חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש והמיתוס״ – פרשת אחרי מות-קדושים: קדושת הצמצום

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

לאחר הקמת המשכן, התורה מצווה על עם ישראל לרכז את השחיטה של הבשר כך שהיא תתרחש בפתח אוהל מועד:

ויקרא פרק טז פסוק לד (פרשת אחרי מות) – יז פסוק יב (פרשת אחרי מות)
פרק יז
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ב) דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר:
(ג) אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה:
(ד) וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיקֹוָ֔ק לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְקֹוָ֑ק דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:
(ה) לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֘ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֘ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיקֹוָ֗ק אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיקֹוָ֖ק אוֹתָֽם:
(ו) וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְקֹוָ֔ק פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָֽק:
(ז) וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם:
(ח) וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח:
(ט) וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיקֹוָ֑ק וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו:
(י) וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:
(יא) כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר:
(יב) עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם:

המדרש, ממקד בשלב ראשון את הציווי לענין קורבנות:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אחרי מות סימן י
איש איש מבית ישראל, זש”ה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל וגו’ (תהלים נא) מלה”ד =משל למה הדבר דומה= לעשיר גדול וחזק ואין לו אשה אין ביתו בית למה כשהסריסים באים הוא אומר לכו לחנות במקום אחר, למה שאין לו בית ולא אשה, נטל אשה היה אומר להם מכאן ואילך כל מה שאתם מביאים לי העלו אותן לבית, כך כל ימים עד שלא העמיד משה אהל מועד היו הקרבנות קרבין בכל מקום שנא’ (שמות כד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכן הוא אומר (שם /שמות/ ח) דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו, כיון שהוקם המשכן א”ל הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באהל מועד שם היו מעלין את הדורון להקב”ה שכן כתיב (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה’

מרגע שיש משכן, הקורבנות קרבים במקום אשר יבחר השם ולא בכל מקום. אך המשך המדרש מלמד אותנו שלא מדובר רק על שחיטה לשם קרבן אלא אף על שחיטה לשם אכילה סתם:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת אחרי מות סימן יא
(יא) [יז, ג] איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו’, רבי עקיבא אומר כשהיו ישראל במדבר היו נוחרין את הבהמה ואוכלין אותה וכאן אסרה תורה ואמר להם איש איש מבית ישראל אשר ישחט, ואל פתח אהל מועד לא הביאו אמר להם אסור לכם לשחוט חוץ לאהל מועד, ר’ ישמעאל אומר כיון שאמר להם משה כן היו מתאוים לאכול בשר באותה שעה הזהירו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד, ולמה כן אלא שהיו להוטין עד עכשיו אחר ע”ג ומנין שהיו שוחטין לע”ג שכך כתב ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו’ כיון שבקשו ליכנס לארץ ישראל באו להם אצל משה א”ל רבינו אנו מבקשים לאכול בשר כיצד נעשה אמר להם לשעבר כשהייתם במדבר היה לכם אסור לשחוט חוץ מאהל מועד כשאתם נכנסין לארץ מותר לכם לשחוט בכל מקום שנאמר (דברים יב) כי ירחיב ה’ אלהיך את גבולך כאשר דבר לך וגו’ אמר להם לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלין מן הצאן ושוחטין אמר שלמה (משלי כז) ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך משה מלמד לישראל ואומר להם אם יש לו כבשים מה שאתה גוזז מהם לכסות שלך שנאמר (שם /משלי כ”ז/) כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים מהו ומחיר שדה עתודים שכר שאתה עושה מן העתודים שהן מולידות הצאן הוי לוקח בהם שדות, ודי חלב עזים דייך חלב עזים ללחמך ללחם ביתך א”ר עקיבא ראה היאך חס הקדוש ברוך הוא על נכסיהן (ס”א מחייתם) של ישראל ראה מהו אומר וזבחת מבקרך ומצאנך וממה שהן יולדות לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט ולא נוטל ומקריב אלא ממה שהן מולידות מנין שכן כתיב (דברים טו) כל הבכור אשר יולד בבקרך ממה שהם מולידות אתה רשאי לקרב א”ר אלעזר בן עזריה למדה תורה דרך ארץ אם יהיה לאדם מישראל עשרה לטרין כסף יהא אוכל ירק בקדרה ואם יהיה לו עשרים יהא אוכל באלפס ואם יהיה לו שלשים לטרין יהא אוכל ליטרא של בשר משבת לשבת, ואם יהיה לו חמשים יהא אוכל ליטרא של בשר בכל יום ויום, וכל כך למה כדי לחוס על נכסיהן של ישראל, א”ר אלעזר בר שמוע כשהוא לוקח משבת לשבת לא יהא לוקח עד שנמלך בתוך ביתו, ומנין שכך כתוב ואמרת אוכלה בשר (דברים יב) לפיכך משה מזהיר ומרמז להם שלא יהו מרבין באכילה ושתיה.

המדרש, קושר בין שחיטת בשר לבין עבודת גלולים. יש משהו בתאוות הבשרים שדוחפת לעבודה זרה, לכן השחיטה הוגבלה רק לפתח אוהל מועד. שם אפשר להיות בטוחים שהשחיטה לא תוכתם בעבודת כוכבים. מרגע שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל הותר להם לשחוט את הבהמה והחיה, אך בכל זאת עם ישראל התבקש שלא יהיו מרבים באכילה ושתיה.

במדרש אחר הקשר בין העבודה זרה לבין אכילת הבשר נכתב במפורש:

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יז פסוק ד (פרשת אחרי מות)
ואל פתח אהל מועד לא הביאו. אמר להם אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד, ר’ ישמעאל אומר כיון שאמר להם משה היו מתאוים לאכול בשר, באותה שעה הזהרו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד, ולמה כן לפי שהיו להוטים אחר ע”ז והיו שוחטין לעבודה זרה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה צוה להם לישראל שלא ישחטו חוץ מאהל מועד עד שירחיקם מע”ז, ועוד מזה הטעם כסוי דם חיה שגזר הבורא לכסות, שלא יעברו בני אדם על הדם ויתדמה לו שהוא של צאן ויבוא לשחוט חוץ מאהל מועד, וכיון שבאו ליכנס לארץ הותרה להם שחיטה בכל מקום, למה כי בעת שכבש יהושע את הארץ החריב כל ע”ז שבארץ ישראל ובטל אותם לגמרי

התאווה לאכול בשר תוביל בסוף לעבודה זרה, רק משהוכרתה העבודה זרה מן הארץ הותרה השחיטה לא בפתח המשכן.

הרמב”ם במורה נבוכים אכן טוען שאכילת הדם היתה מנהגם של אנשי הצאב”ה, עובדי עבודה זרה שסגדו לבהמות. לשיטתם, אכילת הדם היתה מחברת את האוכל לשדים ונותנת לו “כוחות”. לכן נאסרה אכילת הבשר במדבר, ללא הקרבת הבשר לקרבן:

ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מו
“ודע, כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאב”ה, ועם כל זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים, והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמין במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם, בעבור שאכלו כלם על שלחן אחד ובמושב אחד, ויבאו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם, אלו כלם דעות שהיו נמשכין אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמתתם, ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חזוק באסורו כמו שעשתה בע”ז בשוה, אמר ית’ ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, כמ”ש בנותן מזרעו למלך ונתתי את פני באיש ההוא, ולא בא זה הלשון במצוה שלישית מלבד ע”ז ואכילת דם שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ע”ז והיא עבודת השדים, וטהרה הדם ושמה אותו מטהר מה שיגיע בו, והזית על אהרן ועל בגדיו וקדש הוא ובגדיו, וצותה להזותו על המזבח, ושמה העבודה כלה לשופכו שם לא לאספו, ואמר ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, ושם ישפך, וכמו שאמר ואת כל הדם ישפך וגו’, ודם זבחיך ישפך על מזבח ה’ אלהיך, וצוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה קרבן, אמר על הארץ תשפכנו כמים, ואח”כ הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם, אמר ולא תאכלו על הדם, וכאשר התמיד מריים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו ולהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם, צוה יתעלה שלא יאכל בשר תאוה במדבר כלל, אבל יהיה הכל שלמים”

לאחר השהות של ישראל במצרים, לאחר ספיגת התרבות המצרית, מסתבר שעם ישראל נטה אחרי המרדף אחר הכוח של השדים המצוי בדם ועל כן נאסר אליו לאכול בשר תאווה במדבר כלל אלא אם הוא הוקרב כקרבן שלמים.

יש משהו באכילת הבשר כולו, באכילה של בשר לשם אכילה של בשר, שדוחפת כלפי עבודה זרה. עודף המלאות, זה שיש תחושה של מלאות בה אין שום חיסרון, תחושה שחי אחר משמש לי למאכל, שכל הבשר הנו אוכל של האדם, מוביל לעבודה זרה, הופך את האדם לשד, לדמון שחושב רק על הנאות עצמו.

הקבלה מעניינת לתחושה של המלאות, לתחושה של סיפוק הצורך, אנו פוגשים גם בצו לא לבוא בכל את אל הקודש:

ויקרא פרק טז פסוק א (פרשת אחרי מות) – ב (פרשת אחרי מות)
(א) וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אַחֲרֵ֣י מ֔וֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־יְקֹוָ֖ק וַיָּמֻֽתוּ:
(ב) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל־אַהֲרֹ֣ן אָחִיךָ֒ וְאַל־יָבֹ֤א בְכָל־עֵת֙ אֶל־הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל־פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל־הָאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת:

מי שניגש בכל עת אל הקודש, לא משאיר לקודש מקום. כדי לפנות לקודש מקום, הקודש מגיב בקיצוניות כנגד מי שמנסה לתפוס את המקום, האדם שניגש בכל עת אל הקודש ומרגיש בקודש כאילו הוא שלו, נהיה חלל. החלל גורם לריחוק מן הקודש, טומאת החלל מרחיקה. אך דווקא הריחוק מן הקודש הוא מה שמאפשר לקודש את המקום שלו ומה שמאפשר לאדם את הנגישות הראויה אל הקודש.

זוהי גם הבעיה הגדולה של האלילות, הקרבה הגדולה מדי אל הקודש. האלילות הפיסית המוחשית שנמצאת נגישה, הושט ידך וגע בה, זה מה שהופך אותה לאלילות ולא לדרישת אלוקים.

הקדושה מלמדת את האדם שהוא אינו יכול הכל, שלא הכל תלוי בו, שיש דברים שהם מעליו. זאת היא הסיבה מדוע אנו מכבדים את נושאי הקדושה בעולם:

ויקרא פרק יט פסוק לב (פרשת קדושים)
(לב) מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְקֹוָֽק:

ואומר המדרש:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא דף נה עמוד א
[יט, לב] מפני שיבה תקום. יכול מפני אשמי ת”ל זקן. ואין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רבי יוסי הגלילי אומר זקן זה שקנה חכמה. מלמד שצריך אדם לעמוד בפני רבו מובהק כמלוא עיניו. והדרת פני זקן. יכול יהדרנו בממונו ת”ל תקום והדרת. מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס. איזה הוא הידור תוך ד’ אמות. ויראת מאלהיך. שלא יעצים עיניו כאלו לא ראהו והדבר הזה מסור ללב. ר’ שמעון בן אלעזר אומר מנין לזקן שלא יטריח ת”ל זקן ויראת מאלהיך ואי מקיף שלא להטריח מאריך חיי:

כבוד תלמידי חכמים נובע מהכבוד שאנו חולקים למה שהם למדו. זה לא דין בהם, יכול להיות זקן שהוא אשמאי ואין לכבד אותו. זקן הוא אדם שצריך להדר את פניו, שנתקלים בקדושה צריך לפנות לה מקום ולהדר את פניה, לתת לה את מקומה.

הרעיון של בשר המלא בבשר, של אדם שאוכל עד להתפקע, שאדם שאוכל בלי להקדיש אל הקודש, דוחף לעבודה זרה. אם מצרפים בשר אל הבשר ראוי שהוא יוקדש, ראוי שהוא יגיע מפתח המשכן. זו קריאה תודעתית הרבה יותר מקריאה מעשית. ניתן לומר שמה שהחליף דבר זה לאורך השנים זו הברכה על האוכל, או הברכות בכלל שמפנות לקדושה מרחב גם מתי שהאדם עסוק בעניני העולם הזה.

רגע העצירה של הברכה מכונן אצל האדם את פינוי המקום, אם הברכה מבורכת כראוי היא מגדירה את האכילה שלו, היא מעצבת אותה. לא רק לבשר יש נפש, אלא לכל מאכל, לכל אירוע שעובר על האדם יש נפש. דבר זה מגביל אכילות מסוימות, דברים מסוימים, התנהלויות מסוימות, אך גם מעצים את היתר. מעט יותר זה עוצמתי יותר, קדוש יותר, זה חלק מן המסר שריכוז הפולחן מלמד אתנו, שאכילת הבשר מלמדת אותנו- שהקדושה היא דרך חיים ציבורית ולא רק כהנית, קדושים תהיו, כי קדוש אני.

לעמוד “המדרש והמיתוס”

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}