חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

״המדרש ההלכה והמיתוס״ – פרשת בא: כזה ראה וקדש

מאת הרב אביע”ד סנדרס, מנהל השמה בכולל דעה ע”ש סוזי ברדפילד ור”מ במדרשת או”ת לינדנבאום

אביע

פרשת בא ממשיכה את סיפור הוצאת בני ישראל ממצרים באותות ומופתים גדולים. השם איש מלחמה נלחם בפרעה, השם צבאות מוכיח למצרים את אפסות אל השמש רע, את עליבות פולחן הבכורות, את חוסר התוחלת של הבהמות כאלים.

לקראת היציאה של בני ישראל ממצרים, הפרשה שלנו מתארת את המצווה הראשונה שמצטווים בה בני ישראל, מצוות החודש.

שמות פרק יב פסוק א (פרשת בא) – ב (פרשת בא)
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
(ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:

האדם אשר חי בטבע, חי במודעות בלתי פוסקת לכך שהמציאות הטבעית משתנה. עונות השנה מתחלפות, הוא לומד לתת סימנים מתי מתחיל החורף, מתי החורף מתקרב לסיומו, מתי מגיע הסתיו ועוד. בעולם בו אין זיהום אור, הכוכבים בולטים מאוד, הירח והכוכבים מאירים את השמים. מובן איך הירח והכוכבים הם מאור של ממש. הלילה אינו חשוך, הוא פשוט מואר בצורה אחרת, הוא מואר בצורה בה ניתן לראות את מה שנמצא מעבר לאור, את החלל ואת המרחקים העצומים של השמים.

במובן מסוים, באור הלבנה ניתן לראות את החושך.

כזכור לנו החושך קדם לאור, האור הוא תוצר של אמירה ביום הראשון לבריאה, אך כפי שאנו זוכרים, החושך כבר היה שם:

בראשית פרק א פסוק א (פרשת בראשית) – ה (פרשת בראשית)
(א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ:
(ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם:
(ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר:
(ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ:
(ה) וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד: פ

במציאות שלנו אין קיום לחושך המוחלט, הכל מלא בדברים, בחומר, בכוכבים, באור, אך החושך הוא חלק מתשתית הקיום, מתשתית המציאות. השמש מסתירה את החושך, היא מאירה מדי, היא גדולה מדי. אך הירח מאיר בצורה כזו שניתן לראות את החושך.

אנו יודעים כיום שהלבנה מקבלת את האור שלה מן השמש.
דבר זה ידוע לנו, אך זה לא היה ידוע תמיד. מבחינת האדם בתקופה הפרעונית, לא ברור שהשמש היא תמיד המאור הגדול. אמנם, מבחינת המצרים, הסגידה לאל השמש רע, היא מובהקת. טבע האדם הוא לדמות את עצמו לשמש, סטלין היה שמש העמים.
אנו יודעים שאי אפשר להסתכל על השמש מאחר והיא מסנוורת, מאחר והיא מעוורת, עוצמתה ניכרת לעין. עוצמה זו עשתה רושם אדיר על המצריים עד שאנו יודעים שהיתה תקופה קצרה בה אחד ממלכי שושלת ההיקסוס ניסה להפוך את מצרים לכזו שמאמינה באל אחד – אל השמש.

אך כפי שאמרנו לא תמיד זו היתה החוויה של שוכני אותה התקופה, לעיתים הלבנה נראית גדולה יותר מן השמש (סופר-מון), לעיתים הלבנה מסתירה את השמש לחלוטין (ליקוי חמה). נראה לומר שהסיבה לכך שהלבנה נקראת המאור הקטון, הנה בגלל שבניגוד לשמש היציבה בגדלה, שבכל יום מתגלית באותו הגודל ובאותה הצורה, הלבנה הולכת וממעטת את עצמה מצד אחד והולכת ומתמלאת מצד שני.

גם מבחינת החוויה האנושית היסודית, על הלבנה ניתן להסתכל, האדם נושא את עיניו לשמים בעת חשיכה ורואה את הלבנה שמאירה את המציאות. אך חשוב מכך הוא גם רואה מעבר ללבנה, הוא רואה מעבר לעולם שלנו ומבטו מפליג לעבר חלל שלא נגמר, הוא מרגיש את קטנותו לא רק ביחס לעולם בו הוא נמצאת אלא בעצם ביחס למציאות כולה שנמשכת מעבר לדמיונותיו. הוא מאבד לרגע אורייטנציה, אך דווקא דרך כך הוא מבין את הזיקה שלו לגודל ולעוצמה של היקום כולו, הוא מכיר את בורא היקום עליו הוא משקיף.

בעוד השמש תוחמת את מבטו של האדם למה שלפניו, הלבנה מאפשרת לאדם לראות מעבר, מעבר למציאות חייו.

החודש הוא הרגע הראשון בו הלבנה מתגלה מחדש. האור הקטן ביותר שקיים מן הלבנה, אור שלא תופס מקום אלא כולו מפוקס במעבר הסובב את הלבנה.

זו היא צורת הלבנה עליה הקדוש ברוך הוא מורה למשה שתהיה תחילת השנה. על לבנה זו מורה הקודש ברוך הוא ש”החודש הזה” הוא הרגע ממנו תתחיל השנה של עם ישראל, הרגע הראשון בו נראית הלבנה בחודש הזה כל שנה, הוא יהיה תחילת השנה. אך כשמעיינים במדרש רואים שהדבר לא תלוי רק בלבנה עצמה, אלא בעצם הראיה שלה על ידי ישראל. ראיה על רקע החסרון. רגע אחרי שהלבנה הכי חסרה, עם ישראל אמור לקדש את החודש בחינת כזה ראה וקדש.

הפסיקתא עוזרת לנו לחתור לעומק הדברים:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק יב פסוק ב (פרשת בא)
החודש הזה לכם ראש חדשים. לכם הוא מסור, ולא אתם מסורין בידו, שאם לא נראה בזמנו מקדשים אותו ישראל על החשבון, שמואל בר אבא אומר כל חודש שהוא נולד קודם שש שעות יש כח לעין לראות, משש שעות ולמעלה אין בו כח העין לראות, ואותו חודש נולד אחר חצות ואין מקדשין אותו, לפיכך הראהו הקדוש ברוך הוא למשה החדש הזה: תני דבי ר’ ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חדש וחדש דיים. אמר אביי הלכך צריך לברך עליו מעומד. מאי מברך, בא”י אמ”ה אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועלי אמת שפעולתם אמת, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה, להלל ולפאר ליוצרם על כבוד מלכותו בא”י מחדש חדשים: ובזמן שהיו ישראל שרוין על אדמתם היו מקדשין את החדש עפ”י ראיית העדים, וכשגלו אין בית דין קבוע לחקור ולדרוש, וכדי שלא יהו ישראל עושין ב’ ימים טובים בשינוי זה מזה, האב היום, והבן מחר, ואחיו למחרת, עמדו ישראל על תקנות סוד העיבור שהיו מחשבין מאדם ועד נח, ונח מסרו לשם, ושם ליעקב אבינו, ויעקב אבינו לקהת, וקהת לעמרם, ועד היום הזה הוא מסור לחכמי ישראל לקדש בו חדשים, ואף על פי שמצוה לקדש על הראייה אינו חובה לומר שאם לא נתקדש על הראייה אינו מקודש, תדע לך אם היה זמן מעונן ולא נראית הלבנה עשרה ימים, תאמר שלא נקדש חדשים, לכך נאמר שני פעמים בפסוק לכם לכם, לכם לראייה לקדש, ואם לא, לכם סוד העיבור. ואם תאמר היאך מתאחר בראייתו אחר הקידוש, הוא שאמרו רז”ל עשה ירח למועדים, מועדים הרבה יש לו, פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה, ולכך ראוי לסמוך על סוד העיבור ולא לעשות ישראל אגודות אגודות להיות זה מחלל שמירת יום קודש של זה, ולאכול ביום עינוי של זה, מזה יתבונן כל בני בינה, שאם תהיה שנה גשומה, ותתכסה הלבנה עשרה ראשי חדשים, אם יבואו לעשותן כולן שלימין כמשפט נח בתיבה ואח”כ תראה הלבנה תהיה בשליש הרקיע ולזה יהי’ לו ראש חודש, ללמדך כי אין זה דרך הדעת לחשב החדשים משלשים יום כולן, ומי שעושין אותו ברשע, אין חסים על כבוד קונם, ועליהם אמר ישעיה הנביא רועים רבים שחתו כרמי (ירמיה יב י), רועיהם התעום הרים שובבים מהר אל גבעה (שם נ ו), וילכו במועצות בשרירות לבם (שם ז כד), וכיון שאמר הכתוב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה (ויקרא כג כט), לכל ישראל צוה המצוה הזאת להיות צומים ומתענים ביום אחד בשוה, ולא זה היום וזה למחר, וכבר ישראל נפוצים בארצות שאין הלבנה נראית כדרך שהיתה נראית בארץ ישראל, והתורה אמרה תורה אחת יהיה לכם (במדבר טו כט), לא חילוק דתות, ובזכות ראש וראשון יגאלנו צורנו, מראש וראשון, ראש זו גלות בבל, וראשון זה עשו, דכתיב ויצא הראשון (בראשית כה כה), ונודה לצורנו שהוא ראש לכל ראשון:

בימי המקדש, ישראל היו מקדשים את החודש על פי ראיה. לאחר שחרב המקדש ישראל החלו מקדשים את החודש על פי החשבון. אמנם קידוש על פי החשבון הוא בדיעבד, אך הוא מבטא נקודה מסוימת של לכתחילה, אנחנו לא מסורים ביד הלבנה בכדי לקדש את החודש, היא מסורה בידינו. אם בזמן המקדש לא היו רואים אותה, היו עדין מקדשים אותה על פי החשבון. בימינו לא נתחיל את החודש החדש ללא הראיה אלא רק על פי החשבון, שלא יצא מצב בו יש הבדל בין המועדים במקומות שונים, שאלו ראו את החודש החדש ואלו לא, ונמצא שלא יהיו צמים את יום הכיפורים באותו היום.

אנו רואים מכאן שהנקודה היא לא רק מצב הלבנה ולא רק הראיה של האדם, אלא יותר נכון לומר שהמודעות של האדם למצב הלבנה היא זו מאפשרת לאדם לקדש את החודש. הקדוש ברוך הוא מורה למשה להתחיל את הזמן של התורה, אלפיים שנות תורה, בעקבות מראה הלבנה בתחילת חודש ניסן.

המדרש גם עומד על העניין שיש משהו בכך שראיית הלבנה היא דווקא בלילה. הראיה בלילה מנוגדת למחשבתו ולתודעתו של משה רבינו. המדרש מלמדנו שההתגלות האלוקית אל משה היא בזמן האור. בעוד כל הנביאים נופלים על פניהם והקדוש ברוך הוא מתגלה אליהם במראה החלום בלילה, נבואתו של משה היא פה אל פה במראה ולא בחידות. הנביאים כולם צריכים השקטה של המציאות בכדי לשמוע את קול השם, לא כך משה, אצלו הנבואה מתחברת לאור הבהיר שמאיר את העולם, אצלו המציאות לא סותרת את ההתגלות. אבל כאן משה צריך לראות את הירח עצמו:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק יב פסוק ב (פרשת בא)
ב) החדש הזה לכם. א”ר ישמעאל משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה ראה וקדש וקבעו בו לדורות, והלא כל הדברות שנדבר הקדוש ברוך הוא עם משה, לא דבר עמו אלא ביום, וכאן כיצד נדבר עמו בלילה, ר’ אלעזר אומר נדבר עמו ביום עם חשכה והראהו החדש עם חשכה:

משה מקבל פה נבואה בין היום ללילה, זה הזמן היחיד שהוא יכול לראות את הלבנה ממש. אולי הדברים מזכירים את המדרש המפורסם:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א
ואש בחופה למה? אמר רבי חנינא: מלמד שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. כיוצא בדבר אתה אומר: ונתתה מהודך עליו – ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.

משה הוא כמו החמה, הוא כל כולו אור, קורן אור פניו, יהושע הוא אחר. כשיהושע מחליף את משה זקני הדור מרננים אחריו ואומרים, שמשה היה אחר לחלוטין, הוא האיר על המציאות, הוא האיר על עם ישראל מאורו. לא כן יהושע, יהושע מפנה מקום, את ההופעה של הלבנה האדם יכול לחשב בעצמו, את השינוי שבה האדם יכול לצפות. הוא יכול לצפות בלבנה בעוד שמי שמנסה לצפות בחמה, מתעוור. יהושע מפנה מקום לעם, יורד מן הבמה מיד אחרי כיבוש הארץ ומאפשר לעם להתנהל בעצמו ולקראת סוף ימיו הוא חוזר ומנהיג את העם מחדש.

משה רבינו הוא סמל היציבות של ההתגלות. לכן קשה לו להכיר בהתחדשות של הלבנה. משה חווה את העולם כמלא אור אלוקי, את הזמן כשונה מן הזמן של בני האדם הרגילים. הוא כל הזמן חי את המעבר. אך העולם של הלבנה הוא שונה לחלוטין, הלבנה מתחסרת ומתמלאת, מה שמאפשר לה להגדיר את הזמן האנושי שגם בו יש שינוי בלתי פוסק, שינוי שמשפיע על התפיסה של האדם את המציאות:

שכל טוב (בובר) שמות פרק יב פסוק ב (פרשת בא)
ב) החדש הזה… ר’ עקיבא אומר זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה עליהן, והראהו הקדוש ברוך הוא באצבע… ולא מנה בו אדם הראשון ונח ובניו אלא מתשרי, נמצאנו למדין שישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה: ראש חדשים. מגיד שניסן ראש לחדשים, מניין אף למלכים, ת”ל בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל (מ”א ו א). א”ר חסדא לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן להו. ומניין אף לרגלים. ת”ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות (דברים טז טז).

המניין ללבנה הוא ייחודי לישראל והוא מגיע דווקא ברגע זה, ברגעים בהם עם ישראל מתקרב ליציאה משעבוד לגאולה. מן החסרות אל עבר ההשלמה. עם ישראל נדרש פה בצורך לראות את התמונה הגדולה יותר, לא להתמקד ברגע, להבין שעם של עבדים אמור לצאת מן האפלה אל האורה. אך כדי לראות את זה, חייבים לראות מעבר למציאות, חייבים לראות מעבר לרגע אותו חווים עכשיו. כדי לראות מעבר צריך לא לראות את המציאות הנוכחית של עם של עבדים, אלא את הפוטנציאל של עם שיוצא מעבדות למתן תורה. משה רואה את כל המציאות מקופלת לפניו, הוא חווה את העתיד האלוקי בתוך ההווה. אך לא כך העם, העם חווה את השעבוד. לא רק את השעבוד של עם ישראל ברגע זה, אלא שנים ארוכות של גלות, שנים ארוכות של קושי עד שיגיעו ימות המשיח.

הלבנה מאפשרת לראות את המעבר, הלבנה אינה ממלאת את הכל כחמה, היא מאפשרת למי שלא חווה את האינסוף בתוך המציאות לראות אותו בעיניים. אך יחד עם זאת הדבר גם תלוי בישראל, כזה ראה וקדש, עם ישראל מקדשים את הזמן. זהו איזון עדין ביותר שעל עם ישראל ללמוד בצעדיו הראשונים במעבר בין שעבוד לגאולה.

תאריך פרסום:
תגים

פוסטים אחרונים

הצטרפו לניוזלטר

קבלו עדכונים שבועיים על דברי תורה, חדשות ועדכונים כלליים ישירות לתיבת הדוא”ל שלכם מאור תורה סטון.

"*" אינדוקטור שדות חובה

מדינה*
שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.
.pf-primary-img{display:none !important;}