֹ כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר נְשָׂא֣וֹ לִבּ֔וֹ לְקָרְבָ֥ה אֶל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ:
(ג) וַיִּקְח֞וּ מִלִּפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה אֵ֤ת כָּל־הַתְּרוּמָה֙ אֲשֶׁ֨ר הֵבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לִמְלֶ֛אכֶת עֲבֹדַ֥ת הַקֹּ֖דֶשׁ לַעֲשֹׂ֣ת אֹתָ֑הּ וְ֠הֵם הֵבִ֨יאוּ אֵלָ֥יו ע֛וֹד נְדָבָ֖ה בַּבֹּ֥קֶר בַּבֹּֽקֶר:
(ד) וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים:
(ה) וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ:
(ו) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא:
(ז) וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר: ס

מעיון בפסוקים אנו מגלים שבצלאל לא פועל לבדו, אליו מצטרף אהליאב (האב של האוהל) ואליהם מצטרפים חכמי הלב. כדי ליישם חזון כל כך גדול, יש צורך באנשים מרובים. יש צורך באנשים שמבינים איך לחבר את החכמה אל הלב ולא להשאיר אותה רק אחוזה במחשבות עליונות. אכן, משה אחוז בחכמה עליונה, אבל בשביל ליישם את החכמה חייבים לב.

אי אפשר גם להתעלם מכך, שהפועל החוזר ביחס למלאכת המשכן הוא הפועל ע.ש.ה. אנו מכירים את הפועל הזה רבות מבריאת העולם, בבריאת העולם השם הוא זה שעושה. אך דווקא אחרי חטא עץ הדעת טוב והרע, העשיה נכנסת לעולמו של האדם. בעץ הדעת טוב ורע האדם התחיל לחוות פירוד, עד אז האיש ואשתו היו דבקים בתפיסה של האלוקות ומהותה. הם לא היו יכולים לעשות, דווקא הפירוד שגרם עץ הדעת טוב ורע אפשר ונתן לאיש ולאשתו לעשות.

מבחינה זו גם חטא העגל מעורר את נקודת העשיה בעם ישראל, את נקודת העשיה. הנפרדות מאפשרת לסלול דרך מלמטה למעלה ולא רק מלמעלה למטה.

על דרך זו אומר המדרש:

שמות רבה (וילנא) פרשה מט סימן א (פרשת ויקהל)
א [לו, ח] ויעשו כל חכם לב, הה”ד (שיר /השירים/ ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, מים רבים אלו העובדי כוכבים שנאמר (ישעיה יז) כהמות ימים יהמיון ואם היו מתכנסין כל העובדי כוכבים לבטל את האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לישראל לא היו יכולים הוי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, שנאמר (מלאכי א) ואוהב את יעקב, ונהרות לא ישטפוה, אלו הכשדים שנאמר (ישעיה ח) את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, אבל בני עשו לי מקדש של יריעות וירדתי ושכנתי בתוכם שנא’ (שמות מ) ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן.

העיסוק בעשיה של בניית המשכן לאחר חטא העגל, מלמדת יותר מכל על האהבה השוכנת בין ישראל לבין הקדוש ברוך הוא. שמים רבים לא יכבו אותה ונהרות לא ישטפוה.
מבחינת ישראל זו אהבה ללא גבול שנתעוררה מתוך הצללים של חטא העגל:

מדרש הגדול שמות פרק לו פסוק ז (פרשת ויקהל)
והמלאכה היתה דים, מלמד שלא נמחלו עונותיהן שלישראל אלא במעשה המשכן. אמר הקדוש ברוך הוא יבוא מעשה משכן שנאמר בו דים ויכפר על מעשה עגל שנאמר בו דים, דכתיב ויקח מידם (לב, ד), דים וידם חדא מילתא היא בחילוף.

המשכן הוא ביטוי לאהבה שיוצאת מן השורה. כמו עבודת העגל שיצאה מן השורה לרעה, משכנה של האהבה יכול להיות מיוצר רק על ידי האדם ולא על ידי האלוקים. הוא תולדה של עולם העשיה, של המציאות הרגילה, רק האדם יכול לבנות אוהל, יכול להיות במציאות, זה יישום שחייב לצמוח מלמטה למעלה, על פי החזון האלוקי הגדול.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}