״המדרש והמיתוס״ – לך לך – בהבראם

בפרשה שלנו אנו פוגשים את הגיבור הראשון של המקרא, את הדמות ההרואית שנמצאת בליבת המקרא. מי שקבל את התואר אבינו, האבא של כולנו. המדרש אומר ששמו של אברהם אבינו כבר רמוז בפסוקי הבריאה עצמם:

בראשית פרק ב פסוק ד (פרשת בראשית)
(ד) אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְקֹוָ֥ק אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם:

המדרש מיד שואל על המילה בהבראם, מדוע היה צורך בה, הרי אפשר לקרוא את המילה בלעדיה וכידוע אין אף מילה מיותרת במקרא ועל כן אומר המדרש את הדברים הבאים:

בראשית רבה יב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, בְּהִבָּרְאָם בְּאַבְרָהָם, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר עַל הֲדָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה (נחמיה ט, ו): אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ וגו' וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם, כָּל הָאוֹנְקִים הַזֶּה בִּשְׁבִיל מָה, בִּשְׁבִיל (נחמיה ט, ז): אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם. אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּהָרִים הַגְּבוֹהִים הַיְעֵלִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (תהלים קד, יח): הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְעֵלִים, הָרִים הַגְּבוֹהִים לָמָּה נִבְרְאוּ בִּשְׁבִיל הַיְעֵלִים, מַה יְּעֵלָה זוֹ תְּשָׁיָיה הִיא מִתְיָירֵא מִן הַחַיָּה, וּבְשָׁעָה שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לִשְׁתּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס בָּהּ רוּחַ שֶׁל תְּזָזִית וְהִיא מְקַרְקֶשֶׁת בְּקַרְנֶיהָ וְהִיא שׁוֹמַעַת קוֹלָהּ וּבוֹרַחַת. (תהלים קד, יח): סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים, הָדֵין טַפְּזָא מִיגִין תְּחוֹת שְׁקָפָה, מִן הָעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ שֶׁלֹא יֹאכְלֶנּוּ, וּמַה בִּשְׁבִיל דָּבָר טָמֵא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, בִּשְׁבִיל זְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, אֶתְמְהָא

המדרש מבטא את כך שהמילה בהבראם הנה אותיות אברהם ואין בהבראם אלא בשביל אברהם. העולם הזה נברא בשביל אברהם אבינו, הוא תכלית הבריאה. יש פה מיצוי של התפיסה שהעולם נברא בשביל האדם ואברהם הנו האדם לו העולם חיכה. אם נח החזיר את הנחת לבריאה (כפי שראינו במדרשים שבוע שעבר), אזי אברהם לוקח את העולם למקום גבוה יותר למקום שלם יותר.

אנו מכירים את אברהם אבינו כבר מסוף פרשת נח:

בראשית פרק יא פסוק כז (פרשת נח) – לב (פרשת נח)

(כז) וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְדֹ֣ת תֶּ֔רַח תֶּ֚רַח הוֹלִ֣יד אֶת־אַבְרָ֔ם אֶת־נָח֖וֹר וְאֶת־הָרָ֑ן וְהָרָ֖ן הוֹלִ֥יד אֶת־לֽוֹט:
(כח) וַיָּ֣מָת הָרָ֔ן עַל־פְּנֵ֖י תֶּ֣רַח אָבִ֑יו בְּאֶ֥רֶץ מוֹלַדְתּ֖וֹ בְּא֥וּר כַּשְׂדִּֽים:
מפטיר
(כט) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָ֧ם וְנָח֛וֹר לָהֶ֖ם נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־אַבְרָם֙ שָׂרָ֔י וְשֵׁ֤ם אֵֽשֶׁת־נָחוֹר֙ מִלְכָּ֔ה בַּת־הָרָ֥ן אֲבִֽי־מִלְכָּ֖ה וַֽאֲבִ֥י יִסְכָּֽה:
(ל) וַתְּהִ֥י שָׂרַ֖י עֲקָרָ֑ה אֵ֥ין לָ֖הּ וָלָֽד:
(לא) וַיִּקַּ֨ח תֶּ֜רַח אֶת־אַבְרָ֣ם בְּנ֗וֹ וְאֶת־ל֤וֹט בֶּן־הָרָן֙ בֶּן־בְּנ֔וֹ וְאֵת֙ שָׂרַ֣י כַּלָּת֔וֹ אֵ֖שֶׁת אַבְרָ֣ם בְּנ֑וֹ וַיֵּצְא֨וּ אִתָּ֜ם מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֗ים לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֥אוּ עַד־חָרָ֖ן וַיֵּ֥שְׁבוּ שָֽׁם:
(לב) וַיִּהְי֣וּ יְמֵי־תֶ֔רַח חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים וּמָאתַ֣יִם שָׁנָ֑ה וַיָּ֥מָת תֶּ֖רַח בְּחָרָֽן: פ

בפרשת נח אנו מוצאים את אברהם אבינו (שאז עוד כונה אברם), הולך יחד עם תרח אביו לכיוון ארצה כנען. מסיבה שאנו לא יודעים משפחתו של תרח נעצרת בחרן ולא ממשיכה ושמה תרח מת. בתחילת פרשתנו אלוקים נגלה לאברהם ומצווה עליו ללכת:

בראשית פרק יב פסוק א (פרשת לך לך) – ה (פרשת לך לך)

(א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ:
(ב) וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה:
(ג) וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה:
(ד) וַיֵּ֣לֶךְ אַבְרָ֗ם כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר אֵלָיו֙ יְקֹוָ֔ק וַיֵּ֥לֶךְ אִתּ֖וֹ ל֑וֹט וְאַבְרָ֗ם בֶּן־חָמֵ֤שׁ שָׁנִים֙ וְשִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּצֵאת֖וֹ מֵחָרָֽן:
(ה) וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כָּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן:

אברהם שומע את קולו של השם ועוזב למסע לקראת הארץ שיראה לו השם. באופן מפתיע מתגלה שמדובר באותו ארץ שאביו ניסה להגיע אליה. במסע, אנו פוגשים את הנפש אשר הם לקחו בחרן לארצה כנען.

המדרש מדבר על הנפש אשר עשו בחרן:

בראשית רבה ל״ט:י״ד

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה, וְאַתְּ אָמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיְּרוּ, וְאִם כֵּן שֶׁגִּיְּרוּ לָמָּה אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְגַיְּרוֹ כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. וְיֹאמַר אֲשֶׁר עָשָׂה, לָמָּה נֶאֱמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אָמַר רַב הוּנָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים.
המדרש מספר לנו שמדובר על הגרים שגיירו אברהם אבינו ושרה אמנו. כך גם מופיע במקום אחר:

בראשית רבה פד

דָּבָר אַחֵר, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב וגו', אַבְרָהָם גִּיֵּר גִּיּוּרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יב, ה): וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹאת אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין, וְאַתְּ אוֹמֵר (בראשית יב, ה): וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. יַעֲקֹב גִּיֵּר גִּיּוּרִים, דִּכְתִיב (בראשית לה, ב): וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וגו' וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב וגו', בְּיִצְחָק לֹא שָׁמַעְנוּ, וְהֵיכָן שָׁמַעְנוּ, רַבִּי יִצְחָק וְתָאנֵי לָהּ מִשּׁוּם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, כָּאן כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו מִגִּיּוּרֵי אָבִיו.

המדרש מספר לנו שהגרות נעשתה דרך הכנסה הביתה, נתינת אוכל ומים וקירוב דרך כך תחת פני השכינה. ההכנסה לבית הנה אקט משמעותי של שיתוף, הכנסה לקודש הקודשים של האדם, למקום היציב שלו. להיות בעמדה של ביתיות הנה בעמדה של נתינה, עמדה של עוצמה, עמדה שיש לה מקום מקובע. המדרש גם מספר לנו על יעקב אבינו שמגייר גם הוא, דהיינו שהדרך הזו של אברהן ממשיכה.

אך באופן מפתיע, למרות שאברהם בא עם הנפש אשר עשו בחרן, אנו לא מוצאים שוב את הנפשות האלו, אדרבא המדרש מרמז לנו שיעקב גייר את אותם גיורים שגייר אברהם, הגיור לא החזיק מעמד. אברהם אבינו התחיל כמגייר נפשות רבות בביתו ואנו פוגשים אותו בהמשך הדרך לבד לחלוטין. בלי הנפשות אשר עשה, בלי לוט שיפרד ממנו בהמשך. אברהם הופך להיות איש האמונה הבודד.

מבחינה זו היציאה של אברהם למסע מפרקת את האימפריה אותה הוא בנה, אימפרית גיור וקירוב וגורמת לו לחפש ואולי למצוא את המקום הבטוח והיציב שלו, בחרן בה הוא השתקע לאחר מסע מפרך. את זה קריאת הלך- לך מפרקת.

מסתבר, שאברהם אבינו עשה את זה בעצמו שנים רבות לפני כן:

ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, נח י״ט

ויען תרח את אברם בנו ויאמר אליו, הנה אשר ברא כל אלה איתנו בבית. ויאמר אברם אל אביו הראם נא לי אדוני, ויבא תרח את אברם בנו אל החצר הפנימית אל החדר. וירא אברם והנה כל החדר מלא אלוקות עץ ואבן, שנים עשר צלמים גדולים ואחרים קטנים עמהם אין מספר. ויאמר תרח אל בנו, הנה אלה הם אשר עשו את כל אשר ראיתי בכל הארץ והם אשר בראו אותי ואותך וכל האדם בארץ. וישתחווה תרח לכל אלוקיו ויצא משם, ואברם בנו יצא איתו משם. ויהי בצאת אברם משם וילך וישב לפני אמו ויאמר לאמו, הנה אבי הראני את אשר עשו את השמים ואת הארץ ואת בני האדם. ועתה מהרי וקחי נא לי גדי עזים מן הצאן ועשית אותו מטעמים, והבאתי את המטעמים ההם לאלוקי אבי למנחה לאכול אולי ארצה לפניהם. ותעש אמו כן ותקח גדי עזים ותעשה אותו מטעמים, ותביא אותם אל אברם. ויקח אברם את המטעמים מיד אמו, ויביאם לפני אלוקי אביו. ויגש אליהם לאכול ותרח אביו לא ידע. ויהי הוא יושב איתם היום ההוא וירא אותם אברהם והנה אין קול להם ואין קשב ואין תנועה, ואין אחד מהם שולח יד לאכול. ויהתל בהם אברם ויאמר, אך עתה כי המטעמים אשר עשיתי לא הטיבו ביניהם או מעט הם להם על כן לא יאכלו. ועתה אעשה להם מחר מטעמים אחרים טובים ורבים מזה עד אשר אראה מה אחריתם. ויהי ממחרת ויצו אברם אל אמו אל המטעמים, ותקם אמו ותיקח שלושה גדיים טובים מן הצאן ותעש אותם מטעמים טובים כאשר אהב בנה. ותיתן את המטעמים היד אברם בנה, ותרח אביו לא ידע. ויקח אברם את המטעמים מיד אמו, ויביאם החדרה לפני אלוקי אביו. ויגש אליהם לאכול ויתן לפני כולם, וישב אברם לפניהם כל היום ההוא אולי יאכלו. וירא אברם אותם והנה אין קול להם ואין קשב, ואין שולח יד מהם אל המטעמים לאכול. ורוח אלוקים לבשה את אברם אחרי כן ביום ההוא בערב בתוך הבית ההוא. ויקרא ויאמר אוי והוי על אבי ועל כל הדור הרע הזה אשר נטו להם יחד אחר ההבל, ויעבדו להם אלילים כאלה עץ ואבן אשר לא יאכלון ולא יריחון ולא ישמעו ולא ידברו. פה להם ולא ידברו עיניים להם ולא יראו בהם אזניים להם ולא ישמעו ידיהם ולא ימישון לאכול רגליהם ולא יהלכו. כמוהם יהיו כל עושיהם וכל אשר בוטח בהם, וכל אשר יעבדו וישתחווה להם. ויהי כראות אברם את כל הדברים האלה ואת כל המעשים הרעים ויחר אפו מאוד על אביו, וימהר וילך ויקח את הקרדומות בידו ויבוא החדרה אל אלוקי אביו וישבר את כל אלוקות אביו. ויהי אחרי כן ככלותו לשבר את הצלמים, ויתן את הקרדומות ביד האלוה הגדול אשר היה שם לפניהם ויצא.

אברהם מוכן ללכת נגד פסלי אביו ולנפץ אותם. אין מדובר פה במשהו פשוט, אני בטוח שלתרח היו הסברים תיאולוגיים משמעותיים מדוע האלילים אינם אוכלים. המדרש מתאר איך תרח חווה את האלילים- כל החדר מלא אלוקות, האלוקות שבראה אותו, שבראה את הכל שוכנת עמו בתוך ביתו, היא פה ונגישה. והנה אברהם בגלל קושיות תיאלוגיות פשוט מנפץ את הבית היציב של אביו על אמונתו.

זה בדיוק מה שקורה לביתו היציב של אברהם שמארח את הגרים, אלוקים מנפץ לו אותו. אברהם יוצא למסע מן הבית ומתחיל ללכת בארץ לא זרועה, במסע בו הוא יחווה המון קשיים, בחינת ידריכהו ללא מנוחה.

אך דווקא תנועת המסע שגורמת לו להיות לבד, יש בה משהו. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, דווקא הגלות היא זו שכובלת, היא זו שמכניסה למקום שאי אפשר לצאת ממנו, שאי אפשר להשתחרר ממנו. עיר המקלט כולאת את הרוצח בשגגה, הוא בגלות. דווקא בגלות יש בטחון של הישענות על חומות העיר, חמימות בטוחה של ראש קטן שלא מנסה להשתנות מאחר והוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

שיוצאים מן הגלות מתחיל המסע, המסע במדבר, למקום לא ידוע, אולי מוביל בסוף לאותו מקום אליו שאפנו כל הזמן, אבל המצב המנטלי הנו אחר לחלוטין. מצב של שינוי תמידי, מצב של עבודה תמידית, של חוסר השענות על המציאות. לא גן עדן תחום יש פה בו ניתן למצוא את המנוחה והנחלה אלא בדיוק להיפך. מסע של בריאה של עם חדש- בהבראם.

לעמוד "המדרש והמיתוס"