״המדרש והמיתוס״ בראשית חכמתך הקדומה

המדרשים על פרשת בראשית הנם רבים ומופלאים. פרשת בראשית שחלקה הראשון בא לתאר את בריאת העולם, מזמינה את הדרשה, מזמינה את העיסוק במה שנמצא מעבר למילים. שהרי בתור לומדים, אף לפני המהפכות המדעיות, ברור לנו שדברי התורה מגלמים בתוכם הרבה יותר ממה שנראה לעין, שישנם עוד המון פרטים מעבר לתיאורי הבריאה שמופיעים אצלנו בפרשה.

התורה עצמה מתחילה במילים בראשית ברא אלוקים, לנו ברור שהמילה בראשית פירושה המילולי הוא התחלה. אבל חז"ל חשו שמדובר בפתיחה מוקשה ביותר, עד כדי כך שבמסכת מגילה מתואר שמתרגמי התורה ליוונית בחרו לתרגם פסוק זה בצורה שאינה מילולית:

"תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושניים זקנים והכניסם בשבעים ושניים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו: "אלהים ברא בראשית" (בראשית א,א), "אעשה אדם בצלם ובדמות".
(שם א,כו), "ויכל ביום השישי וישבות ביום השביעי"
(שם ב,ב)… וכתבו לו "את צעירת הרגליים" ולא כתבו לו "את הארנבת" (ויקרא יא,ו) מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה (ביוונית לגיס) שלא יאמר "שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה".

הבעיה המרכזית בפתיחה: בראשית ברא אלוקים, הנה שנשמע ממנה שיש ישות שנקראת בראשית והיא זו שבראה את אלוקים.

כנראה זהו הרקע לדברים המפורסמים של הזוהר:

זוהר כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קמה עמוד א

פיה פתחה בחכמה, בחכמה ודאי דכתיב בראשית ברא אלהים כתרגומו

ומסביר בעל הסולם:

פירוש הסולם לזוהר – בראשית פרשת תולדות מאמר הברכות אות קפב

פיה פתחה בחכמה: פירוש אחר, שסובב על התורה. שפתחה בחכמה בודאי, שכתוב בראשית ברא אלקים, שבראשית פירושו חכמה, כתרגומו בחוכמתא.

ועל דרך זו מסביר הרקנאטי:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. לפי דעת רז"ל ומה שנראה מכוונתם בספר הזוהר כי מלת ראשית רומזת לחכמה העליונה הנקראת חכמת אלהים ונקראת בספר הזוהר נקודה חדא סתימא עילאה היא הספירה השנייה הנאצלת מן הספירה הראשונה ונקראת ראשית מן הטעם שנבאר בגזרת האל וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הבהיר אין ראשית אלא חכמה ועל כך תרגמו בתרגום ירושלמי בחכמתא הוא שנאמר ראשית חכמה יראת השם וכתיב הן יראת השם היא חכמה.

הסבר מוכר אחר מופיע ברש"י:

רש"י בראשית פרק א פסוק א (פרשת בראשית)

בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני,ה כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו,ו ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטוז כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו

מקורו של רש"י הנו המדרש:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק א פסוק א (פרשת בראשית)

בראשית. לא אמר ראשית, אם אמר ראשית, היה אומר ראשית היה שמים וארץ, ולא היה מזכיר שם אלהים, כגון ראשית דגנך (דברים יח ד), ראשית עריסותיכם (במדבר טו כ), וכיוצא בהם, אלא לפי שהיה צריך להזכיר השם אמר בראשית ברא, כלומר בראש כל מעשה ברא את השמים ואת הארץ: דבר אחר בראשית. בתורה נסתכל הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו (לכך נאמר בראשית ברא אלהים), וכן דרש ר' הושעיה רבה, כמלך מסתכל בדפתראיות (ובפונקאות) [ופנקסאות] שלו ובונה את הפלטין, כך נסתכל הקדוש ברוך הוא שם הנכבד בתורה, וברא עולמו, לכך נאמר בראשית ברא אלהים: ד"א למה בתחלה לשון ראשית, בזכות ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב ג), תבואתה כתיב, שהקרן קיים לעתיד לבא: ד"א בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית, נבראו שמים וארץ, שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נא טז), כי התורה נקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב): ד"א לכך התחיל בב', לומר שיש עולם שני להפרע מן הרשעים, וליתן שכר טוב לצדיקים, שנאמר כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג יז), כי אין העוה"ז אלא פרוזדור לפני העוה"ב, דתנן התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:

רש"י בעקבות הפסיקתא מלמד אותנו שהתורה היא זאת שנקראת ראשית. רש"י מסביר שמילת בראשית משמעה בשביל התורה, שנקראת ראשית. בתור מקור רש"י מביא את הפסוקים המפורסמים במשלי שם החכמה אומרת שהיא קדמה לעולם:

משלי פרק ח פסוק א – לא

(א) הֲלֹֽא־חָכְמָ֥ה תִקְרָ֑א וּ֝תְבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלָֽהּ: (ב) בְּרֹאשׁ־מְרוֹמִ֥ים עֲלֵי־דָ֑רֶךְ בֵּ֖ית נְתִיב֣וֹת נִצָּֽבָה: (ג) לְיַד־שְׁעָרִ֥ים לְפִי־קָ֑רֶת מְב֖וֹא פְתָחִ֣ים תָּרֹֽנָּה: (ד) אֲלֵיכֶ֣ם אִישִׁ֣ים אֶקְרָ֑א וְ֝קוֹלִ֗י אֶל־בְּנֵ֥י אָדָֽם: (ה) הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב: (ו) שִׁ֭מְעוּ כִּֽי־נְגִידִ֣ים אֲדַבֵּ֑ר וּמִפְתַּ֥ח שְׂ֝פָתַ֗י מֵישָׁרִֽים: (ז) כִּֽי־אֱ֭מֶת יֶהְגֶּ֣ה חִכִּ֑י וְתוֹעֲבַ֖ת שְׂפָתַ֣י רֶֽשַׁע:
(ח) בְּצֶ֥דֶק כָּל־אִמְרֵי־פִ֑י אֵ֥ין בָּ֝הֶ֗ם נִפְתָּ֥ל וְעִקֵּֽשׁ: (ט) כֻּלָּ֣ם נְ֭כֹחִים לַמֵּבִ֑ין וִֽ֝ישָׁרִ֗ים לְמֹ֣צְאֵי דָֽעַת: (י) קְחֽוּ־מוּסָרִ֥י וְאַל־כָּ֑סֶף וְ֝דַ֗עַת מֵחָר֥וּץ נִבְחָֽר: (יא) כִּֽי־טוֹבָ֣ה חָ֭כְמָה מִפְּנִינִ֑ים וְכָל־חֲ֝פָצִ֗ים לֹ֣א יִֽשְׁווּ־בָֽהּ: (יב) אֲֽנִי־חָ֭כְמָה שָׁכַ֣נְתִּי עָרְמָ֑ה וְדַ֖עַת מְזִמּ֣וֹת אֶמְצָֽא: (יג) יִֽרְאַ֣ת יְקֹוָק֘ שְֽׂנֹ֫את רָ֥ע גֵּ֮אָ֤ה וְגָא֨וֹן׀ וְדֶ֣רֶךְ רָ֭ע וּפִ֨י תַהְפֻּכ֬וֹת שָׂנֵֽאתִי: (יד) לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה: (טו) בִּ֭י מְלָכִ֣ים יִמְלֹ֑כוּ וְ֝רוֹזְנִ֗ים יְחֹ֣קְקוּ צֶֽדֶק: (טז) בִּ֭י שָׂרִ֣ים יָשֹׂ֑רוּ וּ֝נְדִיבִ֗ים כָּל־שֹׁ֥פְטֵי צֶֽדֶק: (יז) אֲ֭נִי אהביה אֹהֲבַ֣י אֵהָ֑ב וּ֝מְשַׁחֲרַ֗י יִמְצָאֻֽנְנִי: (יח) עֹֽשֶׁר־וְכָב֥וֹד אִתִּ֑י ה֥וֹן עָ֝תֵ֗ק וּצְדָקָֽה: (יט) ט֣וֹב פִּ֭רְיִי מֵחָר֣וּץ וּמִפָּ֑ז וּ֝תְבוּאָתִ֗י מִכֶּ֥סֶף נִבְחָֽר: (כ) בְּאֹֽרַח־צְדָקָ֥ה אֲהַלֵּ֑ךְ בְּ֝ת֗וֹךְ נְתִיב֥וֹת מִשְׁפָּֽט: (כא) לְהַנְחִ֖יל אֹהֲבַ֥י׀ יֵ֑שׁ וְאֹצְרֹ֖תֵיהֶ֣ם אֲמַלֵּֽא: פ (כב) יְֽקֹוָ֗ק קָ֭נָנִי רֵאשִׁ֣ית דַּרְכּ֑וֹ קֶ֖דֶם מִפְעָלָ֣יו מֵאָֽז: (כג) מֵ֭עוֹלָם נִסַּ֥כְתִּי מֵרֹ֗אשׁ מִקַּדְמֵי־אָֽרֶץ:
(כד) בְּאֵין־תְּהֹמ֥וֹת חוֹלָ֑לְתִּי בְּאֵ֥ין מַ֝עְיָנ֗וֹת נִכְבַּדֵּי־מָֽיִם: (כה) בְּטֶ֣רֶם הָרִ֣ים הָטְבָּ֑עוּ לִפְנֵ֖י גְבָע֣וֹת חוֹלָֽלְתִּי: (כו) עַד־לֹ֣א עָ֭שָׂה אֶ֣רֶץ וְחוּצ֑וֹת וְ֝רֹ֗אשׁ עַפְר֥וֹת תֵּבֵֽל: (כז) בַּהֲכִינ֣וֹ שָׁ֭מַיִם שָׁ֣ם אָ֑נִי בְּח֥וּקוֹ ח֝֗וּג עַל־פְּנֵ֥י תְהֽוֹם: (כח) בְּאַמְּצ֣וֹ שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל בַּ֝עֲז֗וֹז עִינ֥וֹת תְּהֽוֹם: (כט) בְּשׂ֮וּמ֤וֹ לַיָּ֨ם׀ חֻקּ֗וֹ וּ֭מַיִם לֹ֣א יַֽעַבְרוּ־פִ֑יו בְּ֝חוּק֗וֹ מ֣וֹסְדֵי אָֽרֶץ:
(ל) וָֽאֶהְיֶ֥ה אֶצְל֗וֹ אָ֫מ֥וֹן וָֽאֶהְיֶ֣ה שַׁ֭עֲשֻׁעִים י֤וֹם׀ י֑וֹם מְשַׂחֶ֖קֶת לְפָנָ֣יו בְּכָל־עֵֽת: (לא) מְ֭שַׂחֶקֶת בְּתֵבֵ֣ל אַרְצ֑וֹ וְ֝שַׁעֲשֻׁעַ֗י אֶת־בְּנֵ֥י אָדָֽם

מדברים אלו אנו מבינים שמבחינת רש"י, החכמה היא התורה וכך הוא מפגיש בדבריו את המדרש ואת הזוהר להסבר אחד. אולי מעל לכל ההסברים האלו מרחף מעל מדרש אחר:

בראשית רבה (וילנא) פרשה א סימן ד (פרשת בראשית)

ד בראשית ברא אלהים, ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו, כסא הכבוד מנין דכתיב (תהלים צג) נכון כסאך מאז וגו', האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות, האבות מנין, שנאמר (הושע ט) כענבים במדבר וגו', ישראל מנין שנא' (תהלים עד) זכור עדתך קנית קדם, בהמ"ק מנין שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון וגו', שמו של משיח מנין שנאמר (תהלים עב) יהי שמו לעולם וגו', רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה שנאמר (שם /תהלים/ צ) בטרם הרים יולדו, ואותה השעה תשב אנוש עד דכא וגו' אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה, א"ר אבא בר כהנא, התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו', קודם לאותו שכתוב בו (תהלים צג) נכון כסאך מאז, ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר,

המדרש מונה שישה דברים שקדמו לעולם. זה המציאות שלפני הבראשית, שלפני הזמן, המציאות שאפשרה את הבראשית, או שמא זה הראשית עצמה ועל ידה יצר אלוקים את כל היש כפי שאנו מכירים אותו.

מדוע זה חשוב?

שווה להתעכב רגע על הבריאה של העולם במיתולוגיה היוונית (מתוך: בריאת העולם במיתולוגיה היוונית מחברת: מרגלית פינקלברג):

"תחילה היו כאוס – התהום הראשוני, גאיה – האדמה וארוס – התשוקה המינית. כאוס הוליד את הלילה, והלילה הוליד את היום. גאיה ילדה את אוראנוס – הרקיע, את פונטוס – הים ואת ההרים. ארוס לא הוליד דבר… לאחר מכן שכבה גאיה – האדמה עם בנה אורנוס – הרקיע וילדה שנים-עשר בנים ובנות מלאי-עוצמה. אלה הם הטיטאנים, האלים ששלטו פעם. אך אוראנוס, אביהם, לא אפשר לאלים אלה לצאת מבטן אמם האדמה. גאיה ובניה קשרו נגד אוראנוס, וצעיר הבנים – קרונוס – סירס את אביו, הוציא את אחיו מבטן האדמה ונעשה מלך האלים. כך התחיל עידן קרונוס. בינתיים, בגלל הנישואין בין האלים, התמלא העולם אלים חדשים. גאיה ואוראנוס הולידו לא רק את הטיטאנים אלא גם ענקים ומפלצות. יתר על כן, לגאיה ולבנה השני, פונטוס – הים, נולדו צאצאים רבים, רובם אלי-ים שונים. הטיטאנים התחתנו זה עם זה והולידו ילדים משלהם. מאבר-המין הקטוע של אוראנוס קמה אפרודיטי – אלת האהבה. אך, בדומה לאביו, מנע קרונוס מילדיו לצאת לעולם: הוא ידע שכשם שהוא עצמו שם קץ לשלטונו של אביו, כך גם אחד מבניו יסלק אותו מכס-המלוכה. חמישה ילדים – שלוש בנות ושני בנים – נולדו לקרונוס ולראה אחותו ורעיתו, אך קרונוס בלע את כולם עם היוולדם. את הבן הבא, זאוס, הסתירה ראה מעיני אביו; במקום בנה התינוק היא מסרה לידי קרונוס אבן מחותלת. זאוס גדל, יצא נגד אביו והבריח אותו להקיא את אחיו. בין זאוס ואחיו, האלים האולימפיים, לבין קרונוס ואחיו הטיטאנים פרצה מלחמה אשר נמשכה עשר שנים. בסופו של דבר ניצחו האלים הצעירים וזאוס כלא את הטיטאנים לנצח במעמקי האדמה. כך התחיל עידן חדש, עידנו של זאוס."

אנו רואים שהבסיס של העולם היווני הנו העימות, יסודות מנוגדים המתחרים אחד בשני, שלא רוצים שהעולם יברא. סירוס, רצח, אלימות הארץ אל מול התהום ועוד.

אל מול זה בא המדרש וחושף טפח על מה שהיה לפני העולם, לא עימות ולא קושי, אלא יסודות שמסתדרים אחד עם השני, יסודות שפועלים אחד יחד עם השני. העולם לא נברא מעימות אלא נברא מתכנון, היתה מחשבה שקדמה לעולם.

מעבר לכך, העולם נברא בשבילם.

זוהי נקודה משמעותית, הראשית לא קרתה סתם ככה, אלא היא תוצר של חכמה, של תכנון, של תורה. דבר זה מורה שהעולם והמציאות אינם טעות, אינם מקרה. שהכאוס והמריבה לא נמצאות בליבה, אלא העולם עלה במחשבה.

זהו הסוד הגדול של בראשית, לא שיש בורא, לא שיש בריאה אלא שיש חכמה שקדמה להכל, אם יש חכמה שקדמה להכל, אז גם יש תכלית, יש דרך להתנהל בעולם בבטחון ולא במאבק תמידי. זהו מסר חשוב מאוד של ראשית ששולח לנו המדרש כבר דרך המילים הראשונות של התורה.

לעמוד "המדרש והמיטוס"