״המדרש והמיתוס״ – פרשת אמור: ספירה ותנופה

לקראת סיום הפרשה שלנו התורה עוסקת בקרבן העומר:

ויקרא פרק כג פסוק ט (פרשת אמור) – כב (פרשת אמור)
(ט) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן:
(יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר כֶּ֣בֶשׂ תָּמִ֧ים בֶּן־שְׁנָת֛וֹ לְעֹלָ֖ה לַיקֹוָֽק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ֩ שְׁנֵ֨י עֶשְׂרֹנִ֜ים סֹ֣לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֛מֶן אִשֶּׁ֥ה לַיקֹוָ֖ק רֵ֣יחַ נִיחֹ֑חַ וְנִסְכֹּ֥ה יַ֖יִן רְבִיעִ֥ת הַהִֽין:
(יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹמֶ֖ר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה:
(טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיקֹוָֽק:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיקֹוָֽק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיקֹוָ֔ק וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיקֹוָֽק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים:
(כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכֻּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֔ק עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיקֹוָ֖ק לַכֹּהֵֽן:
(כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם:
(כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: פ

מעיון בפסוקים אנו מגלים שהמצווה מתחלקת לשני החלקים, מצוות הנפת העומר ומצוות הספירה המתרחשת מהיום בו אנו מביאים את עומר התנופה למשך שבע שבתות תמימות. בעוד המצווה הראשונה- תנופת העומר עצמה, קל לקטלג אותה למערכת של הבאת קורבנות ומתנות למקדש, מערכת בה אנו מביאים את ביכורי האדמה, את בכורות הצאן ועוד, מצוות הספירה היא קצת שונה.

מצוות הנפת העומר היא שונה מיתר מצוות הבאת ראשית התבואה, היא מתייחסת לקצירה כמהלך כללי, שינו את טקס קצירת העומר שפותח את עת הקציר ואותו אנו מניפים:

מדרש הגדול ויקרא פרק כג פסוק י (פרשת אמור)
כי תבאו. יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ אל הארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב ת"ל אשר אני נותן לכם לא עמון ומואב. מכאן אמרו אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל. מצותו לבוא מן הקרוב, לא בא מן הקרוב לירושלם מביאין אותו מכל מקום מארץ ישראל. מעשה שבא מגנות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר. וקצרתם את קצירה. שיהא תחלה לכל הנקצרין. יכול אף שלבית השלחין ושלבית העמקים, ת"ל קצירכם שלכולכם אמרתי, לא שלבית השלחין ולא שלבית העמקים.
ד"א וקצרתם את קצירה. מלמד שמותר לקצור מלפני העומר, ונאמר ראשית קצירכם מלמד שאסור לקצור מלפני העומר. הא כיצד, ממקום שאתה מביא אין אתה קוצר, וממקום שאין אתה מביא אתה קוצר.
קצירה. לא הקטניות. קצירה לא השחת. מכאן אמרו אם התחיל עד שלא הביאה שליש, קוצר ומאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ופטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה וחייב במעשרות.
והבאתם את עמר ראשית קצירכם. מצותו לבוא מן הקמח. לא מצאו יביאו מן העמרים. מצותו לבוא מן הלח לא מצאו יביאו מן היבש. מצותו להקצר בליל ששה עשר בניסן, קצרוהו ביום כשר.

האם יכול להיות שקצרו היכן שהוא לפני קציר העומר? משדה שבו לא תוכנן הטקס של קצירת העומר, כן. אבל אין ספר שקציר העומר, בא להעיד על משהו, הוא בא לסמן משהו.

המדרש מתאר איך בדיוק היה קציר העומר מתנהל:
מדרש הגדול ויקרא פרק כג פסוק יא (פרשת אמור)

יא) והניף את העמר. כיצד היה מניפו, ר' חמא בר עקבא בשם ר' יוסי בר חנינה מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות, ומעלה ומוריד כדי לבטל טללים רעים. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי מוליך ומביא למי שהעולם כולו שלו, ומעלה ומוריד למי שהעליונים ותחתונים שלו. ובמזרח היה מניפו שנאמר לפני ה'.

האסוציאציה הראשונה שעולה מלימוד דברים אלו אלו הנענועים שאנו מנענעים את הלולב לששת הרוחות. המטרה בהנפה היא ברורה, שמוליכים ומביאים את העומר קדימה ואחורה מבטלים בפעולה זו רוחות קשות, מעלין ומורידים את העומר בכדי לבטל טללים רעים, דהיינו משקעים שיהיו לא טובים לתבואה החדשה.

דעה אחרת שיש במדרש מסבירה שהתנופה באה לסמן את מי שהעולם כולו שלו, מי שעליונים ותחתונים שלו.

הסיבות השונות לתנופה פותחות פנינו שתי גישות שונות למטרת המצווה, הודאה ובקשה. אפשר לומר שתנופת העומר היא טקס שענינו הוא בקשה על העתיד, אך ניתן לומר שענינו הוא אמירת תודה לקדוש ברוך הוא שהוביל את המציאות למצבה הנוכחי.

המדרש ממשיך ומתאר את אופי הטקס:

"ממחרת השבת. ממחרת יום טוב. מכאן אמרו, כיצד היו עושין, שלוחי בית דין היו יוצאין מערב יום טוב ועושין אותו כרוכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח ליקצר. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול. וקוצרין שלש סאין שערים בשלשה אנשים ובשלשה קופות ובשלשה מגלות. כיון שחשיכה אומר להן הקוצר לכל העומדין שם בא השמש אומרין הין, בא השמש אומרין הין, בא השמש אומרין הין. מגל זה אומרין הין, מגל זה אומרין הין, מגל זה אומרין הין. קופה זו אומרין הין, קופה זו אומרין הין, קופה זו אומרין הין. בשבת אומר להן שבת זו אומרין הין, שבת זו אומרין הין, שבת זו אומרין הין. אקצור והן אומרין לו קצור. שלש פעמים על כל דבר ודבר. וכל כך למה מפני הביתוסין שהיו אומרין אין קצירת העומר במוצאי יום טוב."

קצירת העומר נעשית בטקס רב רושם, טקס המובנה שלב אחרי שלב, נקודה אחרי נקודה ובו כל שלב בקציר העומר נעשה ברושם גדול. שיא הטקס מתרחש כאשר היום הראשון אחרי החג חל להיות ביום השבת. ביום זה מעמד הקצירה מתנגש עם מצוות השבת ומצוות תנופת העומר דוחה את השבת.

דבר זה מלמד אותנו נקודת יסוד, קציר העומר הנה פעולה מקדשית הנעשית מחוץ למקדש, מאין המשכת המקדש לתוך המציאות. כשם שעעבודה דוחה שבת, כך קציר העומר. דבר זה מסביר גם את הפיסיות המרובה, במצווה הזאת, יש פה ממש תחושה של עבודה פיסית שיוצאת החוצה מתוך גבולות הבית ודוחה אף היא את השבת. דבר זה מעמיד את המחלוקת עם הבייתוסים בצורה שאינה רק טכנית לשונית פרשנית, שהרי מבחינתם קציר העומר הוא תמיד ביום ראשון- שנאמר ממחרת השבת, לא רק שאלה של פרשנות הפסוק יש כאן, אלא שאלה של הרחבת ההתנהלות המקדשית יש כאן.

במדרש מובא עוד היבט של מחלוקת זו, לא רק שאלת המקדש, אל השאלה של קידוש הזמנים על ידי האדם:

מדרש הגדול ויקרא פרק כג פסוק טו (פרשת אמור)

ר' יהודה בן בתירה אומר ממחרת השבת ממחרת יום טוב. יכול ממחרת שבת בראשית וכשהוא אומר שבעה שבועות תספר לך (דברים טז, ט) ספירה שהיא תלויה בבית דין, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם.

השבת אחריה מתחלים לספור את הספירה הנה שבת שנקבעת על ידי האדם ולא שבת שקבועה ועומדת מימי בראשית. אנו שומעים פה הד ליעוד האדם כפי שנקבע בתחילת פרק ב' של בראשית, עבודת האדמה בעזרתה אנו מצמיחים את התבואה. כך גם בזמן, ישראל מקדשים את הזמן וקובעים את התאריך של הימים הטובים. בניגוד לבייתוסים שמחבינתם שבת היא רק דבר שקבוע וקיים, מבחינת הפרושים, יש שבת שהיא מעשה ידי אדם.
ומכאן ואילך לא רק בית הדין עוסק בעומר, אלא כולם:

מדרש הגדול ויקרא פרק כג פסוק טו (פרשת אמור)
טו) וספרתם לכם. שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

בעוד טקס העומר עצמו יש לו אופי מקדשי מובהק, הספירה- היא מצווה על כל אחד ואחד. לספור שבע שבתות, לא שבתות סיני אלא שבתות אותם מגדיר האדם:

מדרש הגדול ויקרא פרק כג פסוק טז (פרשת אמור)
תספרו חמשים יום. מלמד שמצוה למנות ימים. וכשהוא אומר שבעה שבעות תספר לך (דברים שם) מלמד שמצוה למנות שבועות, נמצאת אומר שהוא מונה ימים עם שבועות.

הספירה היא פעולה מחשבתית, היא פעולה בדיבור. הספירה גורמת לאדם להכיר בזמן החולף בצורת התודעה ולא בצורה הפרקטית של גידול החיטה. על אדם צריך להכיר בזמן החולף מרגע שניתן לאכול את התבואה החדשה, עד להכנת לחם הבכורים אותו מניף הכהן. לא העומר הוא התנופה, אלא התוצר של המעשה האנושי בו הושקעה מחשבה, בזיעה מצמיחים תבואה ובדעת ומחשבה אופים את הלחם.

יש פה שילוב של מעשה ומחשבה.

העומר שהיא מצווה מעשית מקדשית המתקיימת מחוץ למקדש ומהווה פריצה מקדשית החוצה לעולם הטבע, מושלמת על ידי העבודה התודעתית של שבע שבתות- שהתוצר הסופי שלהם הוא לחם התנופה. יש פה שילוב של מחשבה ומעשה, מעשה הפורץ מן הקדוש החוצה ומחשבה שמכוננת אותו בתוך הקודש פנימה.

לעמוד "המדרש והמיתוס"