חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – נח וחטאי הנעורים

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

אחר המבול, התורה מתארת לנו איך הקדוש ברוך הוא אומר אל לבו שלא יביא עוד מבול על העולם:

“וירח יקוק את ריח הניחח ויאמר יהוה אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי”

במענה לקרבן של נח, השם מחליט לא לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, לא להכות שוב את כל החי.

החלטה זו של השם היא משמעותית כי פעמיים מספרת לנו התורה שהתקללה האדמה בעבור חטאי האדם. פעם ראשונה לאחר חטא עץ הדעת:

“וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.”

הפעם השניה היא בעקבות הרצח הראשון:

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.

ישנו היגיון בקללת האדמה בעבור האדם. על פי מה שמתואר בבריאה השניה בספר בראשית האדם נוצר עפר מן האדמה:

“וַיִּיצֶר יְקוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.”

האדם נוצר עפר מן האדמה, האדמה היא מעין המקור של האדם, אל האדמה האדם חוזר, היא המקור של האדם והיא נקודת הסיום של האדם. ישנו קשר פנימי עמוק מאוד בין האדם לבין האדמה, שמו של האדם נמצא בתוך האדמה. מבחינה זו אחרי המבול אלוקים מחליט להפסיק לקלל את האדמה שאליה קשור האדם ולא להכות כל חי. כל החי קשור לחווה שמקבלת את שמה מאחר שהיא אם כל חי.

תפקידו של נח, התפקיד אליו הוא יועד, קשור גם הוא ליחסי האדם אדמה:

“וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֞֠ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ יְקוק”

במדרש רבה מוסבר שמו נח בצורה הבאה:

“וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר (בראשית ה, כט), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם וְלֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ, לָא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא נֹחַ זֶה יְנִיחֵנוּ, אוֹ נַחְמָן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן הִשְׁלִיטוֹ עַל הַכֹּל, הַפָּרָה הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם מָרְדוּ עָלָיו, הַפָּרָה לֹא הָיְתָה נִשְׁמַעַת לַחוֹרֵשׁ, וְהַתֶּלֶם לֹא הָיָה נִשְׁמַע לַחוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ, נָחוּ. וּמְנָא לָן, נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות כג, יב): לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, מַה נְּיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן נְיָחַת שׁוֹר, אַף נְיָחָה שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן נְיָחַת שׁוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר לֹא הַשֵּׁם הוּא הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הַשֵּׁם, וְלֹא הֲוָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר אֶלָּא אוֹ נֹחַ זֶה יְנִיחֵנוּ, אוֹ נַחְמָן זֶה יְנַחֲמֵנוּ, אֶלָּא עַד שֶׁלֹא עָמַד נֹחַ הָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִים אוֹתָם בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם. שְׁתֵּי פְעָמִים כְּתִיב (עמוס ה, ח): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי פְּעָמִים שֶׁהָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִין אוֹתָן בְּתוֹךְ קִבְרֵיהֶם, אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאַחַת בְּעַרְבִית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פח, ו): כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר, שׁוֹכְבִים שֶׁלָּהֶם חֲלָלִים הָיוּ, כֵּיוָן שֶׁעָמַד נֹחַ, נָחוּ. נֶאֱמַר כָּאן נְיָחָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן נְיָחָה (ישעיה נז, ב): יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, מַה נְּיָחָה הָאָמוּר לְהַלָּן נְיָחַת קֶבֶר, אַף נְיָחָה הָאֲמוּרָה כָּאן נְיָחַת קֶבֶר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה’ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, דִּכְתִיב (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ הַמַּזָלוֹת כָּל אוֹתָן שְׁנִים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְּשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר. (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכָּאן שֶׁלֹא שָׁבְתוּ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכָּאן שֶׁשָּׁבָתוּ.”

המדרש מתאר התפרקות קולוסאלית של הטבע, כל היררכיה שהיתה בטבע נעלמה. החיות מרדו באדם, הים מרד ביבשה ועוד. נח גרם להכל לנח, להכל לחזור למקומו, אך זה היה השקט שלפני הסערה כפי שאנו יודעים. המדרש גם דורש את שמו של נח כניחה של הטבע וכריח הניחוח של הקרבן.

למעשה נח מתגלה כמחזיר הסדר העולמי לכנו בין לפני המבול ובין אחריו. הצורך להחזיר את הסדר העולמי נובע מן הפלואידיות של העולם בשלב זה, העולם הנו מקום לא יציב, הטבע לא מקובע. לאחר המבול והקרבן של נח העולם מקבל את היציבות שלו. נח מחזיר את יחסי אדם אדמה ואת יחסי האמהות הכללית לכל חי.

לדבר זה יש קשר לתפקודו של יצר הרע שמצוי בלבו של האדם מנעוריו, אותו יצר מכניס לעולם אווירה כאוטית, אווירה נטולת חוק וסדר.

כך אומר המדרש בנוגע ליחסי האדם ויצר הרע:

בראשית רבה (וילנא) פרשה לד סימן י (פרשת נח)
סימן י

י ויאמר ה’ אל לבו, הרשעים הן ברשות לבן (שם /תהלים/ יד) אמר נבל בלבו, (בראשית כז) ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב) ויאמר ירבעם בלבו, (אסתר ו) ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א) וחנה היא מדברת על לבה, (שם /שמואל א’/ כז) ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א) וישם דניאל על לבו, ויאמר ה’ אל לבו לא אוסיף לא אוסיף ליסגי ליסגי, ורבנן אמרין לא אוסיף לבני נח, לא אוסיף לדורות, אמר רבי חייא רבה עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבא יוסי התורתי אומר עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר (תהלים קג) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו, רבנן אמרי עלובה הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר (ירמיה יא) וה’ צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה, שאל אנטונינוס את רבינו, א”ל מאימתי יצר הרע נתון באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו, א”ל עד שלא יצא ממעי אמו, א”ל לאו שאילו היה נתון בו עד שהוא במעי אמו, היה חוטט את בני מעיה ויוצא, והודה לו רבי שהשוה לדעת המקרא שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ר’ יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו, ועוד שאל אנטונינוס את רבינו א”ל מאימתי נשמה ניתנה באדם משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו, א”ל משיצא ממעי אמו, א”ל לאו, משל אם תניח בשר ג’ ימים בלא מלח מיד הוא מסריח והודה לו ר’ שהשוה דעתו לדעת המקרא שנאמר (איוב י) חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי, מאימתי נתת בי את הנשמה משהפקדתני.

האדם הרשע נמצא בידי לבו, האדם הצדיק שולט בלב שלו ונותן לו פקודות. יצר הרע מתעורר באדם מרגע הלידה, אך בתקופת ההריון האדם ללא יצר הרע. הרעיון המרכזי שעולה פה הוא להיות ברשות, יצר הרע דורש שליטה על האדם, על האחר, אך האדם, הוא זה שאמור לשלוט על היצר שלו ולא לנסות לכפות את מקומו על האחר.

אולי זה קשור ליחס בין יצר הרע לבין הנעורים, בנעורים האדם חש שיש לו שליטה, שהוא החשוב ביותר, הוא מחפש איך להשתלט על המציאות הסובבת אותו, הוא לא סובל כל גבול, הוא לא רואה את האחר, אלא הוא רואה רק את עצמו.

מדרש הגדול בראשית פרק ח פסוק כא (פרשת נח)

כי יצר לב האדם רע מנעוריו. מלמד שיצר רע שולט באדם מתחלת ברייתו, אבל יצר טוב אינו שולט אלא לבסוף. ועליו הוא אומר עיר קטנה ואנשים בה מעט (קהלת ט, יד). עיר קטנה, זו גופו שלאדם. ואנשים בה מעט, אלו איברים שבגוף. ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע. ובנה עליה מצודים גדולים, אלו הרהורי עולם ותחבולותיו, כענין שנאמר גם את העולם נתן בלבם (שם ג, יא). ומצא בה איש מסכן וחכם (שם ט, טו), זה יצר טוב. ולמה קורא אותו מסכן שאין רובן שלבריות נשמעין לו. ומלט הוא את העיר בחכמתו, שכל מי שהוא שומע לו ניצל מכל צרה. ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, בני אדם אינן זוכרין אותו בשעת הנאתן ואחר שחוטאין אומר כל אחד אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.

יצר הרע שולט בתקופת הנעורים ומתחבר לצליל היסודי של הנעורים, יצר הטוב לעומתו לא מחפש לשלוט אלא לייעץ, ההבדל בין התנועות של ייעוץ אל מול שליטה, מחולל את ההבדל המהותי בין יצר הטוב ליצר הרע. יצר הרע מחפש שליטה, גם אם השליטה תוביל למוות, יצר הטוב מייעץ אך רק מי שידבוק מבחירתו החופשית יזכה לחיים.

ואכן הגמרא בבבא בתרא בדף טז. מזהה את השטן עם מלאך המוות:

“אמר ר”ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שטן דכתיב (איוב ב, ז) ויצא השטן מאת פני ה’ הוא יצר הרע כתיב התם (בראשית ו, ה) רק רע כל היום וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) [(איוב א, יב) רק אליו אל תשלח ידך] הוא מלאך המות דכתיב ((איוב ב, ו) רק) [אך] את נפשו שמור אלמא בדידיה קיימא”

יצר הרע הוא מלאך המוות, כי הוא מוכן ללכת עם הרצון שלו בשליטה עד למוות. המוות מקפיא אותו בימי הנעורים. כך נאמר במיתוס היווני באילדאה:

“כי הנה לעלם עוד יאה, להיות מוטל אם הומת בקרב במלחמה בנחושת ישכב, כי יפה הוא כולו ויפים אם מת כל אבריו, אפס אם יאכלו הכלבים את הזקן ההרוג שיבת ראשו וזקנו את את ערוותו תגלה אין לבני תמותה אומללים צער גדול ממנו”

יצר הרע מקדש את שליטת הנעורים, את השליטה על הגוף שישאר צעיר לנצח, אפילו במחיר המוות, המוות שלו, המוות של העולם.

נח הוא יצר הטוב של העולם. הוא מחזיר את הכל למקומו, לנחת שלו, נחת העומדת בניגוד לנעורים חסרי המנוחה. אך את עצתו אין בני העולם מקבלים. ההחלטה האלוקית לא לקלל עוד את האדם ואת האדמה בעבור האדם, כי הנעורים בוערים וגם בגלל שנח הוכיח שאפשר לרתום את המציאות אל הנחת העולמית.

חטאי הנעורים ישארו מוכלים על ידי האדם ולא ישפיעו על המציאות, בתקווה שהזקנים עוד יוכלו לתקן אותם. על ידי הקרבן מתגלה שישנה דרך אחרת, דרך של ברית המבוססת על קשר לא רגעי שרואה רק את הנעורים של העולם, אלא גם את העתיד בו האדם עתיד להתבגר, עתיד להיות מלא חן. נח הוא תחילת התיקון של תהליך זה, שעוד ימשך למשך שנים רבות.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}