חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – וירא – ברית המילה לשמונה

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה במכון למנהיגות הלכתית ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

מצוות ברית המילה, ניתנה לאברהם ולמשפחתו כבר בפרשה שעברה:

בראשית פרק יז פסוק ט (פרשת לך לך) – יד (פרשת לך לך)

(ט) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם:
(י) זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר:
(יא) וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם:
(יב) וּבֶן־שְׁמֹנַ֣ת יָמִ֗ים יִמּ֥וֹל לָכֶ֛ם כָּל־זָכָ֖ר לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֙סֶף֙ מִכֹּ֣ל בֶּן־נֵכָ֔ר אֲשֶׁ֛ר לֹ֥א מִֽזַּרְעֲךָ֖ הֽוּא:
(יג) הִמּ֧וֹל׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם:
(יד) וְעָרֵ֣ל׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר: ס

ואכן אברהם, ישמעאל בנו וכל בני בית אברהם נימולים:
ואכן אברהם מל את עצמו, את ישמעאל בנו ואת כל בני ביתו:

בראשית פרק יז פסוק כד (פרשת לך לך) – כז (פרשת לך לך)

(כד) וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:
(כה) וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:
(כו) בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ:
(כז) וְכָל־אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת־כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן־נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ: פ

אבל בפרשה שלנו אנו פוגשים את הנימול הראשון לשמונה ימים, את יצחק:

בראשית פרק כא פסוק א (פרשת וירא) – ד (פרשת וירא)

(א) וַֽיקֹוָ֛ק פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְקֹוָ֛ק לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:
(ב) וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים:
(ג) וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָם֜ אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק:
(ד) וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים:

המדרש מתאר את עניינה של המילה כאחת מן המצוות הסובבות את גופו של האדם. מה שמייחד את המילה שהיא סובבת את האדם תמיד, שהרי היא נעשתה על הגוף עצמו וכך בכל סיטואציה בה נמצא הגוף, המילה קיימת:
מה שמייחד את המילה זאת העובדה שהיא מתבצעת בגוף עצמו, ולכן בכל מצב בו הגוף לוקח חלק- המילה מתקיימת, נוכחת.

מדרש הגדול בראשית פרק יז פסוק יא (פרשת לך לך)

יא) ונמלתם את בשר ערלתכם. שהיא ברית קיימת בגופו של אדם ביום ובלילה לזכור את בוראו. דתניא חביבין ישראל שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצות, תפלין בראשיהן ותפלין בזרועותיהן ומזוזה בפתחיהן וארבע ציציות בכנפיהן. ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקיך (תהלים קיט, קסד). נכנס למרחץ ראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, נסתכל במילה התחיל סודר עליה את השבח כשיצא למנצח על השמינית (תהלים יב, א). מושלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת כל תכשיטיך כדי שתהיי רצויה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצוינים במצוות כדי שתהיו רצויין לי. וכן הוא אומר יפה את רעיתי כתרצה (שיה”ש ו, ד), אימתי את יפה כשאת רצויה לי.

המילה מזכירה לאדם אפילו הוא עירום- את היותו מקיים מצווה, האדם תמיד נמצא במצווה ללא הפסקה של רגע.
המילה מזכירה לאדם, גם כאשר הוא עירום, שהוא מקיים את מצוות ה’. בפועל, האדם נמצא תמיד בפעולה של קיום מצווה.

היחס למילה כמצווה, מצווה שתמיד נמצאת עם האדם גם אם אין לו אף [גם כאשר הוא אינו עוסק באף] מצווה אחרת, נמצאת גם במדרש אחר שמתאר את המילה כמצוות המבוא לגאולה:

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה ה

רבי מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים (יחזקאל טז ח). הגיע שבועתו שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו’ (שם /יחזקאל טז/ ז) ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו

יש קשר בין המילה לבין גאולת המציאות, יש קשר בין המילה השניה של בני ישראל בעת הכניסה לארץ לגאולה, המילה מהווה חלק מן גאולת מציאות החומר, גאולה שישראל עושים בגופם.
קיים קשר בין המילה לבין גאולת המציאות.
במילה השנייה שבני ישראל עושים בעת הכניסה לארץ הגאולה, ניתן לראות את שהמילה היא זו שגורמת לגאולת מציאות החומר, על ידי קיום מצווה בגוף עצמו.

המילה לאורך הדורות היתה מטרה ללעג מרובה, לתלונות מרובות על פגימה בצלם האדם, על הטלת מום, על ברבריות ומה עוד. אכן, חייבים להודות שמדובר במצווה לא פשוטה מבחינה תיאולוגית. הצורך לחתוך את הנימול במקום הרגיש ביותר הוא קשה מנשוא. לא סתם ראו בכך רבים וטובים ביטוי לאקט הסירוס הפרוידיאני, אקט של האב המסרס את בנו. זה דומה מדי.

אך ברור שלא זאת היתה כוונת התורה ולא זו התיאולוגיה שעם ישראל בנה סביב ברית המילה. הריב הבין דורי שמאפיין את התרבות היוונית, אינו חלק מן התרבות של עם ישראל, אלא להיפך. העובדה שאברהם מל גם את כל בני ביתו מעידה יותר מכל שמאחורי מצוות המילה עומד רעיון אחר. אין ספק שהמילה בתור אקט שנעשה על ידי האב במציאות בה יש חוסר בחירה מובהק של הילד- יש בה מימד של כפיה. אך זו לא כפיה ליהדות, שהרי מאוד קל לעזוב את העם היהודי. זו כפיה של הכנסה לדילמה, דילמה שיוצאת מתוך התזכורת התמידית שהמילה מהווה בגוף, את הקריאה לקחת אחריות על הגוף ולרומם אותו.

העימות סביב המילה, מוכר לנו כבר מרבי עקיבא וטורנוסרופוס הרשע:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת תזריע סימן ז – ויכוח על המילה
“וביום השמיני ימול בשר ערלתו” (ויקרא יב ג). אין כתיב כאן שיוציא

הוצאות, ראה כמה ישראל מחבבין את המצות, כמה הן מוציאין הוצאות כדי לשמרן. אמר הקב”ה: אתם משמחין את המצות, אף אני אוסיף לכם שמחה, שנאמר: “וְיָסְפוּ עֲנָוִים בה’ שִׂמְחָה” (ישעיה כט יט). שאל טורנוסרופוס הרשע את ר’ עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב”ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. א”ל טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ, יכול אתה לעשות כהם? א”ל ר’ עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א”ל: למה אתם מולים? א”ל: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב”ה. הביא לו ר’ עקיבא שיבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקב”ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן, א”ל: אלו מעשה הקב”ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?

למערכת היחסים המרתקת בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע ראוי להקדיש מאמר מצד עצמו. שיחות רבות שלהם מופיעות במדרשים ולא זכו לפרסום רב. אך את דו השיח הזה מכירים כולם מפני שהוא מתמצת את ההבדלים בין האלילות לבין השקפת היהדות. לרומאי, הטבע הוא השלם, בעוד ליהודי הטבע חייב לעבור שיפור ועידון על ידי האדם. למען האמת, זו אחת מן המהפכות הגדולות שהביא המונותאיזם לעולם. מהפכה שנדחתה על ידי הנצרות עקב סלידתה מעולם המעשה מתוך האמונה שלעולם זה אין תיקון. הנצרות האמינה שהאדם אשר הושחת בחטא הקדמון לא יכול לגאול את המציאות מתוך המציאות ועל כן היא סלדה מן המצוות המעשיות. המילה היא הברית שנעשית בבשר האדם בצורה המעשית ביותר שיש, אך בניגוד לנצרות שסלדה מן המעשיות בגלל חוסר האמונה בעולם, היהדות האמינה שדברים יכולים להתעלות.

בניגוד לנצרות, האיסלאם אימץ בצורה מסוימת את השקפת העולם היהודית לגבי האופציה לגרום לעילוי עולם המעשה. אך בצורה קצת שונה, האיסלאם רוצה להכניע את המציאות כולה לעבודת האלוקים. הוא לא סולד מן המציאות אלא רוצה להכניע אותה.

האיסלאם גם אימץ את ברית המילה.

הזוהר מספר לנו על דו שיח שיש בו טענה של ממש לאפליה מצד הקדוש ברוך הוא כלפי בני ישמעאל, שהרי גם בני ישמעאל מלים את עצמם ועדיין אינם זוכים לאותו יחס כמו עם ישראל:

“ארבע מאות שנה עמד אותו ממונה על בני ישמעאל וביקש מלפני הקב”ה. אמר לו: “מי שנימול יש לו חלק בשמך”? אמר לו: “כן” אמר לו: “והרי ישמעאל נימול, ולא עוד, אלא שנימול בגיל שלוש עשרה שנים! מדוע אין לו חלק כמו יצחק” אמר לו: “זה נימול כיאות כתיקונו… ולא עוד, אלא שאלו מתדבקי בי כיאות בשמונה ימי, ואלו רחוקי ממנו עד כמה ימי”. (זוהר ח”ב לב א)”

ישנם הרבה הסברים מדוע הרך הנימול, נימול בשמונה. הטענה הידועה שבהם היא ששבע זה המספר של הטבע ושמונה זה המספר שמעל לטבע. לכן המילה מתבצעת דווקא ביום השמיני, על מנת לסמל את חיבור הגוף הטבעי לנשגב האלוקי. אך אותי מעניין להתמקד דווקא בטענה שמעלה הזוהר, שהמילה של ישמעאל לא התבצעה כראוי.

אברהם אבינו נקרא תמים רק אחרי המילה. רק שהוא צמצם מעצמו (פיסית) לפני הקדוש ברוך הוא, התפנה מקום לרוחו של אלוקים. היהדות בניגוד לנצרות מעולם לא האמינה בדיכוי העולם הזה. הנצרות שקמה גם מתוך האלילות הרומאית חשה צורך לתת לה אלטרנטיבה קיצונית ושללה את העולם הזה, את הטבע שטורנוסרופוס כה אהב, כה העריץ. היהדות מאז ומעולם הכירה בגוף וצרכיו וביקשה רק לרכז ולדייק אותו, לצמצם אותו בכדי לפנות מקום למשהו נשגב יותר. אולי זו הסיבה שהתרבות הנוצרית- מערבית העכשווית
נעה לקיצון השני של פריצות והפקרות מוחלטת בתחום חיי הגוף.

אך מה עם בני ישמעאל? מדוע יש הבדל בין הברית של ישמעאל, שנימול בגיל שלוש עשרה, וממשיכי דרכו באיסלאם, ולברית שלנו?

ההבדל ההלכתי המרכזי הוא שבברית המוסלמית אין פריעה (שזה היה החידוש של המילה שעשו ישראל לפני הכניסה לארץ):

מדרש הגדול בראשית פרק יז פסוק יג (פרשת לך לך)

ד”א המול ימול. שתי מילות הכתוב מדבר. ואיזו, זו חתיכת עור הערלה ופריעת המילה. הא כיצד, חותך עור הערלה החופה את העטרה ואחר כך פורע הקרום הרך שלמטה עד שיגלה בשר העטרה ומוצץ ונותן אספלונית. ד”א המול ימול. אפילו כמה פעמים. מכאן לקטן המסורבל בבשר שחייב לתקנו ולמולו בכל זמן. ד”א המול ימול. ר’ יוחנן אומר המל ימול. מכאן למילה בגוי שהיא פסולה ואם מל יצא. רב פפא משמא דרב אמר מהכא ואתה את בריתי תשמר. מאי ביניהו, איכא ביניהו אשה. ד”א המול ימול. האב חייב לימול את בנו ואין האשה חייבת לימול את בנה, דאמר קרא המול ימול, כל שחייב לימול את עצמו חייב לימול את בנו, יצאת אשה.

בעל התניא התייחס לשני השלבים במילה כשני שלבים רוחניים:

והנה במילה יש שני בחינות, מילה ופריעה, שהיא ערלה גסה וקליפה דקה. וכן בערלת הלב יש גם כן תאוות גסות ודקות, מילה ופריעה. ומל ולא פרע כאילו לא מל…עדיי נקודת פנימית הלב היא מכוסה בלבוש שק דק בבחינת גלות ושביה. (אגרת הקדש ד )

יש קליפה עבה אותה המילה מורידה וישנה קליפה דקה אותה הפריעה מורידה. הקליפה העבה אותה המילה מורידה היא ברורה וניכרת לעין, אקט הפריעה, עוסק בקליפה אחרת. הערלה היא קליפה גלויה שברגע שמורידים אותה נעשה תיקון ברור ומיידי, זהו תיקון הנראה לעין. אך יש קליפה עדינה יותר, ערלת הלב. ונראה שהקליפה הדקה, היא זאת שהכי חשוב להוריד. הקליפה הגסה הרי היא ההכנעה של התאווה (כתרגום המילה “איסלאם”: כניעה) אך אלוקים שם את שמו על מי שגם מוריד את הקליפה העדינה יותר שלא קל לזהות אותה. זה להסיר את תרבות הנכר לכל גווניה ולנסות ולחיות חיים מלאים של קרבה לקודש דרך המציאות עצמה. לא כניעה, לא מחיקת המציאות, לא מתירנות, אלא חיים עם אלוקים שנוכח ומלווה תמיד. לבחור בזה אפשר רק אם דבקים ברעיון זה בגיל צעיר, מגיל של שמונה ימים. ניתן לבחור באורח חיים זה רק אם דבקים ברעיון זה מגיל צעיר, החל מגיל של שמונה ימים.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}