״המדרש והמיתוס״ – חיי שרה – וזרח השמש ובא השמש

פרשת חיי שרה הינה הפרשה הראשונה בה אנו נתקלים באבלות של ממש:

בראשית פרק כג פסוק א (פרשת חיי שרה) – ב (פרשת חיי שרה)

(א) וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵי֖ חַיֵּ֥י שָׂרָֽה:
(ב) וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ

בפסוקים אנו קוראים שאברהם בוכה וסופד לשרה לאחר מותה.
אך אם נעיין בפסוקים ביתר תשומת לב, נגלה דרמה לא קטנה שנמצאת הרבה מעבר לבכי ולמספד.
בסיום הפרשה הקודמת אנו מגלים שאברהם בכלל היה במקום אחר:

בראשית פרק כב פסוק יט (פרשת וירא)

(יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע:

מיד לאחר העקידה, יושב אברהם בבאר שבע. אם אברהם נמצא בבאר שבע, מדוע נמצאת שרה בקרית ארבע?!

המדרש מסביר לנו מדוע אברהם ישב דווקא בבאר שבע:

מדרש הגדול בראשית פרק כב פסוק יט (פרשת וירא)

ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע. לפי שראה אברהם אבינו נחת רוח בבאר שבע לא זז ממנה. למה הדבר דומה לאשה שהעשירה מפלחה אמרה הואיל ומן הפלח הזה העשרתי אינו זז מתחת ידי.

המדרש מתאר את הנחת ששרתה על אברהם בבאר שבע דווקא, אך אנו תוהים: האם הנחת שאברהם חווה אינה תלויה ביחד המשותף שלו עם שרה אשתו?

השאלה מתחזקת אף יותר לאור הנאמר בסוף הפרשה הקודמת, בפירוט צאצאי נחור:

בראשית פרק כב פסוק כ (פרשת וירא) – כד (פרשת וירא)

(כ) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּה יָלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ:
(כא) אֶת־ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם:
(כב) וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל:
(כג) וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֙לֶּה֙ יָלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם:
(כד) וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם־הִוא֙ אֶת־טֶ֣בַח וְאֶת־גַּ֔חַם וְאֶת־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת־מַעֲכָֽה: פ

ומסביר המדרש:

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק כב פסוק כד (פרשת וירא)

אחרי הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, ומי הרהר? אברהם הרהר. אמר אילו היה מת יצחק בהר המוריה היה מת בלא בנים, ועכשיו נעשה לו נס. אשיאנו לבנות ענר ואשכול וממרא שהן צדקניות ומאי איכפת לי ביוחסין, אמר לו הקדוש ברוך הוא אין אתה צריך כי נולד זוגו, שנאמר הנה ילדה מלכה וגו'.

מן המדרש עולה שלאחר מעמד העקידה, מתעורר באברהם הצורך למצוא ליצחק בנו אישה, על מנת שיביא לעולם ילדים. לפי הסדר הכרונולוגי, אברהם מגיע למסקנה זו עוד בהיותו בבאר שבע, לפני מות שרה.

אך אנו חוזרים לנקודת ההתחלה: היכן נמצאת שרה?
התשובה הלא פשוטה המתקבלת מהפסוקים היא ששרה לא נמצאת יחד עם אברהם, ואברהם מתכנן באופן עצמאי את חייו של יצחק.

מדוע שרה ואברהם לא חיים יחד?
ניתן להבין מהסיפור המתואר בפסוקים ששרה החליטה לחיות בנפרד מאברהם, עקב מוכנותו להקריב את בנם המשותף היחיד לעולה.

לאור זאת, ברור מדוע אברהם נאלץ להגיע מרחוק לספוד לשרה ולבכותה, זאת מאחר והם לא גרו יחדיו.

אך יש מדרש שמספר לנו סיפור אחר:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כג פסוק ב (פרשת חיי שרה)

ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. מהיכן בא מהר המוריה, למדנו שהיה יצחק כשנעקד בן שלשים ושבעה שנה, בת תשעים היתה שרה בלדת את יצחק, הוסיף שלשים ושבעה הרי מאה ועשרים ושבע שנה לחיי שרה: והחי יתן אל לבו (שם ז ב). זה אברהם, שכל השנים הללו לא קנה לו קבר בארץ ישראל, עד שמתה שרה, ונתן אל לבו, לקנות לו קבר להיות בחזקתו, מיד

הפסיקתא, בניגוד לפשט הפסוקים, מספר לנו שאברהם ושרה מעולם לא נפרדו. אברהם הגיע ישירות מהר המוריה בכדי לקבור את שרה.

אך אם אנו צועדים בעקבות הפסיקתא, כיצד ניישב את הקושי שמעלים הפסוקים בסוף הפרשה הקודמת, בהם ניתן לראות ריחוק שנוצר בין אברהם לשרה בעקבות העקידה?

מדוע היה כה חשוב למדרש לשרטט לנו ציור שלא תואם בדיוק את הנאמר בפשט התורה?

אני חושב שהדברים קשורים למדרש מוכר אחר המתאר את שנות חייה של שרה:

בראשית רבה נח א

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה (בראשית כג, א), (תהלים לז, יח): יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה, כְּשֵׁם שֶׁהֵן תְּמִימִים כָּךְ שְׁנוֹתָם תְּמִימִים, בַּת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְנוֹי, בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים שָׁנָה לְחֵטְא. דָּבָר אַחֵר, יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם, זוֹ שָׂרָה שֶׁהָיְתָה תְּמִימָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימָה, וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מַה צֹּרֶךְ לוֹמַר שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה בָּאַחֲרוֹנָה, לוֹמַר לְךָ שֶׁחָבִיב חַיֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.

לפי המדרש, שנותיה של שרה היו תמימות, כלומר, הייתה בהן שלמות גדולה. שלמות זו מראה לנו שניתן להאריך ימים תוך שימור חן הנעורים.
הגיל המבוגר לא מוכרח להביא עימו קמילה, צער וכאב, אלא יכול להוות מוקד של שמחת חיים, רעננות ותמימות.

דבר זה עומד בניגוד למוות ההירואי היווני. היווני, אשר שואף כמו האלים לחיי נצח, מעדיף למות בגיל צעיר, בגיל בו גופו הנו מפוסל בשלמות. זהו המוות ההירואי שנותן מעמד של חיי נצח. וכך אכן נאמר באילדיאה:

"כי הנה לעלם עוד יאה, להיות מוטל אם הומת בקרב במלחמה בנחושת ישכב, כי יפה הוא כולו ויפים אם מת כל אבריו, אפס אם יאכלו הכלבים את הזקן ההרוג שיבת ראשו וזקנו את את ערוותו תגלה אין לבני תמותה אומללים צער גדול ממנו"

מותו של האדם הצעיר והיפה הוא הנאה. מי שמת זקן, בגופו הקמל, מאבד מזוהרו וכל סוף חייו נצבע בצבעים של עלבון האנושיות אל מול הזמן החולף.

התפיסה בנוגע למוות של שרה מראה שאפשר למות בגיל מבוגר, אך לחיות חיים שלמים של אדם צעיר, חיים מלאי עוז וחידוש כוחות.

מצד האמת, אין חיים שהם תמימים, שהרי חיים הם דבר מלא בתסכולים ואכזבות. ישנו מדרש מפעים המתאר גם את ההיבטים הללו של חיי שרה:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק כג פסוק א (פרשת חיי שרה)

א) ויהיו חיי שרה. כתוב טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז ב), טוב עשה אברהם שכשנתבשר, הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך (בראשי' כב כ), לא הלך לשמוח עמהם, אלא הלך לספוד לשרה ולבכותה, דכתיב ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, באשר הוא סוף כל האדם. ראה כמה גדולות ונוראות עשה הקדוש ברוך הוא עם שרה אמנו, שעם כל הנשים הצדקניות דבר עמהם ע"י מלאך, ועם שרה ע"פ הדבור, שנאמר ויאמר לא כי צחקת (שם יח טו), לא אמר הכתוב כי צחקה, לא כי צחקת. וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרה (שם יב יז), כי עצור עצר ה' על דבר שרה (שם כ יח), ולבסוף ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, עד שלא כבתה שמשה של שרה, זרחה שמשה של רבקה, שנאמר וזרח השמש ובא השמש (קהלת א ה), שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנולד צדיק אחר: מאה שנה. מה ת"ל מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, אלא בת מאה שנה היתה כבת עשרים לנוי, ובת עשרים כבת ז' לחטא: שני חיי שרה. כל שנותיה עברה בשמחה ובששון, ואעפ"כ ותמת שרה בקרית ארבע:

אף על פי שחי בנפרד משרה, הולך אברהם אבינו לבית האבל ולא לביתו של נחור שילדיו נולדו.
לא סתם המדרש קושר בין שני האירועים, הולדת רבקה ומותה של שרה. רבקה מתוארת כהמשך של שרה: מתה הצדקת, הגיעה הצדקת. שרה- שדיברה ישירות עם אלוקים- מתה, ומיד לאחר מכן נולדה רבקה.

מעל לכל, הדבר מלמד אותנו משהו על חייה של שרה. שרה חיה חיים הרואיים בראייה עתידית. "צדיקים במיתתם קרויים חיים" משום שיש להם המשך אחרי חייהם. המדרש לא מכחיש את הקשיים בחייה של שרה, אך אומר שאת כל שנותיה חיה בשמחה ובששון. למרות האתגרים, היא חוותה את החיים כצחוק, כשמחה. זוהי גדולתה של שרה- שבחרה לצחוק למרות הקשיים.

בחירתו של אברהם לגשת לבית שרה ולקנות מערת קבורה עבור שניהם, מלמדת אותנו משהו על חיי שרה ועל חיי אברהם. זה לא משנה איך מתים, משנה איך חיים. לא המוות ההירואי של הצעירים הוא המפתח לחיי נצח, אלא חיים שלמים של צחוק עם אלוהים. אולי ברגע מסוים אברהם ושרה היו פרודים, אך לא זה סיפור החיים אותו המדרש רוצה לספר על שרה. אין זה מוכיח שהפרידה לא התרחשה, אלא שהמדרש בוחר להציג את ליבת החיים של שרה, את זוגיות השליחות, שהיא קיימה במירב חייה עם אברהם. את כך שמהר המוריה, אברהם מגיע לספוד לשרה ולבכותה. המורכבות לא מטוטאת מתחת לפני השטח, מי שקצת רגיש לכתוב מגלה אותה מיד, אך היא לא המרכז.

התורה גם מלמדת אותנו משהו על שכול. הדרך להתגבר על השכול הוא להפוך את המת לאגדה חיה. דבר זה אומר לדבוק בנקודת החיים הפועמת של המת. המדרש מגלה לנו שבנקודת החיים הפועמת של שרה, הפרידה לא תפסה את ליבת חייה. ליבת חייה היתה הצחוק, הצחוק שהתבטא ביצחק.

אנו לא מספרים סיפור על מוות הירואי, אלא על חיים הירואיים. חיים שנותנים לדור הבא את הכח לחיות לאורם.

לעיתים הסיפור של החיים אחרי המוות גולש להיוגרפיה, אך להיוגרופיה יש מטרה, מטרה של "לאורם נלך". זהו תהליך של שיקום וקידום המציאות כדי שנוכל לחיות לאורם, כדי להדגיש עד כמה החיים אכן היו מעוררי השראה.

ואכן פטירתה של שרה מביאה לחיים של השראה לדורות הבאים, בבחינת "וזרח השמש ובא השמש":

ד"א וזרח השמש ובא השמש לא היה למקרא לומר אלא ובא השמש וזרח השמש, אלא לא בא הכתוב ללמד אלא על הצדיקים שהן יסודותיו שלעולם, שאין נפטר צדיק מן העולם עד שעומד אחר כמותו, כדאמר ר' אבא בר כהנא אין הקדוש ברוך הוא משקיע שמשו שלצדיק עד שמזריח שמשו שלצדיק אחר. תדע לך עד שלא שקעה שמשו שלאדם הראשון זרחה שמשו שלחנוך. לא שקעה שמשו שלחנוך עד שזרחה שמשו שלמתושלח. עד שלא שקעה שמשו שלמשה זרחה שמשו שליהושע, דכתיב קח לך את יהושע ואצונו (עיין במדבר כז, יח). עד שלא שקעה שמשו שליהושע זרחה שמשו שלעתניאל בן קנז, דכתיב וילכדה עתניאל בן קנז (יהושע טו, יז). עד שלא שקעה שמשו שלעלי זרחה שמשו שלשמואל הרמתי, דכתיב ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' (ש"א ג, ג). עד שלא שקעה שמשו שלאליהו זרחה שמשו שלאלישע, דכתיב ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך (מ"א יט, טז). ביום שמת ר' עקיבה נולד רבינו הקדוש וקראו עליו המקרא הזה וזרח השמש ובא השמש, יום שמת רבינו הקדוש נולד רב אדא בר אהבה וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש. יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רב אבון וקראו עליו וזרח השמש וג'. יום שמת רב אבון נולד אבא הושעיה וקראו עליו וזרח השמש וג'. יום שמת אבא הושעיה נולד הושעיה בריה וקראו עליו וזרח השמש, וכן את מוצא בנשים הצדיקות, עד שלא שקעה שמשה שלשרה זרחה שמשה שלרבקה. מנין ממה שקרינו בענין ויהיו חיי שרה ומה כתיב למעלה ממנו ובתואל ילד את רבקה. הוי וזרח השמש ובא השמש.

ואכן כך נגמר הסיפור של שרה, רבקה נכנסת לאוהל שלה:

בראשית פרק כד פסוק סא (פרשת חיי שרה) – סז (פרשת חיי שרה)

(סא) וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ:
(סב) וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב:
(סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים:
(סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל:
(סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס:
(סו) וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה:
(סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ: פ

וזרח השמש ובא השמש.

(נערך על ידי יפעה וינשטיין)

לעמוד "המדרש והמיתוס"