״המדרש והמיתוס״ – פרשת בהעלותך: חמישה חומשי תורה או שבעה ספרי תורה?

אחת מן הנקודות המייחדות את היהדות ביחס לדתות הקדומות היא היותה דת מבוססת כתבי קודש, דת מבוססת טקסט. כיום, לאחר תפוצת הנצרות והאיסלאם הדברים נראים לנו מובנים מאליהם, אך חייבים להודות שלא כך היה המצב בעת פרוץ היהדות לבמה. אמנם במזרח בעת עלית היהדות (או מעט לפני עלית היהדות לבמת ההיסטוריה) עולה במקביל דת ההינדו שיש לה גם כתבי קודש, בדמות הוודות, אך במסופוטמיה, אירופה, המפרץ הפרסי ואפריקה, מדובר בתופעה ייחודית.

כבר התורה עצמה עומדת על חשיבות הטקסט ולימודו. בנאומו של משה בספר דברים, הוא מזכיר חובה זו מספר פעמים:

ספר דברים, פרק ה', פסוק א'
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם:

ספר דברים, פרק ו', פסוק ז')
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ט
וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

וכך גם בתחילת ספר יהושע:

ספר יהושע, פרק א', פסוק ח'
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל:

אך אנו לא מוצאים בתנ"ך עצמו יותר מדי על לימוד התורה.למעשה, מן התורה עולה שחלק ממנה, או אולי אפילו כולה, הולך לאיבוד לתקופה ונמצא לאחר מכן בזמן שיפוץ בית ראשון:

דברי הימים ב פרק לד פסוק יד- כא
יד וּבְהוֹצִיאָם אֶת-הַכֶּסֶף, הַמּוּבָא בֵּית יְהוָה–מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן, אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת-יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה. טו וַיַּעַן חִלְקִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׁפָן הַסּוֹפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית יְהוָה; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּהוּ אֶת-הַסֵּפֶר, אֶל-שָׁפָן. טז וַיָּבֵא שָׁפָן אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיָּשֶׁב עוֹד אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר-נִתַּן בְּיַד-עֲבָדֶיךָ, הֵם עֹשִׂים. יז וַיַּתִּיכוּ, אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְּבֵית-יְהוָה; וַיִּתְּנוּהוּ, עַל-יַד הַמֻּפְקָדִים, וְעַל-יַד, עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה. יח וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסּוֹפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר–סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָא-בוֹ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. יט וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה–וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. כ וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַבְדּוֹן בֶּן-מִיכָה וְאֵת שָׁפָן הַסּוֹפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ–לֵאמֹר. כא לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי, וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר נִמְצָא: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת-יְהוָה, אֲשֶׁר נִתְּכָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת-דְּבַר יְהוָה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עַל-הַסֵּפֶר הַזֶּה.

ניתן לראות את הזעזוע שאוחז במלך יאשיהו בהבנתו שספר התורה נשכח מפי עם ישראל. הוא מזהה את הסכנה ומחזיר את העם בתשובה בצורה מיידית. מרגע זה ואילך לא נשכחה התורה מפי בני ישראל, לעיתים היא משתכחת מחלקים מן העם (כמו בימי עזרא ונחמיה), אך לא מכל העם.

אנו יודעים לספר על תפקיד מיוחד שהולך ומקבל מעמד ביחס לתורה והעברתה מדור לדור, מעמד הסופרים. הגמרא במסכת קידושין מתארת לנו שהסופרים היו אחראים על העברת המסורת המקראית בצורה המדוקדקת ביותר:

תלמוד בבלי קידושין דף ל עמוד א
לפיכך נקראו ראשונים סופרים: שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא"ו (ויקרא יא, מב) ד"גחון", חציין של אותיות של ס"ת. (ויקרא י, טז) "דָרֹש דָּרַש" חציין של תיבות. (ויקרא יג, לג) "והתגלח" של פסוקים.

הסופרים היו בקיאים בכל היבט צורני של הטקסט. יתר על כן, הסופר הגדול מכולם, עזרא, משנה את הפונט של התורה, מעברי לאשורי:

תלמוד בבלי סנהדרין כא עמוד ב
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי מאן הדיוטות אמר רב חסדא כותאי

הגמרא טוענת שהכתב העברי נשאר בידי הכותים ואילו מימי עזרא ואילך עם ישראל משתמש בתורה בכתב האשורי.

כל הדברים האלו מהווים את הרקע לאחת מן התופעות המרתקות בתורה, תופעה המופיעה בפרשתנו סביב הפסוקים המפורסמים הבאים:

במדבר פרק י פסוק לה (פרשת בהעלותך) – לו (פרשת בהעלותך)
(לה) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ יְקֹוָ֗ק וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:
(לו) וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְקֹוָ֔ק רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

בתורה, שני פסוקים אלו ממוסגרים בנון הפוכה מכל צד. כך אומר על תופעה זו המדרש:

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק י פסוק לה (פרשת בהעלותך)
[לה] ויהי בנסוע, פרשה זו נעשית בסימנין מלמעלה ומלמטה, ללמדך שאין זו מקומה, אלא בתחלת מסע הדגלים: ויש אומרים שהוא בפני עצמו, ומטעם זה עשה בר קפרא לספר התורה שבעה ספרים, ועל זה דורש חכמות (נשים) בנתה ביתה [חצבה עמודיה שבעה] (משלי ט' א'), אלו שבעה ספרי תורות, ומטעם זה שנינו תורה שבלה אם יש בה ללקוט (פ') [פ"ה] אותיות כפרשת ויהי בנסוע וגו', מטמא את הידים:

המדרש נותן לנו שני טעמים מדוע יש נון הפוכה מסביב לפסוקים אלו. בתחילה המדרש כותב שאין זה המקום של פרשיה זו, היא היתה אמורה להיות במקום אחר והוכנסה כאן בכוונת מכוון. המדרש הגדול מרחיב על טעם זה:

מדרש הגדול במדבר פרק י פסוק לה (פרשת בהעלותך)

ר' חייא אומר הפרשה הזאת לא היתה ראויה להיכתב כאן אלא לאחר ובנסע המשכן (במדבר א, נא) ולמה נכתבה כאן, מפני שכתוב למעלה ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים (שם י, לג), לא אמר להן לנסוע אלא מהלך יום אחד ונסעו לעצמן מהלך שלשת ימים בורחים מהר סיני, מפני שעשו שם ארבעים יום היה נותן להן מצוות בכל יום, וכשאמר להן לנסוע משם הלכו מהלך שלשת ימים ביום אחד, כתינוק שיצא מבית תלמודו ורץ שלש פסיעות כאחת, אף על פי כן לא עזבם הקדוש ברוך הוא אלא וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים (שם) וקשה לפני המקום שעשו כך, אלא שאמר היאך אכתוב צרה אחר צרה, לאו, אלא כתב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים (שם) ואחר כך ויהי בנסע הארון.

המדרש מתאר איך בני ישראל התרחקו מסיני מרחק של שלושת ימים ולא מרחק של יום אחד, כתינוק הבורח מבית הספר. זו היא ביקורת נוקבת ביותר על עם ישראל וההתנהגות שלו לאחר קבלת תורה. מיד לאחר מכן מבחינה כרונולוגית מגיע חטא המתאוננים. אם התורה היתה מציגה את הדברים בצורה כרונולוגית, היה יוצא כאן מצב של ביקורת על עם ישראל שסמוכה לחטא של עם ישראל, צרה אחר צרה, כלשון המדרש ולכן נכנסה פה פרשת הארון, שלא במקומה הראוי לה, הכנסה של פרשיה זו שלא במקום מסומלת על ידי הנ' ההפוכה.

אך המדרש מונה עוד טעם ביחס לאותיות הנון המקיפות את פרשיית ויהי בנוסע הארון, המדרש עומד על כך שפסוקים אלו הנם "ספר בפני עצמו", דברים אלו זוכים להתייחסות בגמרא במסכת שבת:

גמרא תלמוד בבלי שבת קט”ו ע”ב:
תנו רבנן: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה" (במדבר י לה) – פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט א) – אלו שבעה ספרי תורה? כמאן – כרבי.

מן הגמרא אנו למדים שלדעת רבי, לא חמישה ספרי תורה היו, אלא שבעה ספרי תורה. המדרש על משלי מלמד אותנו עובדה מפתיעה עוד יותר:

מדרש משלי (בובר) פרשה כו
"ויהי בנסוע הארון" (במדבר י לה). בין למעלה בין למטה נקוד, רבי אמר: ספר היה בפני עצמו ונגנז.

לפי מדרש משלי, היה חלק שלם מן התורה שפשוט נגנז ומה שנשאר ממנו הוא פסוקי ויהי בנוסע הארון.

לרעיון זה יש גם השלכות הלכתיות:

ספרי במדבר פיסקא פד
"ויהי בנסוע הארון" – נקוד עליו מלמעלה ומלמטה, מפני שלא היה זה מקומו. רבי אומר: מפני שהוא ספר בעצמו. מיכן אמרו: ספר שנמחק ונשתייר בו שמונים וחמש אותיות כפרשת ויהי בנסוע הארון, מטמא את הידיים.

מהמדרש עולה ששמונים וחמש אותיות פסוקי ויהי בנוסע הארון, הם המדד דרכו אנו מגדירים ספר לענין קדושתו, קדושת הספר נגנז עדין מתקיימת על ידי שמונים וחמש אותיות אלו וכך כל ספר שנמחקו אותיותיו או נהרס, עדין עומד בקדושתו אם נותרו לו שמונים וחמש אותיות.

בר קפרא, תלמידו של רבי, שמר גם הוא את הרעיון שיש שבעה ספרים לתורה, הוא ראה בספר שלנו במדבר, שלושה ספרים ולא ספר אחד:

מדרש ויקרא רבה יא ג
בַּר קַפָּרָא פָּתַר קְרָיָא בַּתּוֹרָה, חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, זוֹ תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ב, ו): כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה (משלי ח, כב): ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ. חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה, אֵלּוּ שִׁבְעָה סִפְרֵי תּוֹרָה. וְלֹא חֲמִשָּׁה הֵן, בַּר קַפָּרָא עָבֵיד מֵרֵישֵׁיהּ דְּוַיְדַבֵּר (במדבר א, א): עַד (במדבר י, לה): וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן חַד. מִן וַיְהִי עַד (במדבר י, לו): וּבְנֻחֹה חַד. וְעַד סֵיפֵיהּ, חַד, הֲרֵי שִׁבְעָה.

אך אם מעיינים בפשט דברי המדרש נראה שאכן נגנזו פה שתי ספרי תורה ורק רמז נותר לנו מהם בדמות ויהי בנסוע הארון.

מה בדיוק היה בספרים שנגנזו? אנו לא יודעים. אבל אולי, ניתן להציע הצעה אשר מחברת את שני חלקי המדרש. בהם עסקנו. מה היה אמור להיות אחרי סיני אם הכל היה קשורה? לאן היו אמורים ללכת בני ישראל בשלב זה? התשובה הברורה היא לארץ ישראל.

אך הדברים החלו להשתבש, בני ישראל ברחו מהר סיני, בני ישראל התאוננו. הבחירות של עם ישראל הכתיבו מציאות אחרת. לאחר מתן תורה, לאחר הקמת המשכן והכפרה על חטא העגל, בני ישראל היו אמורים להגיע לארץ להתיישב בה והארון היה אמור לנוח במקומו הקבוע. אך זה לא קרה. היו שתי ספרים מוכנים לסטיאוציה הזאת, אך הם נגנזו. רמז מהם נותר לנו בין פורענות לפורענות כמו לסמל לנו שהיה יכול להיות אחרת.

עם ישראל לא מאמין בגורל המוכתב מראש, התורה מדגישה את יכולותו של אדם לבחור. על בסיס הבחירות שלנו אפילו הטקסט המכונן שלנו, הטקסט הקדוש שלנו משתנה. כך עשה עזרא ששינה את הכתב של הטקסט אלפי שנים אחר כך.

אך ספר שנגנז לא נעלם, הוא מצוי בגניזתו ומחכה להימצא, הוא ימצא שיגיע הזמן ונהיה ראויים לו.