ביתה של אלומה פלורסהיים במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית איננו ממוזג ומסתמך לשווא על האקלים הירושלמי הצונן, גם בגל החום המתמתח של חודש אוגוסט. אם יש איזושהי אשליה של קור היא ניבטת מכרזת הסרט "חיים של אחרים" שעסק במעללי השטאזי בגרמניה המזרחית, אשר תלויה על קיר מרכזי. לא במקרה זה התצלום הבולט ביותר בדירה של פלורסהיים, שבקרוב תוסמך כמנהיגה הלכתית ורוחנית מטעם מדרשת לינדנבאום, המסגרת הראשונה והגדולה בארץ ללימוד תורה לנשים. ללימודים שם קדם תואר שני בהיסטוריה גרמנית, והתזה שלה עסקה בעבודתם של צלמי מודיעין בשטאזי. פלורסהיים ניתחה צילומים שמתויקים במפקדת הארגון בברלין, אך לא הביטה ב"אסתטיקה הטוטליטרית" שלהם רק כמוצג ארכיוני אלא גזרה מהם תובנות עדכניות. למעשה, ההיכרות המעמיקה עם מנגנוני השליטה והפיקוח של השטאזי איפשרה לה התבוננות מחודשת בחוקי ההלכה היהודית הנוקשים כשלעצמם.

"אני לא עושה השוואה בין השטאזי להלכה, זה יהיה מהלך מלאכותי", היא מבהירה, "זה מגיע ממקומות יותר עדינים ודקים של התמודדות עם מבני כוח. אתה יכול להיות מאוד ציני וחיצוני כלפי הדבר, כפי שאדם חילוני אולי מסתכל על העולם האורתודוקסי ואומר 'איזו זוועה', ואתה יכול להסתכל מבפנים. במחקר על השטאזי כל הזמן הייתי בתנועה כזאת – בין ההתבוננות האקדמית, הביקורתית, לבין המבט פנימה והניסיון לבדוק איפה זה פוגש אותי. איפה בחיים שלי יש מבנים כאלה ואיך אני יכולה לפעול בתוכם באופן אקטיבי. ומכיוון שבסוף החלטתי שאני חיה את החיים שלי בתוך המסגרת ההלכתית, עם כל הקשיים שהיו לי איתה, הבנתי שאני צריכה ללמוד אותה לעומק. שאני לא יכולה לתת להלכה להיות שליט חיצוני על החיים שלי".

כשפלורסהיים מדברת על לפעול בתוך המערכת ההלכתית, היא מתכוונת בעיקר למאמר שפירסמה לפני שנה בכתב העת "תחומין", במה למחקרים אורתודוקסיים, שעסק בהלכות נידה לנשים, ובו קראה להתאים אותן עבור נשים שעברו פגיעה מינית. על פי ההלכות השגורות, אשה נשואה צריכה לספור שבעה ימים מתום ימי הווסת, שבמהלכם היא מבצעת בדיקת "הפסק טהרה". היא מוודאת שהדימום נפסק באמצעות בדיקה פנימית ב"עֵד בדיקה" (בד לבן נקי) שנעשית פעמיים ביום – בבוקר ולפני השקיעה. אותה גישה מחמירה ומקובלת מחייבת "בדיקת חורים וסדקים" (כלומר, בדיקה המתבצעת בעומק הנרתיק). פלורסהיים מסבירה שעבור נשים רבות עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) ההכרח לבצע בדיקה חודרנית, ובתדירות כה גבוהה, עשויה להציף זיכרונות כואבים. על כן היא מציעה לנשים כאלה להסתפק ב"קינוח" (בדיקה מקלה דרך ניגוב שטחי, שההלכה מאפשרת בנסיבות רפואיות מסוימות).

"הלכות נידה הן משהו שעשוי להיות מאוד טריגרי עבור נשים שעברו פגיעה מינית", אומרת פלורסהיים, "ואחרי שלמדתי את הנושא ונבחנתי עליו, ראיתי שמבחינה הלכתית זה מרחב שאפשר לתמרן בתוכו. רציתי לעזור לנשים וגם לרבנים שנתקלים בשאלות כאלה".

גדלתי בבית מאוד פמיניסטי ובאווירה של זלזול מובנה ברבנים. לכן אבא שלי די קרוע מהבחירה שלי להיות רבנית – האם לשמוח כי אני עושה מעשה פמיניסטי, או להצטער בגלל שמדובר ברבנות" אלומה פלורסהיים

אבל גם במקרה הזה, פלורסהיים לא ניגשה לעניין כמתבוננת מהיציע. "בזמן השירות הצבאי שלי נאנסתי", היא מספרת בגילוי לב – חשיפה שאינה טריוויאלית לשום אשה, בוודאי לא לאשה דתייה השואפת להתברג בתפקיד הנהגה בעולם התורני. "אני לא זוכרת מתי הבנתי שזה מה שקרה, או מתי סיפרתי למישהו בפעם הראשונה. למעשה, רק כשהייתי בת 27 זה התפרץ. הגוף פשוט קרס. זו היתה אפיזודה מאוד קשה של כמה חודשים שבהם הפסקתי לתפקד. לגמרי. מבחינה נפשית ופיזית הייתי שבר כלי. זה מה שגרם לי לכתוב את המאמר הזה, למרות שהיה לא קל לעסוק בתכנים של טראומה והחלמה".

היה בכתיבה גם משהו תרפויטי?

"קשה לומר. זאת היתה חוויה מאוד חזקה, שמצד אחד היה בה ממד של ריפוי ומצד שני העלתה דברים מאוד קשים. פוסט-טראומה היא דבר סבוך".

עמדה ביקורתית-תמיד

במבט מרפרף, גם הביוגרפיה של פלורסהיים, 32, נשואה פלוס שניים, נראית כמו פקעת סבוכה של אנומליות. אשה שעומדת להיות מוסמכת לרבנות אבל מסתייגת מהממסד הרבני; שמעידה כי גדלה בבית נטול-אידיאולוגיה אבל נפצעה כנערה בהפגנה נגד פינוי עמונה; שהזדהתה תמיד כ"לא-פוליטית" אבל בהשראת המחאה נגד ההתנתקות הגיעה לבסיס עם צמידים כתומים; "מתנחלת ימנית", כהגדרתה, שאיתגרה משמאל את חבריה לשירות; דתייה-לאומית שבמשך כמה שנים פלירטטה עם החילוניות ולבסוף בחרה במסלול של "אברכית"; שנישאה לגבר חרדי מחסידות חב"ד אך שמרה על שם נעוריה ומנהלת עמו הורות שוויונית, לרבות פיצול חופשות הלידה.

מבולבלים? גם המשפחה של פלורסהיים. "גדלתי בבית מאוד פמיניסטי ובאווירה של זלזול מובנה ברבנים", היא מספרת, "לכן אבא שלי די קרוע מהבחירה שלי להיות רבנית – האם לשמוח כי אני עושה מעשה פמיניסטי, או להצטער בגלל שמדובר ברבנות".

אבל כשמכירים מעט את פלורסהיים, מבינים שאוסף הסתירות הזה בעצם מתלכד לתפישת עולם עקבית. כזאת שמחויבת להטלת ספק, סולדת מדוגמות קשיחות ומעדיפה תמיד סימני שאלה על פני סימני קריאה. ובמלותיה של פלורסהיים, "החוויה הבסיסית שלי היא של שניות. לא פה ולא שם. מצד אחד יש חסרונות בעמדה התמיד-ביקורתית הזאת, ומצד שני בכל מקום אני יכולה להרגיש בבית".

היא גדלה במעלה מכמש, התנחלות דתית בגבעות בנימין, הבת הצעירה מתוך שישה. אמה, אשת חינוך שכתבה תוכניות לימוד בהיסטוריה, ואביה, עצמאי בתחום שיווק המזון, היו ממקימי המקום. "מכמש קמה כחלק מתוכנית אלון ולהורים שלי היה חשוב שזה יהיה מעוגן בהסדר, ולא מתוך מטרה לתקוע אצבע בעין לפלסטינים. גם אם האווירה מסביב היתה נִצית, ההורים שלי מאוד הסתייגו מפוליטיקה ואף פעם לא הרשו לי ללכת להפגנות. אבא שלי, למשל, אמנם נלחם ביום כיפור והיה בשירות מילואים ארוך, אבל אף פעם שמעתי ממנו סיפורים הירואיים על הצבא ולא ראיתי אותו מחזיק נשק, בניגוד לשאר האבות של החברות שלי שהתנדבו לשמירה ביישוב. האידיאולוגיה היתה נוכחת במעשה, אבל לא דיברו אותה".

גם היחס לדת התאפיין בגמישות. "הכל היה מאוד באיזי, מבחינת התפישה וגם בנראות החיצונית. הנשים במשפחה שלי הלכו עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש".

ככלל, פלורסהיים גדלה במשפחה שהתבוננה באתוסים המכוננים של גוש אמונים בתערובת של ריחוק והומור. "לפעמים זה בא לידי ביטוי במבט אירוני כלפי הדוסיות המוגברת, הכמיהה לבית המקדש, המשיחיות. ולפעמים זה קיבל ביטוי של ביקורת רצינית, למשל על המיליטריזם החזק בחברה הזאת".

אף על פי כן, כאשר ב-2006 נהרסו בהוראת בג"ץ תשעה בתים בעמונה, השתתפה פלורסהיים בהפגנה הסוערת שבה אלפי צעירים התבצרו במקום והתעמתו עם כוחות השיטור. "חלק מהבתים היו של מורות שלי מהאולפנה בעופרה, כך שהמחאה שלי הגיעה ממקום אישי ולא אידיאולוגי", היא מסבירה. מן האירוע יצאה בשן ועין. "בעוד שההיגיון אומר שאם את רואה מולך פרשים כדאי שתברחי, ההיגיון שלי כנערה בת 16 אמר להיכנס בהם ראש בראש. נפצעתי בגב – פציעה לא קשה אבל כזאת שמדי פעם עדיין אומרת לי שלום. נשאר לי ממנה חותם נפשי. השבר מהפינוי לא היה בצד האמוני, אלא מול המדינה והמוסדות שלה".

זיכרון ילדות משמעותי נוסף הוא האינתיפאדה השנייה, שהתאפיינה בשגרה של פיגועים בשטחי הגדה, לצד הגבלות קשות ומתמשכות שהוטלו על האוכלוסייה הפלסטינית. "לפעמים היו שמים מחסומי פתע בכביש, ואני זוכרת את התנועה החלקה של כל המכוניות היהודיות בעוד שהמכוניות הפלסטיניות היו עוצרות ומחכות לבדיקה של החיילים. לפעמים זאת היתה בדיקה סבירה, ולפעמים היו מפשיטים אותם ומורים להם לעמוד באמצע הכביש.

אני זוכרת את התנועה החלקה של כל המכוניות היהודיות בעוד שהמכוניות הפלסטיניות היו עוצרות ומחכות לבדיקה של החיילים. לפעמים זאת היתה בדיקה סבירה, ולפעמים היו מפשיטים אותם ומורים להם לעמוד באמצע הכביש" אלומה פלורסהיים

"פעם אחת בחנוכה רב השכבה אסף אותנו, אמר כמה דברים על המרד נגד היוונים והוסיף משהו כמו 'אני לא מסוגל לחשוב אפילו איך זה לחיות תחת כיבוש שמכתיב את כל הצעדים שלך'", היא ממשיכה. "אני זוכרת את עצמי מרימה יד ואומרת לו: אתה פשוט יכול לעבור לצד השני של הכביש ולראות".

לראות מה זה כיבוש?

"כיבוש זאת מלה מאוסה בגלל כל ההקשרים שנספחו אליה, אבל כן – לראות מה זה כשמפקיעים מבן אדם את ההחלטה לאן הוא הולך ולאן הוא נוסע".

פלורסהיים בחרה להתגייס. "רוב החברות שלי הלכו לשירות לאומי ואלו שלא, התמיינו לתפקידים של 'דתיות קלאסיות' – מש"קית הוראה, חינוך וכו'. אני ידעתי שזה לא בשבילי ושאני חייבת משהו אנליטי". היא שובצה לקורס "שחקים" היוקרתי של חיל המודיעין ופגשה שם לראשונה אנשים מרקע שונה. "לפחות מבחינה סטריאוטיפית הסביבה היתה מאוד תל אביבית, שמאלנית, צפונבונית. בוגרי תלמה ילין, יאסא (התיכון הישראלי למדעים ואמנויות בירושלים) ובנים של פוליטיקאים או אמנים. אנשים שמעולם לא ראו פלסטיני. זה בלט עוד יותר כשהגעתי לשירות כחוקרת בזירה הפלסטינית".

באיזה אופן?

"אני זוכרת את הדיבור על צה"ל כצבא מוסרי – מה נכון ומה לא נכון לעשות. אבל זה תמיד נשאר באזורים הקרביים והטקטיים. 'הקש בגג', חיסולים וכו'. השיח אף פעם לא עבר לשדות אחרים או להתבוננות מעמיקה על מה אנחנו עושים שם. זה לא עניין אף אחד. ואז חשבתי לעצמי, איזה מין שמאלנות זאת? היא נשארת ברמת הסיסמאות שההורים שלכם מדקלמים".

זאת מחשבה ששמרת אצלך או נתת לה ביטוי פומבי?

"ברמה האישית התפתחו שם חברויות קרובות, ואני חושבת שגם היתה התקרבות בין העמדות שלי ושלהם. אבל אני זוכרת למשל רגע שבו עלתה דילמה האם לעשות משא ומתן עם חמאס. אני אמרתי: ברור, איזו שאלה, אם הם שולטים בשטח אז איתם צריך לדבר. כולם הסתכלו עלי בקטע של 'מי זאת ההזויה הזאת'. אז התחדדה אצלי האבחנה שאידיאולוגיה לא מאפשרת לפעול, שהיא בעצם משתקת. אנשים שהגיעו מתוך השמאל היו שבויים בפרדיגמות, בעוד שאני לא הייתי חייבת כלום לאף אחד ויכולתי לראות את הדברים כפי שהם".

בזמן השירות שכרה פלורסהיים דירה ברחוב שינקין בתל אביב. "חלק מהתקופה ניסיתי להיות לא-דתייה, אבל לא לפרקי זמן ארוכים", היא מספרת. "לא מעט חברות שלי חוו שבר אמוני גדול סביב ההתנתקות. בכלל, אני בטוחה שיש המון חוזרים בשאלה שיכולים להצביע על ההתנתקות כנקודת שבר. אבל אצלי האמונה תמיד היתה פשוטה, וגם הבלבול היה עניין אישי".

והניסיון להיות לא-דתייה נתן לו איזשהו מענה?

"ניסיתי להיות חילונית ולא הצלחתי. כלומר, הצלחתי לאכול לא-כשר או לא לשמור שבת אבל לא הרגשתי שזה המקום שלי. כל הזמן היתה תחושה שמשהו מושך אותי. שוב, זה לא היה אידיאולוגי במובן של מניפסט סדור שנמצא לי בראש, אלא נבע מתנועת נפש".

לרכוב על אופניים ללידה

בתום השירות עברה לירושלים, החלה ללמוד ומאז למעשה לא הפסיקה ("אני סטודנטית נצחית"). במקביל לימדה עברית בבית ספר בשכונת שייח ג'ראח והיתה ממייסדות עמותת "ליסאן" שפועלת להנגשת לימודי עברית וערבית עבור נשים ירושלמיות ערביות ויהודיות. היא עצמה התנדבה במזרח העיר ובעיקר בשכונת עיסאוויה. "מעולם לא עסקנו בפוליטיקה", היא מבהירה, "אין אצלנו שיח של דו קיום או שלום. המטרה היא נטו ללמד עברית. הרבה נשים מספרות שהן זקוקות לשפה כדי להצליח לדבר עם רופא או עם פקיד בביטוח הלאומי. הצרכים הכי בסיסיים".

ועדיין יש משהו טעון בללמד עברית במזרח ירושלים. עבור הנשים שם המוטיבציה ללמוד עברית היא לרוב חוסר ברירה. זה לא שיעור העשרה.

"הפעילות היא תמיד מלמטה למעלה. אנחנו נענות לפניות שמגיעות מהשטח. הרעיון הוא לא להיות הקולוניאליסטים שבאים ללמד אותן לדבר בשפתם. אנחנו מוצפות בפניות כך שנראה שזה עונה על צורך קיים".

אבל גם העשייה החברתית לא גרמה לפלורסהיים להרגיש שלמה, לפחות לא בהיבט האמוני. "הרגשתי שלהאמין באלוהים זה נחמד אבל לא מספיק, ושאם אני רוצה להישאר דתייה אני חייבת ללמוד את הדת", היא אומרת. במסגרת התואר הראשון בהיסטוריה נרשמה לקורסים רבים בתיאולוגיה. "למדתי יהדות, נצרות, איסלאם, כי חשבתי שהזווית האקדמית תיתן לי רוגע", היא משתהה, מהרהרת בגיקיות העולה מדבריה ומוסיפה: "אמר אף אחד, אף פעם".

ככלל, הלוך הרוח הבלתי-פסקני של פלורסהיים לובש פעמים רבות צורה של הומור עצמי – סגולה לא מובנת מאליה כשמדובר ברבנית לעתיד. "אני תמיד צוחקת שאני חובשת כיסוי ראש למרות שגם אבא שלי וגם האיש שלי מאוד נגד (בחסידות חב"ד נוהגות הנשים לחבוש פאה נכרית – ה"ג). כיסוי ראש כשלעצמו נתפש כמשהו מאוד פטריארכלי, אבל אצלי זה יצא הפוך כי דווקא הגברים שסביבי מתנגדים".

ולמה בכל זאת?

"שוב, זה לא מגיע מעמדה אידיאולוגית. נשים יכולות לדבר את הכיסוי-ראש שלהן עד אינסוף, אבל אני לא שם. אלו פשוט החיים שאני חיה עכשיו. זה בא יחד עם הכניסה שלי מתחת לכנפיים של ההלכה".

זו היתה כניסה הדרגתית. במקביל ללימודים באוניברסיטה, פלורסהיים החלה ללמוד תורה בבית המדרש לנשים בקיבוץ מגדל עוז. "אבל אז עוד לא נגעתי בהלכה. זה היה נראה לי משעמם, טכני מדי, עניין של גברים שקובעים איך נשים מרגישות ואיך הן צריכות לחיות. בסוף התברר לי שאין ברירה. למדתי גמרא, חסידות, זוהר – הכל אחלה וטוב וחשוב. אבל הבנתי שאם אני רוצה להישאר דתייה ולהצליח בזה, אני חייבת לגעת בתפוח האדמה הלוהט של ההלכה".

פלורסהיים נרשמה למכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום. המדרשה היא חלק מרשת מוסדות אור תורה סטון, ששואפת להטמיע שינויים מרחיקי לכת בדת היהודית, אך תוך דבקות בהלכה האורתודוקסית. התוכנית למנהיגות היא מימוש של החזון הזה, שכן מדובר במסלול מקביל להסמכת גברים לרבנות. במשך חמש שנים עמיתות התוכנית חיות כאברכיות ("בלי מירכאות", מבקשת פלורסהיים, "זה הדיי-ג'וב שלי") ואף מקבלות מלגות קיום (שממומנות מתרומות פרטיות ולא על ידי המדינה כפי שמקבלים אברכים). בסוף ההכשרה הן נבחנות במבחנים אקווילנטיים למבחני הסמכה שהרבנות מעניקה לגברים שרוצים להיות רבנים, והיא תוסמך מטעם אור תורה סטון כמנהיגה הלכתית ורוחנית. באפריל השנה נבחרה שירה מרילי מירוויס, בוגרת התוכנית, לרבנית הראשונה בארץ שעומדת בראש קהילה אורתודוקסית, קהילת "שירת התמר" באפרת. סיפורה עורר עניין רב גם בתקשורת הבינלאומית. לפלורסהיים, שתוסמך בעוד כשנה וחצי, אין בהכרח שאיפות דומות. "במובן מסוים אני כבר עושה עבודה קהילתית עם אנשים מהשכונה שפונים אלי, נוח לי שהקהילה לא מאורגנת לפי גבולות גיאוגרפיים".

אני תמיד צוחקת שאני חובשת כיסוי ראש למרות שגם אבא שלי וגם האיש שלי מאוד נגד. כיסוי ראש כשלעצמו נתפש כמשהו מאוד פטריארכלי, אבל אצלי זה יצא הפוך כי דווקא הגברים שסביבי מתנגדים" אלומה פלורסהיים

הפונים הן לרוב פונות, נשים שנחשפו למאמר שעסק בהלכות נידה והזדהו עם הקושי. "יש נשים שמזהות מישהי שעברה חוויה דומה לשלהן ותופשות את זה כהזמנה לדבר על הדברים גם כשהם לא קשורים להלכות נידה. אני מקשיבה ונמצאת שם עבורן ככל יכולתי, אבל קורה שאני לא מסוגלת, שאני לא מוצאת את הכוחות לזה. אני לא מטפלת ולא פסיכולוגית. המענה שאני יכולה לתת הוא רק מהמקום ההלכתי".

סוג הפניות השני הוא לדבריה מ"דתיים על הרצף שלפעמים לא ברור להם מהם. אני מאוד מבינה אותם. הייתי במקומות שהם נמצאים, מה שלא הרבה רבנים יכולים להגיד".

במונחים של ידע נטו, את מגיעה מעמדת נחיתות בהשוואה לרבנים שנמצאו בכולל מילדות וכל ארון הספרים היהודי היה פתוח בפניהם?

"לפעמים יש לי קשיים טכניים בעניין מסוים, אבל אני מתגברת עליהם יחסית בקלות. יצא לי לקרוא חיבורים של גברים שלמדו כל החיים תורה, אבל אין להם מיומנויות בסיסיות באוריינות. לי יש מיומנויות טובות אז אני יכולה להדביק את הפער. מה גם שאני מביאה איתי דברים שאין בהכרח למי שכל החיים רק ישב בבית המדרש. אצל אנשים שלא עושים כלום חוץ מללמוד תורה, משהו בלימוד מתעוות. הוא נהיה מאוד אנליטי, תיאורטי, מתפלפל. לא קשור לחיים.

"יש סיפור על בחור ישיבה שכתב קונטרס בסוגיה של איך נכון שאשה יולדת תגיע בשבת לבית חולים, והמסקנה שלו היתה שהיא צריכה לנסוע באופניים", היא מדגימה, "רק להראות כמה זה מנותק מהווי החיים. אבל אותו ניתוק קיים גם במגדלי שן אחרים ובחברות לומדים שהן לאו דווקא דתיות".

אבל מגדלי שן אחרים לא מתאפיינים בחלוקת תפקידים לא שוויונית בהגדרה, כשהאשה היא המפרנסת וגם זאת שאחראית על עבודות הבית, כדי לאפשר לגבר ללמוד.

"זה תלוי-משפחה. לפעמים מי שמוציא ומביא את הילדים ממסגרות זה הבעל. אם תגיע למרפאה באזור חרדי באמצע השבוע, אתה תראה בעיקר ילדים עם האבות שלהם. בבתים רבים התרחש איזשהו היפוך יוצרות, שבו האשה היא המפרנסת והגבר הוא המטפל העיקרי למשך כמה שנים. וצריך להגיד שגם בחברה החילונית יש לא מעט נשים שנמצאות בעבודה עד 16:00 ואז נושאות בעיקר הנטל בבית. התופעה הזאת לא ייחודית לחרדים".

את מגדירה את עצמך פמיניסטית ואורתודוקסית. אין התנגשות?

"בוודאי שיש. רוב הקשיים שלי עם ההלכה קשורים במעמד של מיעוטים, ובתוכם נשים. אבל אם החלטתי שאני חלק מהעולם הזה, אני צריכה להכיר אותו הכי טוב. רק ככה אני יכולה להיות סוכנת בתוכו. הקושי הוא גם המוטיבציה להיכנס פנימה".

להיות סוכנת זה אומר גם לקבל על עצמך כללים שאת מסתייגת מהם.

"נכון. לא הייתי מסוגלת לחיות במערכת שאני לגמרי יכולה לשלוט בה, שהיא פרוצה מדי ויכולה לנוע לכל כיוון. אם הדבר כולו לא גדול ממני, משהו מהמשמעות שלו אובד".

ביהדות הרפורמית, למשל, נשים נספרות במניין וכבר שנים רבות שהן מוסמכות לתפקיד רבה.

"היהדות הרפורמית עברה כל כך הרבה שינויים ב-150 השנים שהיא קיימת שאתה שואל את עצמך, למה זה מתכנס? איזה קשר יש בין התנועה הזאת היום לבין מה שראו בעיני רוחם אלו שהקימו אותה? הכל מאוד נע ונד. אבל שלא ישתמע שאני מותחת ביקורת על התנועה הרפורמית. יש המון אנשים שזה מתאים להם. לי באופן אישי זה לא. גם אף פעם לא השתעשעתי ברעיון. היה לי ברור שאם לא דתייה, אני אהיה חילונית".

קיר ההלכה

את רוב שנות ה-20 שלה העבירה פלורסהיים בלמידה קדחתנית ולא הקדישה תשומת לב רבה מדי לעניינים של זוגיות ומשפחה. גם בסביבתה הקרובה לא האיצו בה. "המושג 'רווקות מאוחרת' בכלל לא היה קיים אצלנו במשפחה", היא אומרת, "תמיד שידרו לי שאני אדם שלם, שיש לי לאן להתפתח ומה לעשות ושזה בטח לא תלוי חתונה וילדים. לכן גם לא הייתי לחוצה מזה, למעט האשמה שהיתה צפה מדי פעם, מין הפנמה של 'את שבורה מדי ואף אחד לא ירצה אותך'".

בתחילה הופיעה האשמה כסדק, ופלורסהיים חשבה שתוכל לאחות אותו בעצמה. "יכולתי לזרוק לאנשים 'זה משהו שקרה לי', אבל לא באמת הייתי מחוברת לזה. לא הבנתי את המשמעויות העמוקות של זה, איך זה משפיע על החיים שלי. הייתי מנותקת. וכשכבר היה עיסוק בזה, התחושה העיקרית היתה כאמור אשמה. לכן גם לא הלכתי לטיפול. עד שהגוף אמר את דברו וקרס. כנראה הדברים הצטברו והצטברו עד שהגדישו. אין לי הסבר אחד למה זה קרה דווקא בנקודת הזמן ההיא. אולי זאת היתה ההבנה שאני לא אשמה".

אפשר היה לצפות שבהבנה הזאת יהיה משהו קתרטי, משחרר.

"נכון, אבל שחרור הוא גם שיברון. זאת שבירה של כל מה שידעת על עצמך עד אותו רגע".

איך מספרים דבר כזה להורים?

"למרות שההורים שלי תקשורתיים ופתוחים, היה להם קצת קשה עם זה שסיפרתי את הסיפור לאנשים נוספים בקלות. הסברתי שעבורי זו דרך לנטרל את האשמה. כמו שלפני דור שמרו בסוד כאשר מישהו חלה בסרטן והיום זה מאוד לא הגיוני, כך גם לגבי מצבים נפשיים.

"וכמו שהדיבור עוזר לי, הוא גם עוזר לאחרות", היא ממשיכה. "המון נשים שהיתה לי איתן היכרות רופפת פשוט נמשכו אלי כמו מגנט ברגע שהתחלתי לספר. נשים שלא דיברתי איתן בחיים היו יושבות איתי שעות ומשתפות אותי בדברים הכי קשים שעברו עליהן".

יש סיפור על בחור ישיבה שכתב קונטרס בסוגיה של איך נכון שאשה יולדת תגיע בשבת לבית חולים, והמסקנה שלו היתה שהיא צריכה לנסוע באופניים. אבל אותו ניתוק קיים גם במגדלי שן אחרים ובחברות לומדים שהן לאו דווקא דתיות" אלומה פלורסהיים

באותם ימים של שיתוף אינטנסיבי החלה לצאת עם שמואל, מהנדס חשמל בחברת סטארט-אפ, שהכירה דרך מכר משותף. את הפגיעה חשפה בפניו כבר בפגישה השלישית. פלורסהיים מותחת קו ישיר בין המסוגלות לדבר על הנושא בפתיחות לבין היכולת לבסס זוגיות מיטיבה. "עד כדי כך שזה אפילו הלחיץ אותי", היא אומרת, "חשבתי שאולי אני באופוריה ולקח לי לזמן לבטוח בקשר עם שמואל, לדעת שהוא טוב באופן אובייקטיבי, ולא תוצר נלווה לזה שאני בסוג של היי".

את שני בניה ילדה בבית החולים הפלסטיני סנט-ג'וזף שבמזרח ירושלים. "הרבה אנשים חשבו שזאת בחירה קצת מוזרה, אבל היה לי חשוב ללדת במקום שמאפשר לידה בגישה טבעית. היה בזה ממד של היפיות, אבל זה גם קשור בפגיעה. עבור נפגעות תקיפה מינית, לידה היא הרבה פעמים סיטואציה קשה והן זקוקות לסביבה תומכת, שלא תמיד ניתן לקבל בבתי חולים כלליים".

למה חשוב לך לדבר על הנושא באופן פומבי?

"מאותה סיבה ששיתפתי נשים אחרות באופן אישי. אם בגיל 19 הייתי מכירה מישהי שעברה דבר דומה – גם אם לא בהכרח הייתי מדברת איתה אלא רק יודעת על עצם קיומה – הרבה שנים של כאב ואשמה אולי היו נחסכות ממני. יש כוח אדיר בשיקוף.

"כל כך היתה חסרה לי הדמות הזאת שתגיד 'גם אני', 'זה בסדר' או 'יהיה בסדר'. מישהי שתגיד שיש חיים אחרי ואפילו חיים מלאים ונורמליים, עד כדי כך שאת יכולה לעסוק בפגיעה בהקשרים אחרים, לכתוב על הנושא. הפסיכולוגית שלי אמרה שעיסוק באותו נושא מעיד על רמה מאוד גבוהה של התמודדות".

לצד זאת, מדגישה פלורסהיים שהתמודדות עם פגיעה מינית איננה בהכרח ליניארית ובעלת כיוון קבוע. "כשניגשתי לכתיבת המאמר (על הלכות הנידה) הייתי כבר במקום מאושש, חזק, ולכן הרגשתי שאני מסוגלת. אבל בתקופה שקיבלתי הערות על הטקסט מהעורכים הייתי בהריון, ושוב הרגשתי רע. גם הריון הוא סוג של טריגר, מסתבר. היה מאוד לא פשוט לפתוח את זה מחדש ולהטמיע שינויים. מפגש עם אותו טקסט בהפרש של חצי שנה יכול לעורר דברים אחרים לגמרי".

מותר לשאול למה הריון הוא טריגר ויחסי מין לא?

"זה כמובן מאוד אינדיבידואלי ומשתנה מאשה לאשה. ודאי שיש נשים שיחסי מין הם טריגר עבורן. עבורי לא. למה הריון כן? לקח לי זמן להבין את זה. זאת מין תחושה שקורה משהו בגוף שלי, בתוכי, מבלי שיש לי שליטה עליו. ולזה נלווים כמובן חששות של איזו אמא אני אהיה, מה מהדבר שעברתי אני מעבירה הלאה".

בדיקת טהרה עשויה להיות טריגר גם כאשר יחסי מין אינם טריגר?

"שוב, זה משתנה מאשה לאשה. ביחסי מין יש איתך פרטנר. מישהו שמגיב אלייך, נמצא איתך בקשר עין. בבדיקה את לגמרי לבד, זה משהו שאת עושה לעצמך, וזה עשוי להגביר את החרדה".

התמריץ לעסוק בנושא דרך כתיבת המאמר היה גם אישי?

"לא היה בזה משהו ישועי ולא התייחסתי לזה כמשהו שנועד בשבילי. מה גם שבשלב שבו הבדיקות התחילו להיות רלוונטיות עבורי כבר הייתי בטיפול וידעתי לעשות אותן בצורה מותאמת. אבל כן, היו גם פעמים יותר קשות.

"אני חושבת שהעיסוק המחקרי שלי בנושא הוא עוד שלב בהתבגרות. את מבינה שאת לא לבד במקום הזה, שאולי יש ערך בכך שיידעו שעברת דבר דומה, שלמדת, שאת יודעת. זה קצת כמו לדבר את הפגיעה המינית".

אולי במקום להכניס התאמות בבדיקות טהרה היה עדיף להתנגד למנהג הזה, בטח כשמדובר בנשים שעבורן הוא טריגר?

"אם הייתי אומרת לאשה 'אל תעשי' לא הייתי מוצאת אצלה קשב. היא היתה פוטרת אותי ב'את רפורמית'. מי שלא רוצה, לא חייבת. בשביל זה לא צריך אותי. לנשים שפונות חשוב לשמור והן רוצות שאני אעזור להן למצוא דרך לעשות את זה. אשה גם סוברנית להחמיר עם עצמה, כל זמן שהיא מודעת למחירים ולמשמעויות".

אין לך בעיה עם עצם הטרמינולוגיה של "טהרה", כשתמונת הראי היא שבשאר הימים האשה "טמאה"?

"לא, מפני שטהור וטמא אלו לא מלים שנושאות איתן שיפוט ערכי בהקשר הזה. ובכלל, אנחנו משתמשים בטרמינולוגיה של 'מותרים' ו'אסורים'. כי הרי היום, במבנה המשפחתי המונוגמי, הלכות נידה הן עניין זוגי. כשאת אסורה גם האיש שלך אסור. לא מדובר באיזו מערכת מיזוגנית שכופה על נשים. נכון, עבור אשה הפרקסיס יותר מורכב, כי הוא מופעל על הגוף שלה. אבל מעמדה פמיניסטית, יש מבחינתי משמעות לכך שהיא ובעלה נמצאים בסיפור הזה יחד".

אבל הלכות נידה, גמישות ככל שיהיו, בכל זאת מכפיפות את האשה לאיזשהו סד של זמנים והרגלים. האם באמת אפשר לקיים אותן ועדיין ליהנות מחיי מין מיטיבים?

"הן בטוח לא מחליפות זוגיות מיטיבה. אני שומעת בהדרכות כלות אמירות כמו 'ההמתנה תגרום לכם להתגעגע'. זה קשקוש בעיני ומקומם אותי גם מבחינה גילנית. הרי אשה מפסיקה לקבל מחזור בסביבות גיל 50, ויש לה עוד 40 שנים לחיות עם האיש שלה שבמהלכן הם לכאורה 'מותרים' תמיד. אז מה, אין געגוע ונגמרה אהבה? אני לא שם. הלכות נידה הן לא מה שיהפכו את הזוגיות שלך לבריאה".

אז מה ההצדקה שלהן?

"זה פשוט חלק מהמערכת ההלכתית שלנו".

אז בסוף אנחנו נתקעים בקיר ואומרים – זאת ההלכה.

"ואז בודקים אם הקיר הזה עביר או לא. אם הייתי יכולה לחיות עם הכל בשלום עבודתי כאן היתה מסתיימת".